תגידו לי אתם השתגעתם שם? לא מדבר על שגיא כהן ואסף אקרמן, ליצנים זה לא התחום שלי. אני מדבר על האנשים הרגילים שמסתכלים על הגמר ושואלים את עצמם על המורשת של מסי.
נתחיל מהסוף, מסי היה השחקן הכי טוב בהיסטוריה טרם מונדיאל 2022, הוא קיבע את מעמדו סופית כשחקן הטוב בהיסטוריה, ביקום ובגלקסיה, אחרי מונדיאל 2022 המופלא.
אבל מסתבר שזה לא היה הסוף כי מאז הוא גרר את נבחרת הנגרים של ארגנטינה לעוד קופה אמריקה וקינח במונדיאל מופלא, מטורף, פסיכי, מונדיאל של 8 שערים ו-4 בישולים. הוא גרר לבדו, על הגב הרחב שלו, חבורה של שחקנים בינוניים, מבוגרים, מעבר לשיא, למונדיאל מטורף.
ובגמר? הגמר זה משחק אחד. מראדונה הפסיד גמר, קרויף הפסיד גמר, באג׳יו הפסיד גמר, רונאלדו פנומנו הפסיד גמר, רונאלדו עם הג׳ל אפילו לא הגיע לגמר, גם פלאטיני לא, גם ואן באסטן, חוליט, רייקארד וקומאן לא.
אבל אתם יודעים מה יפה? רוב השחקנים בהיסטוריה בכלל לא הגיעו לגמר. מעטים, מאוד, הגיעו לשני גמרים. בודדים, ממש, הגיעו לשלושה גמרים במרחק של 12 שנה כשהם סוחבים את הנבחרת שלהם על הגב לכל אחד ואחד מהגמרים האלה.
שלושה פאקינג גמרים ב-12 שנה, שלושה גמרי מונדיאל. לא גביע הטוטו, לא גביע גאמפר ולא ליגת האומות. המ-ונדיאל! ההצגה הגדולה בהיסטוריה ועוד טורניר שמסי שולט בו כבר למעלה מעשור.
מה שמסי עשה בטורניר הזה, כן, כולל הגמר נגד נבחרת עדיפה, צעירה וטריה יותר, היה קסם.
המורשת שלו בעקבות הטורניר הזה רק גדלה ולא להיפך.
הלב שלי נשבר בעקבות הדמעות של מסי בגמר, אבל אני חייב להגיד שאני חושב שבסופו של דבר הדמעות שלו לא היו על הגמר הזה. מסי ידע לכל אורך הדרך, בוודאי לאחר ההרחקה של אנזו (אחד הסבירים בנבחרת הבינונית שלו) שהסיכוי קלוש.
הדמעות שלו היו על משהו אחר, והן היו גדולות בהרבה, הדמעות שלו היו כי יכול להיות שזה נגמר.
הפעם באמת.
הדמעות שלו ירדו לא על משחק גמר בו כמעט לא היה לו סיכוי, הם ירדו כשהוא חשב על הילד שפעם היה ציפלון מרוסריו וכעבור 30 שנה הוא השחקן הטוב ביקום.
הוא העביר לעצמו בראש סרט שמורכב ממאות שערים, זכיות באליפויות, בגביעים, בליגת האלופות, בקופה, במונדיאל, בכל תואר אישי אפשרי.
הוא הקרין לעצמו סרט בראש שמורכב מהחומרים האלה והדמעות ירדו כי הוא ידע שאנחנו קרובים לסוף הסרט, כי תיכף הכתוביות.
הוא הסתכל למעלה ליציע הכבוד. הנה כוכבי ארגנטינה, הנה כל החברים שלו, צ׳אבי, פויול, אינייסטה. כולם יושבים על הכורסאות המרופדות עם חליפות. בעוד 4 שנים, הוא ידע, גם הוא ישב שם איתם. נינוח, רגוע, אבל בלי האיבר הכי חשוב בגוף שלו, הכדורגל.
כי אצל מסי הכדורגל זה איבר.
אתה לא שולט בכדור, במגרש ובמשחק כולו אם הכדורגל הוא לא איבר נוסף אצלך.
אצל מסי הכדורגל הוא איבר כמו יד, רגל וחשוב מכך, כמו כליה, ריאות או לב. הוא לא יודע משהו אחר. הוא ישן, קם, אוכל, שותה ונושם כדורגל.
אתה לא יכול להגיע לשלושה גמרי מונדיאל, שניים מהם אחרי גיל 35, אם כדורגל זה לא איבר בגוף שלך.
שחקנים בגיל שלו נמצאים כבר עמוק בתוך קריירת האימון שלהם. ארטטה מבוגר ממסי ב-6 שנים, נגלסמאן צעיר ממנו! קומפאני מבוגר ממסי בשנה, שנתיים. ומסי? הוא צריך לנשום את המגרש, להריח את הדשא, לחוש את הכדור.
ולכן, תרימו את הראש אוהדי מסי. המונדיאל הזה רק הגדיל את האגדה שנקראית מסי.
הגמר ישכח (מישהו זוכר למראדונה את גמר 1990 החלש, לזידאן את הנגיחה, לרונאלדו את גמר 1998 והתבוסה?), זה כדורגל, אי אפשר לנצח כל משחק, בטח לא כל משחק גמר. האגדה של מסי תגדל, תתעצם ותראה לנו מטורפת עוד הרבה יותר בחלוף השנים. ולמונדיאל
המופלא הזה בקיץ 2026, לשערים, לנצחונות ליכולת המאני טיים המטורפת מול מצרים ואנגליה, יהיה חלק עצום באגדה שנקראית מסי. אגדה שהיתה באמת, אגדה שאנחנו והילדים שלנו זכינו לראות שבוע אחר שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע, על מסך הטלוויזיה שלנו ובמציאות.
תודה לך מסי, תודה על עשרות אלפי דקות של עונג צרוף. תרים ראש קאראחו, אתה המלך.
