לאמין ימאל בראיון נרחב עם חורחה ולדאנו: כדור הזהב, לה מאסיה והרעב שלא נגמר

מבחינתי אין בכלל שאלה או ויכוח: ליאו מסי הוא השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים.

תמיד שואלים אותי על שחקנים שהערצתי כילד, ואני אומר בכנות: האליל שלי כילד שצפה בכדורגל ורצה לחייך היה ניימאר, בגלל הקסם, השמחה והדריבלים שראיתי בסרטונים שלו כל היום. אבל כשמדובר בכדורגל נטו, ברמה ובגדולה – מסי הוא מעל כולם, הטוב בהיסטוריה.

למרות שכל העולם כבר יודע שהוא השחקן הטוב בהיסטוריה, אף אחד לא ציפה ממנו למונדיאל כל כך אגדי בגיל שלו. הוא פשוט סחב נבחרת שלמה על הגב עד לגמר.

לארגנטינה יש שחקנים מצוינים, אבל לאו היה השחקן שבכל רגע מכריע, כשהמשחק היה תקוע או בלחץ הכי גבוה – תמיד היה שם כדי לעשות את ההבדל. עבורי, הוא היה השחקן המצטיין של גביע העולם בגלל כל מה שהוא מייצג וכל מה שהוא מייצר סביבו על המגרש. אף שחקן בעולם בגיל שלו – אפילו כשמדובר בליאו מסי – לא אמור להיות מסוגל לשחק ברמות האלה.

היו כוכבי ענק בהיסטוריה של הכדורגל – ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, דייגו מראדונה, שאותו לא זכיתי לראות משחק. אבל אף אחד מהם לא זכה בכמות כזו של תארים והגיע להישגים כאלה בגיל כל כך מוקדם. היחיד שזכה בכל כך הרבה בגיל צעיר היה פלה בעבר הרחוק, אבל בעידן המודרני זה לא קרה לאף אחד, גם לא להם.

אבל אני מודע היטב לזה שזכיות מוקדמות הן רק ההתחלה. כדי להתקרב למורשת של מסי בהיסטוריה של הכדורגל, יש לי עוד אלף דברים לעשות ולהוכיח לאורך שנים.

נכון. בתקופה שבה מסי וכריסטיאנו רונאלדו שלטו, הכל היה פשוט וברור: כולם ידעו שהם שני השחקנים הטובים בעולם, ולכן הפרס התחלק ביניהם בלי פילוסופיות מיותרות.

היום אנשים מערבבים דברים – בודקים כמה שערים שחקן הבקיע או איזה תואר קבוצתי המועדון שלו לקח. כדור הזהב נועד להכתיר את השחקן שאתה מתיישב מול הטלוויזיה, נהנה מכל דקה שהוא על הדשא, ורואה שהוא משהו מיוחד ושונה מכל השאר – בדיוק כמו שהיה עם מסי.

כדור הזהב חייב ללכת לשחקן הטוב ביותר, וזהו. לא לשחקן שמבקיע 80 שערים – כי כשאתה מבקיע 80 שערים אתה מקבל את פרס מלך השערים או את נעל הזהב. אלה שני דברים שונים לגמרי שאנשים פשוט לא מבינים.

בתקופה של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, כולם ידעו שהם שני הטובים בעולם, ולכן הפרס התחלק ביניהם. הבעיה היום היא שאנשים שופטים אלמנטים שלא קשורים למהות הפרס. למשל, אומרים שהפרס צריך ללכת לשחקן מפריז סן-ז׳רמן כי היא זכתה בליגת האלופות. כשקבוצה זוכה בצ׳מפיונס, הפרס הקבוצתי הולך למועדון שהיה הטוב ביותר. השחקן הטוב בעולם הוא זה שאתה יושב מול המסך ונהנה מכל רגע בצפייה בו, שחקן שאתה רואה מיד שהוא שונה מכל השאר.

נכון, לא הייתי שמח או מרוצה מעצמי אחרי הזכייה. נכון שסחבתי פציעה, אבל אני לא מחפש תירוצים ולא מפיל את זה עליה. גם אם הייתי משחק שוב, כנראה שהייתי מציג את אותה רמה.

עשיתי המון דברים על המגרש שאנשים מבחוץ לא שמים לב אליהם – מבחינת מאמן, העובדה שיש לו שחקן שמסוגל למשוך אליו שלושה שחקני הגנה ולפתוח שטחים לאחרים היא יתרון עצום. ועדיין, עבורי זה לא הספיק. שחקן אחר שהיה מציג יכולת כזו היה חוגג ומגדיר את זה כמונדיאל חלומי, אבל מבחינתי יכולתי לתת הרבה יותר. עזרתי לנבחרת לזכות, אבל אני כבר מחכה בקוצר רוח למונדיאל הבא כדי להוכיח למה אני באמת מסוגל.

ההיסטוריה ידעה כוכבי ענק כמו מסי, כריסטיאנו ומראדונה, אבל אף אחד לא זכה בכל כך הרבה תארים בגיל כה צעיר – אולי רק פלה בעבר הרחוק. אנשים עלולים לחשוב: "הוא זכה במונדיאל ובשתי אליפויות, אז אולי הוא יירגע". המציאות הפוכה לגמרי: שאפתנות היא התכונה החזקה ביותר שלי. ברגע שזכיתי במונדיאל, כבר רציתי לזכות בשני. אני רוצה שלוש זכיות בגביע העולם וחמש זכיות בליגת האלופות.

אני חי עבור כדורגל, והדרך היחידה להחזיר למשחק היא לרצות תמיד לשחק ולנצח. תהליך ההתבגרות שלי קרה מהר מאוד ביחס לשחקנים צעירים אחרים שמתקשים להסתגל לעילית. משמח אותי לדעת שבעוד ארבע שנים אהיה שחקן שלם, חזק וטוב בהרבה, ואני מאמין שיהיה קשה מאוד למצוא מישהו שישתווה לרמה שלי.

הסיפור של המשפחה שלי מתחיל בסבתא שלי, פאטימה. היא הגיעה לספרד ממרוקו לבדה, כשהתפלחה לאוטובוס בלי כלום. היא עבדה בניקיון ובכל עבודה אפשרית כדי להרוויח כסף ולהביא את אבא שלי. אמא שלי הגיעה מגינאה המשוונית עם סבתא שלה.

ההורים שלי הכירו בברצלונה כשהיו צעירים מאוד, והתחלנו את החיים שלנו במעון מיוחד להורים צעירים חסרי אמצעים. גדלתי שם בילדות המוקדמת סביב חדר אוכל קהילתי שחילק מזון לכולם. בהמשך עברנו בין חדרים בדירות שחברים השאילו לנו ברוקפונדה, עד שההורים שלי נפרדו. אלו היו חיים לא קלים, אבל הם לימדו אותי צניעות, קור רוח והערכה לכל דבר קטן.

ממש לא, היא תמיד אמרה לי: "בלי לימודים – אין כדורגל". יום אחד, כשהייתי כבר בלה מאסיה, התקשרתי אליה ואמרתי לה: "אמא, אני הולך לבית הספר בבוקר, אבל אני לא מתכוון לעשות שם כלום. אני הולך רק כדי לנוח ולאגור כוחות לאימון של אחר הצהריים. אם אני מתרכז רק בכדורגל, אני אהיה כדורגלן מקצוען".

היא צעקה עליי בהיסטריה ושאלה איזה כדורים לקחתי. היא נזפה בי בכל יום מחדש. אפילו בערב הבכורה שלי בקבוצה הבוגרת [בגיל 15 מול בטיס], היא עדיין כעסה ונזפה בי בבית כי היו לי מבחנים ולא למדתי.

המסר שלי לכל הילדים: אל תעשו את מה שאני עשיתי. אצלי זה עבד, אבל במקרים רבים זה היה יכול להסתיים בלי כדורגל ובלי תעודה.

בגיל 15 הושעיתי לשלושה שבועות מנבחרת ספרד הצעירה בגלל עבירת משמעת ילדותית. באחד הימים הראשונים שבהם עליתי להתאמן עם הקבוצה הראשונה, סרחיו בוסקטס עצר אותי בכניסה למתחם. הוא נעמד מולי במבט חמור ושאל: "מה עשית בנבחרת?"

הייתי ילד ופשוט רעדתי מפחד. גמגמתי והסברתי לו מה קרה. אז הוא אמר לי: "עכשיו אתה בברצלונה. כולם יודעים מי אתה, ולא משנה איזה שחקן אתה או כמה כישרון יש לך – אתה חייב להתנהג כמו מקצוען".

זה היה רגע שזעזע אותי. הבנתי שאני חייב להתאפס מיד. מאותו רגע מחקתי את כל השטויות, הפסקתי לצאת לבלות, והקדשתי את החיים במאה אחוז לכדורגל: אימון, מנוחה, משחק, ביקור אצל אמא, ושוב אימון.

לא הגבתי כי זה פשוט לא פוגע בי. צעקו לי "שחור". זה לא מעליב אותי – אני שחור, זו עובדה. למה שזה יפריע לי? חוויתי גזענות אולי אלף פעמים בחיים. לפעמים אנשים פועלים בצורה גזענית בעקיפין ואפילו לא מודעים לזה.

הבעיה האמיתית היא לא מה שאני מרגיש, אלא הדוגמה לדור הצעיר. כשמישהו מבצע מעשה גזעני באצטדיון וצופים בו עשרות אלפים ביציע ומיליוני ילדים בטלוויזיה, הענישה חייבת להיות מחמירה ובלתי מתפשרת. גזענות היא דבר שאסור לגלות כלפיו שום פשרה.

אני תמיד מנסה לשחק עם חיוך ולהביא שמחה, ועבורי ניימאר היה התגלמות האושר. כל הילדות שלי הייתה לצפות בסרטונים שלו, בדריבלים שלו ובשמחה שהוא הביא לדשא.

וכמובן, ליאו מסי – השחקן הגדול בכל הזמנים. מה שהוא עשה במונדיאל האחרון היה חסר תקדים. אף אחד לא ציפה לטורניר אגדי כזה משחקן בגילו; ארגנטינה נבחרת מצוינת, אבל מסי היה שם בכל רגע מכריע וסחב אותם על הגב. מבחינתי הוא היה הטוב ביותר בטורניר, כי אף שחקן בגילו – אפילו אם שמו לאו מסי – לא אמור להיות מסוגל לשחק ברמות האלה.

כשאני הייתי ילד, צפינו ב-90 דקות שלמות מדקה אפס. לא פתחנו אפליקציה בסיום כדי לבדוק כמה שערים או בישולים היו לכל שחקן. באותה תקופה אנשים חיפשו את ההנאה מהמשחק. היית רואה קשר התקפי שלא כובש 20 שערים בעונה אבל מספק הנאה צרופה, כמו מסוט אוזיל, שהערצתי את הסגנון שלו.

היום הדור הצעיר מביט ביישומון ואומר: "הוא כבש צמד ובישל, הוא היה ענק". היו לי משחקים שבהם הרגשתי שנתתי תצוגה מדהימה, לא הבקעתי, ועדיין הלכתי לישון מאושר ומסופק. כדורגל הוא לא רק השחקן שדחק את הכדור לרשת, אלא המהלך כולו, החל מיציאת הכדור מהשוער.

באימונים אנחנו מדברים על זה הרבה. פרמין תוקף שטחים פתוחים נהדר, ועם קונדה ואריק אני תמיד מסביר שאני מעדיף שהתמיכה בי תגיע מהשטחים הפנימיים (העומק). כששחקן עושה תנועה מבפנים, אחת משתיים קורה: או שהוא נשאר חופשי לחלוטין למסירה, או שהמגן של היריב נגרר איתו ויוצא מהעמדה – ואז נוצר לי שטח נקי לפעולה ללא הפרעה.

האלמנטים הפשוטים ביותר הם היעילים ביותר: כששחקן רץ לעומק מאחורי קו ההגנה והמגן מהסס, נוצרת שנייה אחת בודדת שבה הוא חופשי לגמרי. על השנייה הזו מתאמנים, ושם נדרש תזמון מדויק.

החולשה שלנו באה לידי ביטוי מול קבוצות פיזיות ואינטנסיביות כמו באיירן מינכן או פריז סן-ז׳רמן, שמאלצות אותך לרוץ בלי הפסקה ודורשות ריכוז מושלם לאורך כל 90 הדקות. לעומת זאת, מול קבוצה כמו ארסנל המשחק הוא יותר טקטי, הכדור נמצא בשליטתך ואתה יכול לפתח את המשחק הרגיל שלך.

פ.ס.ז׳ אולי נראית פייבוריטית, אבל הדבר הקשה ביותר בכדורגל הוא לזכות בתואר שוב מיד אחרי שכבר זכית בו.

מי שגדל בלה מאסיה יודע מהקלאסיקו הראשון בילדים שמשחק מול ריאל מדריד הוא מלחמה.

בקלאסיקו הראשון של מרקוס ראשפורד אצלנו, כשהפסדנו 2:1 בברנבאו, הסתכלתי עליו במהלך המשחק וחשבתי לעצמי: "הוא עדיין לא קולט מה זה קלאסיקו". הוא לא הבין את רמת האינטנסיביות והאגרסיביות שנדרשת שם. אבל במשחק הגומלין הוא כבר הבין בדיוק – הבקיע בבעיטה חופשית ונלחם ברמה אחרת לגמרי.

מעולם לא פגשנו את ריאל מדריד בליגת האלופות, ואני מאוד רוצה לפגוש אותם שם.