בסתיו 1899 פרסם הנס גאמפר מודעה בחיפוש אחר שותפים למשחק. ב־29 בנובמבר התכנסו הוא ואחד־עשר נוספים בגימנסיון סולה והקימו מועדון שנשא את שם העיר ברצלונה. כבר בהרכב המייסדים נפגשו אנשים מקטלוניה ומארצות נוספות.

השנים הראשונות היו שבריריות: מגרשים התחלפו, ההכנסות היו מעטות וההמשך לא היה מובן מאליו. ההצלחות במפעלים המקומיים, ובהן גביע מקאיה, נתנו לקבוצה מטרה משותפת וסיבה להישאר יחד.

גאמפר לא הסתפק בתפקיד של שחקן. ב־1908, כשהמועדון נקלע למשבר קיומי, קיבל את הנשיאות והוביל את הצלתו. ברצלונה החלה להתגבש כאגודה המנוהלת בידי חבריה ומחוברת לעיר ולחברה הקטלאנית.

זהו הפרק שבו נוצרו היסודות: פתיחות לאנשים מרקעים שונים, שייכות מקומית ואמונה שמועדון יכול להיות גם קהילה. ההישרדות עצמה הייתה הניצחון הגדול הראשון.

גם המראה החיצוני התחיל להתגבש: החולצה חולקה לכחול ולבורדו, והמועדון השתמש בתחילה בסמל העיר. מקור הצבעים אינו ודאי לחלוטין, ולכן אין טעם להפוך אחת מההשערות לסיפור מוסכם. הקשר לעיר, לעומת זאת, היה מפורש כבר בבחירת השם והסמל.

החיפוש אחר בית הוביל את הקבוצה בין מגרשי בונאנובה, מלון קזנובאס, דרך הורטה ורחוב מונטאנר. המעברים האלה ממחישים עד כמה רחוקה הייתה ברצלונה של אז מהיציבות המוסדית של ימינו. קודם היה צריך למצוא מקום לשחק; רק אחר כך אפשר היה לחלום על אצטדיון.