הגעת לאסלו קובאלה העניקה לברצלונה מוקד חדש של יצירתיות וכוח משיכה. לצד בסורה, ססאר, מורנו ומנצ׳ון נבנתה קבוצה שהפכה לאחת המזוהות בתולדות המועדון.

עונת 1951/52 נחרתה כעונת חמשת הגביעים. הזכיות המקומיות וההצלחה בגביע הלטיני הרחיבו את התמיכה, והקהילה גדלה עד שלס קורטס כבר לא הספיק.

הנשיא פרנססק מירו־סאנס קידם את בניית האצטדיון החדש, וב־24 בספטמבר 1957 נפתח הקאמפ נואו. זה היה גם פרויקט תשתית וגם הצהרה על העתיד שבארסה רצתה לעצמה.

לקראת סוף התקופה הוביל הלניו הררה קבוצה מצליחה נוספת. ב־1961 הגיעה ברצלונה לראשונה לגמר גביע אירופה, אך הפסידה לבנפיקה בברן. החלום האירופי נשאר פתוח לדורות הבאים.

הכישרון של לואיס סוארס נתן לדור הזה ממד נוסף. הקשר שהגיע ב־1954 זכה בכדור הזהב ב־1960, עדות למעמדה של בארסה גם בזירה האישית. לצדו של קובאלה, הוא חיבר בין היצירתיות של ראשית העשור לקבוצה התחרותית של סופו.

ההתרחבות גבתה גם מחיר. האצטדיון החדש היה מקור לגאווה ולצמיחה, אך בנייתו העמיסה התחייבויות על המועדון. הצלחה על הדשא, גידול בקהל ואחריות כלכלית נעשו קשורים זה לזה יותר מאי פעם — מתח שיחזור בתקופות מאוחרות.