אחרי דור חמשת הגביעים והאכזבה בברן נכנסה ברצלונה לתקופה פחות יציבה. הוצאות האצטדיון החדש והקשיים המקצועיים הגבילו את יכולת הבנייה, והאליפות נותרה רחוקה.

למרות זאת, מספר החברים והאוהדים גדל. ההגירה לקטלוניה הרחיבה את הקהל, והמועדון היה למקום מפגש בין אנשים בעלי רקע שונה, סביב הזדהות עם העיר ועם הקבוצה.

ב־1968 השתמש הנשיא נרסיס דה קאררס בביטוי ״יותר ממועדון״. המילים נתנו שם לתפקיד החברתי שבארסה מילאה כבר שנים — תפקיד שלא היה תלוי רק בתוצאת המשחק האחרון.

גם על הדשא היו רגעים שנשארו: גביעים, הצלחות בגביע ערי הירידים והזכייה בגביע של 1968 מול ריאל מדריד. בתוך שנים ללא אליפות נשמרו היריבות, הגאווה והציפייה לשינוי.

גביע ערי הירידים היה מקור חשוב לגאווה בשנים האלה. הזכייה של 1966 מול סראגוסה סיפקה לקבוצה של רוקה אולסן הצלחה בינלאומית בתקופה שבה חלום גביע אירופה נותר רחוק. חשוב לזכור את ההישגים במפעל במעמדו ההיסטורי, בלי לזהות אותו אוטומטית עם תחרות מודרנית אחרת.

גמר הגביע של 1968 המחיש כיצד תוצאה יכולה להיטען במשמעות ציבורית. הזכייה בברנבאו זכורה עם הבקבוקים שהושלכו מהיציעים, אבל גם עם העמידה המקצועית של שחקני בארסה. היא הפכה לאחד מרגעי הזיכרון החזקים של דור שחיכה לשובו של תואר הליגה.