בארסה מאניהאיך מורידים את תחושת האיכסה בבוקר שאחרי ההפסד? מנערים לאט לאט ובזהירות. עדיין, החיים שלנו יפים. ההפסד האחרון האמיתי שלנו היה לפני 7 חודשים, ואחריו בארסה ידעה לגמול לנו באורגזמות חדשות לגמרי. ועם כל השיאים שהקבוצה שלנו הביאה לנו ב-3 השנים האחרונות, התקווה לשמחה נוספת תמיד תהיה. תמיד. באשר למשחק, הוא היה התסריט המוכר והטוב…
יש כמה דברים טובים שאפשר לצאת איתם ממילאנו, וכמה דברים פחות טובים. הדבר הראשון הוא התוצאה, וזה לא עניין פשוט נוכח רקורד הזוועה שלנו במשחקי חוץ העונה. ועם כמה שהשחקנים שלנו רגילים לזה, ניצחון כזה, במקום כזה (איפה שמדריד לדוגמא, מעולם לא ניצחה), מול קבוצה כזאת, הוא בוסט נהדר לביטחון (השחקנים הזכירו את זה רבות…
במשחקי הבית של בארסה, התסריט נשאר זהה. מאמן האורחת (חאבייר אגירה במקרה הזה) מצהיר שהוא בא לקחת נקודות, הקבוצה שלו עושה בונקר עם 9 שחקנים ברחבה, השדרנים הטיפשים מחמיאים ל"משחק ההגנה המשובח" של האורחת, בוכים עד כמה "זאת לא אותה בארסה שאנחנו מכירים", האורחת מקבלת את הגול הראשון, השני ומשם הדרך לקריסת כל חזיונות הקשקשנים קורסים להם…
אפשר ללמוד על העניין סביב המשחק הזה עם מבט חטוף ביציעים החצי ריקים באיצטדיון (הנאה) של הוספיטלט, הפרבר הברצלונאי, משהו כמו רמת אביב אל מול תל אביב. במקום שרובו אוהד בארסה בעצמו ובעל יכולת להגיע לקאמפ נואו ב-10 דקות, התייחסו בהומוריסטיות לביקור של אלופת אירופה (בחצי הרכב), צעק "אולה-אולה" על חיבור של 4 פסים, והשרה אווירה…
באופן כללי, היה משחק טוב לצופים הניטראליים. המון לחימה, חלק לא מבוטל ממנה הושפע מהבריכה בסאן מאמס, וחלק משופט שאיבד את הרסן ונתן באופן חופשי לכל אחד למשוך בחולצות ובמכנסיים ללא הפסקה, כדורגל של האייטייז פר אקסלנס. רק חסרה הופעת אורח של גויקוצ'אה ומארדונה. פפ גווארדיולה אמר שהמשחק היה "שירה לכדורגל" ואחד המשחקים הטובים ביותר…