לאמין ימאל: "ביקשתי מאבא שלי לא לפרסם את התמונה עם מסי עד שידעו מי אני באמת"

ריאיון נרחב עם לאמין ימאל על הרגעים שלפני ואחרי גמר גביע העולם, ההשוואות למסי, כדור הזהב, החיים בעין הציבור והשורשים ברוקאפונדה.

כמו הילד שהוא, לאמין ימאל פשוט רצה להמשיך לשחק. זו לא הייתה כיכר ז'ואן ה-23, וגם לא הפארק של רוקאפונדה; זו לא הייתה השכונה במטארו שבה הכל התחיל, אבל זה בהחלט יכול היה להיות שם. "אנחנו בגמר גביע העולם ורציתי להמשיך," הוא אומר, והחיוך שוב שם, יחד עם גשר השיניים. באמת? "כן". בלי עצבים? "לא. אף פעם לא חשבתי: 'שרק כבר לסיום'. פשוט נהניתי." בלי פחד, רק כיף: 19 ביולי, ניו ג'רזי, והוא ידע. הנער בן ה-19 הזה שישן בשלווה באוטובוס בדרך למשחק הגדול בחייו.

ועכשיו הוא יושב במשרד בקומה הראשונה בלאס רוזאס, מוקף בלוחות טקטיקה ודפי סטטיסטיקה. על הדלת תלוי מחזיק מפתחות של ספרד, ועל החולצה שלו יש כוכב שני. במסדרון ערוכים ארגזים למשלוח ללונדון. בנם של מוניר ושילה, שנקרא על שם חברי המשפחה שעזרו להם, ומי ש"נגע בו שרביט אלוהים" לפי המאמן שמשרדו נמצא בדלת הסמוכה – יש משהו מיוחד בלאמין ימאל. הוא חגג 17 יום לפני גמר יורו 2024, תלמיד בית ספר שניגש למבחנים, ו-19 יום לפני חצי גמר גביע העולם. כשנשאל מה הוא רוצה, אמר שטיול לניו יורק, וכך מצא את עצמו שם, עומד להיות אלוף שוב.

הרגע שקבע הכל: ההרחקה וההזדמנות של פראן טורס

לפי האופן שבו לאמין ימאל מספר את זה, ספרד ידעה שהיא אלופת עולם עוד לפני שהבקיעה, ברגע שבו אנסו פרננדס הורחק. זו הייתה הדקה השלישית בתוספת הזמן של המחצית השנייה, עדיין 0-0, אבל כבר אז, הוא אומר: "ידענו שאין סיכוי שהם יבקיעו, ועם הכדור מול עשרה שחקנים, יהיה קשה מאוד שלא נבקיע." ההפתעה הייתה שזה לא קרה קודם לכן, אבל בדקה ה-106 הכדור הגיע לרגליים שלו. הוא חשב על הרגע הזה כבר לא מעט זמן.

הקרב מול השחקן, שניים או שלושה שעומדים מולך הוא "פסיכולוגי מאוד", אומר לאמין ימאל. "למגן יש מאמן שאומר לו: 'אוקיי, לאמין, מה שהוא עושה זה…' אני חושב עליו כמו על רובוט שמנסה לעצור אותי. רובוטים יכולים להיות כמעט מושלמים, אבל לבן אדם תמיד יהיה משהו שאין לרובוט. הכדורגל הפך לממוכן, אבל יש שחקנים כמוני, כמו פדרי, ועוד רבים אחרים, שיש להם את הניצוץ המיוחד הזה. יש את המהלך הטיפוסי של ניימאר כשהוא עוצר, מטעה ויוצא לצד השני: צפיתי בכל כך הרבה סרטונים שלו. אני מנסה לשחק עם היריבים, לוודא שהם לא יכולים לתכנת אותי ושהם לא יודעים לאן אני הולך."

"אני זוכר שלושה מהלכים בדקות 60, 70, 80 בערך, כשלקחתי את המגן לאחד על אחד. בכל פעם, אלכסיס מק אליסטר הגיע לעזור. אם באמת הייתי רוצה ללכת על המגן, הייתי תוקף אותו מהר; במקום זאת הפעם הלכתי לאט יותר, הובלתי את הכדור כדי שלמק אליסטר יהיה זמן להגיע אליי, כדי שפדרו פורו יוכל להצטרף מאחוריי וכדי שאוכל למסור לו בחזרה." נוצר מעט מרווח, מההגבהה של פורו ניקו וויליאמס נגח לאחור, ופראן טורס, שהתקשה לאורך כל הטורניר, כבש את השער.

"ידענו שפראן היה צריך את זה," אומר לאמין ימאל וצוחק: "טוב, כולם צריכים שער בגמר גביע העולם. אם אונאי סימון היה מבקיע, נהדר. כשזה נכנס, זה מרהיב, אתה מרגיש שאתם אלופים. אי אפשר להסביר את הרגש הזה. כל מה שרציתי היה להמשיך לשחק. אף פעם לא חשבתי: 'הם עלולים להשוות'. הייתה דחיפה קטנה שלהם, מצב שפאו קובארסי הרחיק, אבל אני נהניתי."

חיבוק עם מסי וסיפור התמונה מהאמבטיה

הגביע המיניאטורי נמצא בבית של אמא של לאמין ימאל; את גביע הלגו הוא נתן לאביו, אבל אחיו הקטן קיין שבר אותו. עם שריקת הסיום, הוא חיבק את ליונל מסי. "אמרתי לו תודה על כל מה שנתת לכדורגל. אני לא עושה דברים כדי להיראות טוב בתמונה; זה בא מבפנים," אומר לאמין ימאל, אך הסמליות הייתה עוצמתית, כמו טקס מעבר והעברת הלפיד. לאמין בן ה-19 מחבק את מסי בן ה-39, שרחץ אותו כשהיה תינוק, ממש כמו טבילה דתית, רגע הבריאה. כאילו הוא גרם לכל זה לקרות.

סיפור המקור באמבטיה, כמעט אבסורדי בשלמותו ובלתי סביר לחלוטין, מעלה שאלות רבות, אך הנה אחת שמבלבלת במיוחד: למה לעזאזל אבא שלך לא הציג את התמונה הזו במשך 17 שנה? "כי אמרתי לו לא לעשות את זה," אומר לאמין ימאל. "הוא העלה אותה פעם אחת לפייסבוק ואמרתי לו להוריד אותה. ההשוואות היו קלות מדי, וזה כל מה שאנשים היו מדברים עליו. רציתי להיות לאמין; לא רציתי להיות מסי. רק רציתי להגיע הכי רחוק שאני יכול. ביקשתי ממנו לחכות. כשאני אהיה לאמין, תעשה מה שאתה רוצה."

השיא שאין לו תקדים בהיסטוריה

והוא אכן לאמין לחלוטין, ולאן שהוא הגיע איש לא הגיע לפניו. תופעה חברתית עולמית, דמותו נראתה בכל מקום בגביע העולם, אצטדיונים שלמים חיכו לו, וההשוואות שניסה להימנע מהן הפכו לבלתי נמנעות. למרבה הפלא, הן לטובתו. איש מעולם לא זכה ביורו ובגביע העולם בגיל צעיר יותר, בגיל 19 ושישה ימים. מסי היה בן 35 כשזכה בגביע העולם; דייגו מראדונה היה בן 25; כריסטיאנו רונאלדו לא זכה מעולם. מי יודע לאן הוא עוד יכול להגיע? כמועמד של ספרד לכדור הזהב, אפילו אם לקיליאן אמבפה יש תמיכה במדריד, הוא עשוי להיות הזוכה הצעיר ביותר אי פעם.

זה גם לא נוגע רק לתארים. זה קשור לסגנון המשחק ולאישיות, למשהו שונה ומושך שניכר אפילו במשרד הזה. ויש כאן משהו עמוק יותר. לואיס דה לה פואנטה השווה את לאמין ימאל לסלבדור דאלי ולמיכלאנג'לו, גאון של ממש. הוא יודע זאת בעצמו ואין לו בעיה להגיד את זה. אין לו בעיה לומר שכן, הוא ראוי להיבחר לכדורגלן הטוב בעולם. כי, ובכן, הוא פשוט כזה. אפילו בגיל 19, גורם שאולי למעשה פועל לרעתו.

כדור הזהב: "אני חייב לנצח ולנצח"

"אם להיות כנה לחלוטין, זה לא רק השנה שאני ברמה של זכייה בכדור הזהב, אלא כבר יותר זמן. כולם יודעים את זה; הם יודעים שאני שובר שוויון," הוא אומר. "אני חושב שאנשים אומרים לעצמם: 'לאמין בן 19, הוא יזכה בזה מתישהו, אז בואו נבחר במישהו אחר…' אני פשוט חייב לנצח, לנצח ולנצח, ויגיע רגע שבו כבר לא יהיה שום ויכוח. יהיו אנשים שיאהבו אותי, ויהיו אנשים שיגידו: 'איזה כאב ראש הוא', וזה בסדר גמור."

"אחרי הגמר המשפחה שלי הייתה כל כך מאושרת," ממשיך לאמין ימאל וצוחק שוב. "הבעיה היא שהם לא יודעים מה זה להפסיד. אני מגיע ליורו, אני זוכה בו. אני מגיע לגביע העולם, אני זוכה בו. זה נראה קל. היה רגע שבו חשבתי: 'כשאני לא אנצח, הם יחשבו שאני גרוע.' אמרתי להם: 'תרגיעו, יהיו עוד המון גביעי עולם.' אני צריך לשחק יותר ולנצח יותר."

"ביורו אפילו לא ידעתי מי אני, איפה אני ומה המשמעות של כל זה. יכולתי לגשת למבחן ולמחרת לשחק מול צרפת כי לא ממש הייתי מודע להבדל. זכיתי בו ואמרתי: 'טוב, זה נחמד, אבל גביע העולם טוב יותר, לא?' עכשיו אני מבין מה המשמעות של יורו. אני יודע מה זה גביע העולם, למרות שאני חושב שבאמת מבינים את זה רק כשמגיעים לטורניר הבא ומפסידים. נותר עוד הרבה מה לעשות. למה שלא נהיה הנבחרת הטובה בהיסטוריה? ברצלונה הטובה ביותר? ואם יש מישהו בעולם שלא נח על זרי הדפנה ולא מסתפק בסטנדרטים רגילים, זה אני." בלי לחץ, ילד.

ילד מגיל 13 עם עולם על הכתפיים

לאמין ימאל חווה את זה מההתחלה. הוא היה בן 13 בפעם הראשונה שבה הרגיש סוג של פרסום. יום אחד נפסיק לדבר על הגיל שלו, אבל אם עוצרים לרגע, זה עדיין בלתי נתפס: הוא נסע ליורו בגיל 16, ממש ילד, ולגביע העולם בגיל 18, וזכה בשניהם. יש לו שלוש אליפויות ליגה. הכסף, התהילה, החשיפה. זה יוצא דופן שהוא פשוט לא הפך לשחצן. "ובכן," הוא צוחק, "זה תלוי בחינוך שקיבלת. אני אף פעם לא אגיד: 'מי אתה בכלל? אני זכיתי בגביע העולם.' רק אנשים טיפשים יעשו את זה. אני יודע שכדורגל הוא רק 0.000001% מהחיים."

והנה זה שוב; הבגרות. נער שמפרנס משפחה, שלדבריו קיבל יותר מדי אחריות מוקדם מדי, ושמדבר ברהיטות על הדרישות, על החשיפה ועל קבלתן בברכה. לעיתים נראה שהוא ממש נהנה מתשומת הלב ומהלחץ, מוסיף להם במודע ורואה בהכל משחק. אפשר להאשים אותו בדיבורים מרובים מדי, והוא יכול להשיב: "כל עוד אני מנצח… ספורט זה עניין רציני, אבל אני רוצה שואו, קצת כיף." זוכרים את אדריאן ראביו? הוא זוכר. "באותו יום כולכם ראיתם כמה אני אוהב את זה," הוא אומר בחיוך רחב. בגביע העולם סרט הראש שלו נשא את הכיתוב Ego Yamal. יש בו חוצפה ושובבות; הוא משחק איתנו, הוא מודה, עם כל השטויות שמסביב.

לפעמים, אך לא תמיד. הוא מציין ש"משחק רע של לאמין שווה ערך ל-400 משחקים רעים של כל אחד אחר", וש"אתן הופעה של 9 מתוך 10 ואנשים יגידו 7 מתוך 10". במהלך גביע העולם הוא ביקר בנאשוויל: חיוך עולה כשהוא נזכר ב"בוקרים, באווירה"… ובאנונימיות. תמונה שלו בוולמארט פורסמה ברשת, דבר שטותי שהיה משמעותי עבורו. "אם עצרנו בתחנת דלק, יכולתי פשוט לרדת ולקנות משהו," הוא אומר. את מה שהוא מעלה לרשתות ואת מה שהוא אומר הוא מנהל בקפידה – מה שלא אומר שהוא תמיד פוגע או מרגיש מאושר. אחד הפוסטים שלו בעונה שעברה נשא את הכותרת "התהום הפנימית שלי".

"אף אחד לא מכיר אותי באמת"

אנחנו מכירים אותך? "לא. ממש לא. אף אחד," הוא מדגיש. "רק המעגל הקרוב ביותר שלי יודע מה אני חושב ואיך אני באמת. לאנשים אין מושג – אין שמץ של מושג, פשוט אין." למה? "גדלתי בשכונה שבה ככל שפחות אנשים יודעים עליך, אתה מאושר יותר והחיים שלך שקטים יותר. ברור שאני אוהב את חיי הכדורגלן, אבל הייתי רוצה גם לחיות בשלווה, חיים רגילים. הדרך הכי קרובה לזה היא שאנשים יידעו עליי כמה שפחות. אם אני מעלה משהו, אני צריך לדעת שאני יכול להתמודד עם מה שיבוא. בהתחלה הפריע לי לקרוא דברים כי לא הבנתי את זה. אמא שלי הייתה קוראת משהו, מתקשרת ואומרת: 'בן, מה זה?!' זה השפיע עליי, אבל עכשיו זה כבר לא מזיז לי."

"יש זמנים שבהם אני נהנה מהלחץ. אני נהנה לעלות לדשא כשיש ציפיות גבוהות. מצד שני יש סוג אחר של לחץ שאין לו שום קשר למה שאנשים אומרים או לכדורגל; אלה החיים. אני לא מרגיש לחץ בכדורגל. אני אף פעם לא אשכב בבית ואחשוב: 'שיחקתי ממש גרוע, לא זכיתי בכדור הזהב, לא זכינו באליפות.' זו אחריות: יש לי משפחה. סבלתי ונאבקתי יחד איתם, עברנו זמנים קשים ועכשיו כשאנחנו נהנים מהחיים, אני חייב להמשיך. אם שיחקתי כדורגל כל השנים האלה, זה כי אני אוהב את המשחק אבל גם בשבילם. אני יודע שהחיים ארוכים בהרבה. אני חייב לדאוג למשפחה שלי ולאח הקטן שלי."

"בכדורגל אין פחד," הוא מוסיף. "ראיתי את אמא שלי נאבקת כדי שאוכל לשחק כדורגל. ראיתי את אבא שלי מסתובב ברחובות ואוסף גרוטאות מתכת כדי שיהיה לי מה לאכול. זה פחד אמיתי. עכשיו, אם היה לי בן, הייתי יכול לדאוג לו. אם אמא שלי או אבא שלי צריכים משהו, אני יכול לעזור. אין בי את הפחד הזה כיום, וזה הפחד היחיד שיכול היה להיות לי בחיים."

השורשים ברוקאפונדה וההנאה מהמשחק

אז פשוט תשחק את המשחק. בדרך שלך, כמו תמיד, תוצרת רוקאפונדה, השכונה הקשוחה שאת המיקוד שלה לאמין ימאל מסמן בכל כיבוש שער. מעבר לכך, הוא עומד על כך שחשיבות ההנאה אינה מוערכת דיה בכדורגל. "ברצלונה נותנת לך דברים מעולים, אבל אתה צריך גם משהו משלך, את השורשים שלך," הוא מסביר. "ברצלונה העניקה לי שליטה, הבנת משחק, אינטליגנציית משחק. במגרש בשכונה אין אינטליגנציית משחק כזו: אתה פשוט תוקף את היריב שלך ושוב חוזר אחורה. את זה יש לי. אם לא הייתי מגיע מהמקום שממנו באתי לצד השהות בלה מאסיה, לא הייתי יוצא השחקן שאני היום."

"העניין הוא שאני אוהב כדורגל. אני לא משחק בשביל כסף, אני משחק כי אני אוהב את זה. שחקנים שמפתחים אובססיה לשערים או לבישולים לא נהנים. אני משחק בשביל הכיף: לעבור שחקן בדריבל, לשחק בנגיעה אחת, שתי נגיעות, לעזור לחבר לקבוצה שלא הבקיע למצוא את הרשת. בשביל האושר של האוהדים. כדי לשמוע את קריאות ה'אולה'. בשביל זה אני משחק. מזה אני נהנה. אני מגיע הביתה ואומר לעצמי: 'היה לי ממש כיף.' אם כל שחקן היה עושה את זה, היינו נהנים הרבה יותר."

"בגביע העולם שמעת את זה והרגשת את זה: ברגע שקיבלתי את הכדור, הם קמו, אחד אחרי השני, לאורך כל השורה. כאילו אמרו: 'בואו נראה אם הבחור הזה הוא באמת מה שאומרים עליו.' בקאמפ נואו אנשים יודעים שאני הולך לתקוף את המגן באחד על אחד. ההרגשה הזו, הציפייה הזו, היא משהו שאפשר לחוות רק בספורט, כשאתה שחקן כמוני. זה כאילו שיש משהו בפנים שגורם לך להרגיש חזק יותר מכולם, ואני מקווה שזה יישאר שם עד היום שבו אפרוש. יש אנרגיה עצומה סביבך ואתה מרגיש כמו סופרמן, אתה מרגיש כמו ספיידרמן. אתה מרגיש מרהיב."