פדרי חושף: הסיפור על סבא, המשפחה והדרך לבארסה – הטור האישי המלא

טור אישי מאת פדרי, שפורסם במקור ב-The Players' Tribune | תרגום: מערכת בארסה מאניה

לא היה אוהד כדורגל משוגע יותר מסבא שלי, אני נשבע. אני יודע שכל מי שקורא את זה בספרד יגלגל עיניים ויגיד: "לא, לא, לא, הדוד שלי הוא הכי משוגע". אבל אני אומר לכם: אם היה לכם סיכוי לפגוש את סבא שלי, הייתם מבינים.

הוא ניהל את "טאסקה פרננדו" – הפנייה הגדולה ביותר של אוהדי ברצלונה באיים הקנריים. זו הייתה מסעדת טאפאס בסגנון של פעם: תקרה מעץ, כיסאות מעץ, בר מעץ, בעצם הכול היה מעץ. על הקירות היו תמונות של המשפחה שלנו, גם המשפחה האמיתית וגם שחקני ברצלונה, כמובן.

גדלתי בריצה בין השולחנות. סבתא שלי לא סבלה את זה שאני ואחי משחקים את גמר המונדיאל בזמן שהיא מנסה להביא לאנשים את האוכל, ולכן היא תמיד הייתה שולחת אותנו ל"חדר ה-VIP". זה היה מעין מרתף קטן מתחת למסעדה, שבו שמרו את היין ואת ארגזי השתייה. ביליתי שם חלק גדול מהילדות שלי, בועט בכדור אל הקיר.

הייתי בן שבע כשזכינו במונדיאל בדרום אפריקה. זה הגיל המושלם להתמכר לכדורגל, לא? עוד לפני שידעתי לקשור את השרוכים, החלומות שלי כבר היו ברורים: לזכות במונדיאל עם ספרד. לזכות בליגת האלופות עם ברצלונה. פשוט.

היינו קרובים יותר למדבר סהרה מאשר לקאמפ נואו, אבל לתמוך בקבוצה אחרת היה בלתי אפשרי. סבא שלי דאג לזה. אם הזכרת לידו את ריאל מדריד, הוא היה אומר לך: "לא, אני אמות בלי לדרוך אי פעם בעיר הזאת". זו לא הייתה בדיחה.

בסוף שבוע אחד הוא נסע עם חברים לראות את ברצלונה משחקת בקאמפ נואו. בדרך חזרה הייתה להם עצירת ביניים קצרה במדריד. כשהמטוס נחת, כולם לקחו את התיקים שלהם וירדו ממנו, חוץ מסבא שלי. הוא פשוט נשאר לשבת במושב שלו, בלי לזוז.

אחרי עשר דקות ניגשה אליו הדיילת ואמרה: "אדוני, אתה בסדר? אתה צריך לרדת עכשיו מהמטוס". הוא ענה: "בשום אופן לא. זה מזל רע לאוהד בארסה. קחי אותי לטנריפה". היא ניסתה לשכנע אותו, אבל הוא לא זז. ואז הוא אמר: "טוב, ומה אם תביאי לי כיסא גלגלים? אז זה לא נחשב, נכון?"

ותנחשו מה? באמת הובילו אותו בכיסא גלגלים עד לשער העלייה למטוס. לפחות לפי הסיפור

הוא היה דמות אמיתית. בכל פעם שריאל מדריד הגיעה לשחק בטנריפה, הוא היה הולך למשחק רק כדי לעודד נגד ריאל. כמובן שהוא היה שם גם במחזור האחרון של עונת 1991/92. כל אוהד בארסה יודע מה קרה בטנריפה ב-1992.

עוד לא נולדתי אז, אבל שמעתי את הסיפור הזה מאבא שלי לפחות מאה פעמים. זה היה המשחק האחרון של העונה, וריאל מדריד הייתה צריכה לנצח את טנריפה כדי לזכות באליפות. ברצלונה הייתה במקום השני. סבא שלי הגיע למשחק עם עניבה של בארסה וכל מה שמסביב. במחצית הראשונה מדריד עלתה ליתרון 2:0. זה היה היום האומלל ביותר בחייו.

כמה מהחברים שלו בשכונה היו אוהדי ריאל, והוא ראה אותם ביציע של מדריד, בצד השני של האצטדיון, קופצים וחוגגים. הוא ידע שהם עומדים לפלוש אחר כך למסעדת "טאסקה פרננדו". ואז קרה נס.

2:1. "אוקיי" — 2:2. "אלוהים אדירים!" — 3:2 לטנריפה!

המשפחה שלי מספרת שכאשר נשמעה שריקת הסיום, סבא שלי, שהיה אז בן 60, קם מהמושב ורץ לכל אורך האצטדיון כדי למצוא את החברים שלו. אני לא חושב שהוא רץ ככה במשך 30 שנה. זה היה אחד הימים הגדולים בחייו.

הוא נפטר כשהייתי קטן מאוד, הרבה לפני שהספיק לראות למה הפכתי. אבל הסיפורים עדיין איתנו. גם העניבה של בארסה עדיין אצלנו, וכך גם המסעדה. והדבר החשוב ביותר שהוא הוריש לנו היה האהבה לכדורגל. כמשפחה, אנחנו באמת חיים ונושמים כדורגל.

החיים באיים הקנריים

זה מעניין, כי באיים הקנריים אנחנו אנשים רגועים מאוד בכל דבר אחר שאנחנו עושים. לשחקן קנרי יש קצב מסוים על המגרש. יש לנו דרך ליהנות ולא להרגיש את הלחץ. אנחנו עושים את מה שעולה לנו בראש. אני חושב שזו הסיבה שכל כך הרבה שחקנים יצירתיים מגיעים מכאן.

אני זוכר שאבא שלי היה לוקח אותי לאימונים מוקדם בבוקר, אחרי שעבד כל הלילה במסעדה. בדרך הוא תמיד היה חייב לעצור בתחנת הדלק כדי לקנות קפה. אני הייתי נכנס ללחץ. "אבא, אנחנו נאחר. היום אנחנו לא יכולים לעצור." והוא היה אומר, במבטא הקנרי שלו: "תירגע, שחקנים טובים תמיד מאחרים." "אני לא רונאלדיניו! המאמן יכעס." "הכול בסדר. תירגע."

יש לו השקפת עולם נהדרת. כשהיה צעיר הוא היה שוער מצוין, אבל נאלץ לוותר על החלום שלו כשסבא שלי נפטר, כדי שיוכל לנהל את המסעדה. אבא שלי והדוד שלי היו המלצרים היחידים, עד שאחי גדל מספיק והם גייסו גם אותו.

הם אף פעם לא הכריחו אותי לעבוד. הם ראו שיש בי משהו מיוחד, ותמיד אפשרו לי לצאת החוצה ולשחק כדורגל אחרי הלימודים. חוץ מיום אחד. יום מפורסם אחד.

אני חושב שהייתי בן 13. היה פסטיבל בעיר, והדוד שלי הוא למעשה סטנדאפיסט. בשבילי הוא פשוט פפה. אבל מול הקהל הוא הופך ל"דון חוסה". אני אפילו לא יכול לספר לכם בדיחה שלו, כי זה הומור קנרי, ואם אתם לא מהאי שלי – היא פשוט לא תעבוד.

באותו יום הוא היה צריך להופיע בפסטיבל, ולכן אבא שלי קרא לי לבוא ולעזור כשהמסעדה נעשתה עמוסה. אמרתי: "בטח, אין בעיה. כמה קשה זה כבר יכול להיות? אני כדורגלן". ובכן… לרוץ עם כדור זה שונה מאוד מלעמוד מאחורי הבר. אלוהים אדירים.

עמדתי מאחורי הבר ומילאתי משקאות. זו הייתה העבודה שלי. אבא שלי היה רץ אליי וצועק את ההזמנות: "טוב, תן לי שתי קולה, פאנטה אחת ושלושה בירות." שתי קולה, פאנטה… עוד לפני שהספקתי למזוג את הקולה לכוסות, להוסיף קרח וקשיות, הוא כבר היה חוזר. "טוב, תן לי שתי כוסות יין, פאנטה אחת ושלוש קולה. מהר." הראש שלי הסתחרר. הרגליים שלי כאבו.

אמרתי: "אבא, מתי ההפסקה?" הוא ענה: "הפסקה? איזו הפסקה? זה לא כדורגל." בסוף הערב הייתי תפוס לגמרי. אבא שלי שאל: "אז איך היה?" עניתי: "בכנות? יש לי המון כבוד אליך ואל פפה. אני גמור." הקריירה שלי ב"טאסקה פרננדו" הסתיימה אחרי ערב אחד, תודה לאל.

הדרך לברצלונה

השקעתי הכול בכדורגל. כמה חודשים לאחר מכן שיחקתי בקבוצה המקומית שלי, ואז אבא שלי התחיל לקבל טלפונים ממועדונים גדולים יותר. זה התחיל בדפורטיבו, ובהמשך ריאל מדריד התקשרה כדי לבדוק אם אני רוצה להגיע למבחנים באקדמיה שלה.

המשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד עם זה, כי היינו אנשים רגילים. לא היה לנו ניסיון עם סוכנים או עם דברים כאלה. אני זוכר שכמה חברים שאלו אותי: "ריאל מדריד? אתה באמת הולך? זה מטורף." רק שיחקתי איתם בפארק, אתם יודעים? זה לא הרגיש אמיתי. אמרתי: "ברור. אני חייב לנסות."

כמה אנשים מהשכונה אפילו התקשרו לברצלונה כדי לבדוק אם היא מעוניינת בי. אבל האמת היא שבאותו זמן בכלל לא הייתי על הרדאר שלהם. אני זוכר שאנשים צחקו ואמרו: "אם סבא שלך היה בחיים… אלוהים אדירים."

אבא שלי לקח אותי למדריד. כשהגעתי לאקדמיה, כל הילדים האחרים כבר התאקלמו במגורים ולמדו בכיתות כל הבוקר. אני הייתי לבד במלון במשך כל היום, בלי שום דבר לעשות חוץ מלהסתכל בטלפון עד האימון. זה לא היה טוב עבורי מבחינה מנטלית. אחרי שבוע שלחו אותי הביתה. זה פשוט לא היה אמור לקרות.

אם להיות כנה, זו הייתה חוויה שהחזירה אותי לקרקע. זה לא נעים לחזור הביתה, לראות את החברים שלך ולדעת שכולם יודעים שלא הצלחת. אבל אני לעולם לא אשכח עד כמה כולם בבית תמכו בי. והחלק הכי טוב היה שכולם בעיר שלי קומיקאים. כולם צחקו על זה קצת. "אל תדאג, סבא שלך בחיים לא היה נותן לזה לקרות. הוא בטח ישב שם למעלה ודיבר עם הבוס הגדול. אלוהים גרם לשלג לרדת במדריד באותו יום!"

לא יכולתי לדעת את זה באותו זמן, אבל הכול קרה מסיבה מסוימת. עדיין הייתי ילד. הייתי צריך זמן להתבגר.

בסופו של דבר הצטרפתי לאקדמיה של לאס פאלמאס, שהייתה קרובה יותר לבית. וגם זה היה קצת מטורף. הייתי בן 15 או 16 וחייתי לבד בפעם הראשונה. אני זוכר שהייתי הולך לסופר עם החברים לקבוצה. היינו יוצאים משם עם הכול חוץ מאוכל אמיתי. היה לנו מזל אם חזרנו הביתה עם חזה עוף אחד, בלי שום תוספות.

ואז היינו מנסים לטגן אותו במחבת, תוך כדי צפייה בסרטון ביוטיוב. "פדרי, שכחנו שמן." "שמן?" "כן, צריך שמן כדי לבשל אותו! לא גדלת במסעדה?" הייתי מתקשר לאמא שלי: "אמא, איך מבשלים עוף בלי שמן?" אפילו מלח לא היה לנו. זה היה מגוחך, אבל ככה לומדים להתבגר.

כל מה שעשינו היה ללכת לאימונים ולשחק פיפ"א. אני לעולם לא אשכח את היום שבו נכנסתי לקבוצה הראשונה וקיבלתי את קלף ה-FUT הראשון שלי. הדירוג שלי היה 72, וכולם צחקו מהתמונה שהשתמשו בה. נראיתי כאילו אני בן עשר. אבל זה היה היום הגדול בחיי.

אני זוכר שהחברים שלי בבית שאלו: "אחי, כשאתה משחק פיפ"א, אתה משתמש בעצמך?" אמרתי: "לא, אני גרוע מדי! אני משאיר את עצמי על הספסל ומכניס את עצמי לחמש דקות בסוף."

"בארסה"

אחרי שנה בלאס פאלמאס, אבא שלי התחיל לקבל טלפונים. הוא ואמא שלי הסתירו ממני את העניין עד שכבר לא הייתה להם ברירה אלא לספר לי. הם ניסו להגן עליי.

אני זוכר שיום אחד אבא שלי התקשר אליי ואמר: "כמה קבוצות מתעניינות בך. אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעזוב או להישאר." אמרתי: "טוב… תגיד לי אילו קבוצות." הוא אמר: "אתה רוצה לקצר את זה? כי אני חושב שברגע שאגיד לך את השם האחד הזה, לא תרצה לשמוע את השאר." "תגיד לי." "בארסה." "מה?" "בארסה. באמת." "אוקיי, זה הכול. בוא נלך."

כמובן שעבור כל המשפחה שלי זה היה רגע של דמעות ועוד דמעות.

שלושת החברים הכי טובים שלי היו הראשונים שסיפרתי להם: פראן, רובן ודני. הם הגיבו כמו שרק קנרים יודעים להגיב. דני אמר לי: "אבל אני לא מבין. איך בארסה יכולה להתקשר אליך? אתה לא כזה טוב. אני משחק איתך כל יום! אתה טוב, אבל בחייך, אתה הולך לשחק עם בוסקטס??? אני מניח שתהיה מחליף? זה מטורף, אחי." אמרתי: "אני לא יודע. אולי ישלחו אותי שוב להשאלה." הוא ענה: "אחי, אתה חייב להצליח. נוכל לגור ביחד וזה יהיה כמו הסדרה 'פמליה'. אני רוצה להיות ג'וני דרמה." אמרתי לו: "אתה ללא ספק הולך להיות טרטל, אחי."

המפגש הראשון עם מסי

אני זוכר שאחי טס איתי לברצלונה, והיינו צריכים לקחת מונית לאימון כי לאף אחד מאיתנו לא היה רישיון. אלה היו ימי הקורונה, ולכן היית חייב להגיע כבר לבוש בבגדי האימון. אז ישבתי במושב האחורי של מונית רגילה, לבוש בכל מדי האימון של ברצלונה, בדרך למתחם ז'ואן גאמפר.

ירדנו מהמונית, וניגשתי לעמדת האבטחה: "הולה, קוראים לי פדרי. אני כאן לאימון." השומר נתן לי לעבור, ולא היה לי מושג לאן ללכת. כשפתחתי את הדלת לאזור השחקנים, נחשו מי היה האדם הראשון שראיתי? ממש האדם הראשון. זה היה ליאו. הוא עמד מולי. באמת.

כמעט לא הצלחתי לדבר. ניסיתי להציג את עצמי, אבל אני לא יודע בכלל מה אמרתי. הוא רק חייך ואמר לי להירגע ולהיכנס לחדר ההלבשה

זה מצחיק, כי הגעתי באותו זמן כמו טרינקאו. בימים הראשונים היינו נשארים בחדר הכושר אחרי האימון, כי היינו נבוכים מדי להיכנס לחדר ההלבשה עם כל האגדות האלה – בוסקטס, פיקה, ג'ורדי וליאו. פשוט עמדנו שם והעמדנו פנים שאנחנו נמתחים לנצח. בחיים לא הייתי גמיש כל כך.

עשינו כפיפות בטן, קשרנו מחדש את השרוכים, ישבנו ודיברנו על מה שקרה באימון באותו יום, ופשוט היינו בהלם מכך שאנחנו נמצאים שם. "אחי, בוסי אף פעם לא מאבד כדור. זה מטורף."

לבסוף, יום אחד ליאו עבר לידנו, וכנראה הבין מה קורה. הוא אמר: "היי, מה אתם עושים פה? בואו, תיכנסו ותבלו איתנו." ליאו הכניס אותנו לחדר ההלבשה והראה לנו איפה לשבת. היינו כמו שני גורים. "פה? אני יכול לשבת פה?" אני אהיה אסיר תודה לו על כך לנצח. ליאו וג'ורדי שברו את הקרח וגרמו לנו להרגיש בנוח.

אבל עדיין לא הייתי בטוח אם יתנו לי להישאר או ישלחו אותי שוב להשאלה. האמת היא שבאימונים הרגשתי לגמרי בבית. בתרגילי ההחזקת כדור, הכדור נע במהירות מסחררת. אבל כשאתה משחק לצד גאונים, הכדור תמיד מגיע בדיוק לרגליים שלך ובקצב המושלם. הם הופכים הכול לקל יותר.

הרגשתי שאני משחק טוב מאוד, אבל זו בארסה. אתה מסתכל על הסגל וחושב: "האם אני באמת יכול להשתלב כאן?" ואז, יום אחד, קומאן קרא לי למשרד שלו. הוא אמר לי שאני נשאר, ושאני יכול לשחק בכנף או בקישור.

ניסיתי להישאר מאופק ומקצועי. לחצתי לו את היד, ואני זוכר שיצאתי מהמשרד שלו עם החיוך הכי גדול על הפנים. חזרתי לדירה והתקשרתי להורים שלי, וכולנו בכינו יחד.

ההבטחה לאבא

אבא שלי הזכיר לי את ההבטחה שהבטחתי לו כשהייתי ילד. תמיד הייתי קצת שכחן. בכל פעם שהיינו יוצאים לאימון, הייתי שוכח בבית את הנעליים, את המגנים או משהו אחר. כבר הייתי חולם על המשחק. לפעמים אבא שלי היה צריך לנסוע כל הדרך חזרה הביתה כדי להביא לי משהו.

אז הוא היה צוחק ואומר: "אתה חייב להצליח ככדורגלן, כדי שאוכל להיות העוזר האישי שלך. אני אסתובב איתך ואוודא שיש לך גרביים. ואז כבר לא אצטרך לעבוד כמלצר, ונוכל לטוס יחד מסביב לעולם." זו הייתה העסקה שלנו.

כשנודע לי שאני נשאר, אמרתי לו: "אבא, אתה תצטרך לוודא שאני זוכר את הגרביים של בארסה, בסדר? אסור לי לשכוח אותן בליגת האלופות." מאז, כל יום בחיים שלנו היה מדהים. כשהייתי ילד קטן בחדר ה-VIP, הייתי מעמיד פנים שאני מבקיע בקאמפ נואו. עכשיו אני עושה את זה במציאות.

המשקפיים של סבא

אתם יודעים מה מגניב? כשאתה ילד, אתה בונה בראש תמונה של איך זה ייראה – קיר של אנשים שעולה ועולה עד השמיים. בדמיון שלך, לקהל אין באמת פנים. הוא פשוט מטושטש.

אבל במציאות, כשאתה מבקיע ומתחיל לרוץ לעבר דגל הקרן, אתה יכול להסתכל ליציע ולראות את ההבעות של אוהדי בארסה – אנשים אמיתיים שקופצים וחוגגים, ואתה רואה כמה זה משמעותי עבורם. זה כאילו אני רואה את המשפחה שלי מביטה בי בחזרה. "המשוגעים".

בפעמים הראשונות שבהן הבקעתי אחרי הקורונה, כשהקהל חזר למגרשים, לא ידעתי מה לעשות עם הידיים. כשהייתי בלאס פאלמאס, המשפחה שלי תמיד צחקה על כך שאני מוציא את הלשון כשאני מבקיע. אפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. זה היה תת-מודע. אז חשבתי: "טוב, בקאמפ נואו אסור להוציא את הלשון. סבא יהרוג אותי." פשוט רצתי לדגל הקרן עם ידיים פרושות. לא ידעתי מה לעשות.

אתם יודעים שכאשר מבקיעים בפיפ"א אפשר לבחור חגיגה, אבל לפעמים לא יודעים במה לבחור? ככה בדיוק אני הרגשתי. כשהגעתי לדגל הקרן, כל מה שחשבתי עליו היה: "שמישהו יבוא לחבק אותי, כדי שלא אראה מגוחך. אני לא יודע מה עוד לעשות!"

כשחזרתי הביתה בפגרה, ישבתי עם המשפחה, והם אמרו לי – כמו שרק קנרים יודעים לומר: "אתה באמת צריך חגיגה טובה יותר. אתה נראה מגוחך." עניתי: "מה אני יכול לעשות עם הידיים? אני אף פעם לא יודע מה לעשות." ואז התמונות שעל הקירות נתנו לנו את ההשראה.

ב"טאסקה פרננדו" יש המון תמונות ישנות על הקיר הקדמי: אמא שלי במטבח, עם סינר של שפית, מכינה את הסולומיו הטוב ביותר; הדוד שלי מופיע בסטנד-אפ עם מיקרופון; אבא שלי מחייך מאוזן לאוזן ומניף את גביע ליגת האלופות. וסבא שלי נמצא שם, מחייך בחליפה ועם העניבה של בארסה. הוא מרכיב את המשקפיים הכי מגניבים שראיתם אי פעם – משקפיים כהים, בסגנון של פעם, כמו כוכב קולנוע.

לכן, כשאתם רואים אותי מבקיע, אני לא עושה תנועת משקפת. אני בעצם מרכיב את המשקפיים של סבא שלי

מיד הקדשתי את החגיגה לאבא שלי, על כל מה שהוא עשה עבורי. זו גם הדרך שלי לכבד את כל המשפחה. זו הדרך שלי לומר להם: "אתם מאמינים כמה רחוק הגענו?"

אבא שלי תמיד אומר שאם סבא שלי היה בחיים ורואה אותי משחק בברצלונה, הוא כנראה היה מקבל התקף לב. "תחשוב על זה. הוא היה גר איתך כאן ושואל על כל שחקן ושחקן. איך לאמין? איך פרנקי? לעולם לא היית מצליח להיפטר ממנו!" אלוהים, הלוואי. אני חושב שזה היה מעבר לכל חלומותיו הפרועים ביותר – לדעת שיום אחד הנכד שלו יהפוך לאלוף עולם.

אלופי העולם

זה מצחיק, כי למרות שאנחנו צוחקים במשפחה על קבוצה כזו או אחרת, כשכולנו מתכנסים יחד בנבחרת, זה משהו מיוחד כל כך. בספרד הכדורגל משגע אותנו לגמרי. באמת. אבל הוא גם מאחד אותנו.

אפשר היה לראות את זה לאורך כל הקיץ, את הדרך שבה הנבחרת והמדינה היו מאוחדות. כל שחקן עשה את מה שנדרש ממנו כדי שנזכה, והראינו לעולם את האופי של הכדורגל הספרדי. זה מרגיש כמעט לא אמיתי לומר את זה, אבל אנחנו אלופי העולם.

להיות מסוגל להעלות את אבא שלי למגרש אחרי הגמר ולבעוט פנדל כשהוא עומד בשער… לא, אין לי אפילו מילים לתאר את זה. הוא הקריב את החלום שלו כדי לשמור על העסק המשפחתי בחיים. הוא עבד כל כך קשה כדי שאני אוכל לצאת החוצה, להיות ילד, לשחק כדורגל כל היום ולהיות חופשי. עכשיו הוא יכול לומר: "הבן שלי זכה במונדיאל." מה עוד יכול להעניק לך תחושה כזאת, אם לא כדורגל?

לעולם לא אשכח את החגיגות במדריד, כשראיתי את המדינה עומדת יחד בתוך ים של אדום. שני מיליון אנשים, כולם מאוחדים, וכולם חווים את היום הגדול בחייהם. זה רגש שאי אפשר לקנות בכסף.

אני נשבע שאפילו סבא שלי היה מפר את החוק שלו ומגיע למדריד כדי לחגוג איתנו באותו יום. כנראה שהוא יושב שם למעלה בגן עדן עכשיו, מדבר על כדורגל כל היום עם החברים שלו. חבורה של זקנים שיושבים יחד עם כוסות יין: "היי, אתם חושבים שנוכל לעשות את זה שוב בעוד ארבע שנים?" "יש לנו את הקישור הטוב בעולם!" "מי יעצור אותנו?"