פפ גווארדיולה, המאמן שהכיר את ליאו מסי מקרוב יותר מכל אדם אחר במגרש, כתב השבוע מונולוג נוגע ללב על מה שראה במשחק הפרידה של מסי מנבחרת ארגנטינה – ועל מה שהוא זוכר משנות הזוהר בברצלונה. זהו הטקסט המלא, כפי שפורסם.
"הבעיה עם זה שליאו מסי מזדקן היא שהוא דעך רק עד לנקודה שבה הוא עדיין השחקן הכי טוב על המגרש. אז אנשים פשוט לא מאמינים לו.
ראיתי את משחק הפרידה שלו. שער אחד. שני בישולים. בגיל 39.
ואז מישהו הראה לי את הקטע שבו לאו רץ אחרי כדור ואנשים אמרו: 'זה אותו בנאדם שטוען שהרגליים שלו כבר לא מסוגלות לתת יותר מזה?' אמרתי: 'כן. לזה בדיוק הוא מתכוון'. כי אתם משווים את מסי לשאר השחקנים שעל המגרש. לאו משווה את מסי למסי. אלה שני רפי סטנדרטים שונים לחלוטין.
אני זוכר שפעם אחת בברצלונה, אחרי אימון, אחד מעוזרי המאמן שלי אמר לי: 'פפ, הוא היה מדהים היום'. שאלתי: 'מי?'. הוא הסתכל עליי כאילו אני אידיוט. 'לאו'. אמרתי לו: 'לא. היום היה רגיל'. הוא צחק. אני לא צחקתי.
זה היה אחד הדברים הכי מוזרים בלאמן את מסי. משהו היה קורה באימון וגורם לכולם לקפוא במקום, ואחרי זמן מה פשוט הפסקנו להגיב לזה. שלושה שחקנים סביבו? רגיל. ארבעה? רגיל. הוא מקבל את הכדור, מסתובב, ופתאום כולם רצים לכיוון השער שלהם? רגיל.
יום אחד אני זוכר שאמרתי לצ'אבי: 'יש לנו בעיה'. הוא שאל: 'מה?'. 'הוא גורם לנו לחשוב שהדברים האלה נורמליים'. צ'אבי חייך. 'אז חכה עד שהוא יעזוב'. המשפט הזה נחרט בי.
כי אני חושב שדור שלם חווה עכשיו בדיוק את אותה הבעיה, אבל הפוך. הם פוגשים את ליאו מסי בסוף הדרך וחושבים שככה נראה ליאו מסי. הם רואים אותו בגיל 39, רואים אותו מייצר שני שערים ומבקיע עוד אחד, ואומרים: 'איזה רגליים הוא איבד בדיוק?'
חבריי, הגעתם לקולנוע בעשר הדקות האחרונות של הסרט. אין לכם מושג מה קרה לפני שהתיישבתם.
תארו לעצמכם ילד שצופה במשחק הזה עם אבא שלו. הוא שואל: 'אבא, אני לא מבין. מסי עדיין השחקן הכי טוב. למה הוא פורש?' אבא שלו לא צריך להראות לו עוד משחק מ-2026. תראה לו את 2011. תראה לו את 2012. תראה לו את 2015. ואז תגיד לילד: 'האיש שאתה רואה עכשיו עשה פעם את כל זה עם רגליים שהיו מסוגלות לבצע כל מה שהמוח שלו דרש מהן'. זה ההבדל.
היום לאו רואה את המסירה לפניך. אז הוא ראה את המסירה לפניך, שלח אותה, וכבר הגיע למקום אחר לגמרי עוד לפני שהבנת מה בכלל קרה. היום הוא עדיין יכול לנצח אותך באמצעות הראש. בשיא שלו, לרוע המזל, הגוף היה מתואם לגמרי עם הראש. וזה כבר לא היה הוגן.
אני זוכר בלמים שהיו מסתכלים לפעמים לעבר הספסל שלנו אחרי שלאו היה עושה משהו, כאילו אני יכול איכשהו לעזור להם. מה הם רצו שאעשה? שאחליף אותו? גם אני ניסיתי לנצח.
ובגלל זה אני מאמין ללאו כשהוא אומר שהרגליים שלו כבר לא נותנות לו את מה שהן נתנו בעבר. ברור שהן לא. הוא יודע את זה כי הוא זוכר מה הן נהגו לתת לו.
אנחנו רואים אדם בן 39 וחושבים: 'עדיין גאון'. הוא מרגיש משהו אחר לגמרי. כדור מתגלגל לעבר קו החוץ והמוח שלו אומר: 'צא'. במשך עשרים שנה, הרגליים הגיבו מיד. עכשיו לפעמים הן אומרות לו: 'לא, לאו. לא הפעם'.
מבחינתנו, זה סתם כדור אבוד. מבחינתו, אולי אלה שלושים שנה של כדורגל שמדברות איתו. זו בטח שיחה מוזרה מאוד עבור גאון לנהל עם הגוף של עצמו.
אבל אולי זה גם ההסבר המושלם למי זה ליאו מסי. אפילו עכשיו, עם הרגליים שהוא טוען שכבר לא יכולות לתת לו הכול, הוא מסוגל לשחק את משחק הפרידה שלו, להבקיע אחד, לבשל שניים, ולהשאיר אנשים תוהים: 'אם ככה מסי נראה כשהוא דועך, מה לעזאזל הוא היה בשיאו?'
על זה אני יכול לענות. בילינו ארבע שנים בברצלונה בניסיון למצוא את המילה המתאימה. מעולם לא מצאנו אותה."
