יעוז סבר: הרכש של רודרי הוא פאקינג גיים צ׳ינג׳ר

מעטות החתימות בדברי הימים של מועדון שיש להן חשיבות שגדולה בהרבה מהשחקן החותם.

בברצלונה אפשר להזכיר למשל את החתימה של קרויף, ב-13 באוגוסט 1973 – זוכה כדור הזהב היחיד עד כה שחתם בברצלונה (כן, כן). יש גם את החתימה של אותו קרויף כמאמן, בשנת 1988. אפשר להזכיר גם את החתימה של רונאלדיניו ב-19 ביולי 2003, את החתימה של אחד, ליאו מסי, על המפית של צ׳ארלי רשאק, את החתימה של פפ גווארדיולה ביוני 2008 ואולי עוד כמה חתימות דרמטיות.

כל אחת מהרכישות האלה, מהחתימות האלה, הן אבני דרך שכל אוהד משנן בהיסטוריה – הרי אנחנו יכולים להיות בטוחים רק בהיסטוריה, לא בעתיד – מוכיחה שהן היו החתמות שהעלו את המועדון על דרך המלך. מדריד למשל גנבו את פושקאש מברצלונה, וזה נגמר ב-6 גביעי אירופה. החתמה שבונה מועדון, כבר אמרנו?

החתימה של רודרי, שמגיעה 53 שנה ו-3 ימים אחרי אותה חתימה מיתולוגית של קרויף, עשויה להיות חתימה כזאת.

אני לא יודע כמה טוב יהיה רודרי על המגרש. הקשר האחורי הטוב ביותר במאה העשרים ואחת, ביחד עם בוסקטס, עבר פציעה קשה לפני שנתיים. בסיטי נדמה היה שהוא התניע לאט בעונה האחרונה, אבל המונדיאל שלו היה כמעט מושלם.

אבל זה לא הסיפור. מה יעשה רודרי על המגרש עוד נראה, ויבוא הזמן לנתח את הצירוף שלו לסגל של פליק. מספיק להגיד שבפעם האחרונה שלבארסה היה קישור של אלופת העולם, היא טרפה את אירופה.

אבל הסיפור גדול יותר. הקשר האחורי הטוב בעולם הוא זוכה כדור הזהב השני בלבד בהיסטוריה שברצלונה החתימה. תאמינו או לא, אבל אלה המספרים.

בעוד שמדריד רק ב-25 השנה האחרונות החתימה את זידאן, פיגו, קנאברו, קאקה, רונאלדו וכריסטיאנו (כולם זוכי כדור זהב), בארסה הלכה בדרך צנועה יותר. לא שלא היו החתמות גדולות, אבל זוכי כדור זהב עובדתית לא הגיעו לקאמפ נואו.

עכשיו מגיע זוכה כדור הזהב מלפני שתי עונות בלבד, כשמדריד מוכנה לעשות הכל בשביל להחתים אותו. הוא מגיע כשז׳וזה מוריניו יודע שעם כל הכבוד לקוקריה, דיומנדה או דומפריס, מה שחסר לו באמת זה קשר שיודע לבנות ולנווט את המשחק מאחור ולשלוט ביד רמה.

הבעיה, אין הרבה שחקנים כאלה. וכמו רודרי, יש שיגידו, אין בכלל.

ההחתמה של רודרי לפיכך היא לא רק בשורה אדירה לברצלונה, היא גם בשורה קשה ללבנים. לראשונה מזה שנים, יש שיגידו מאז ניימאר, ברצלונה ומדריד רוצות ממש שחקן גיים צ׳יינג׳ר והוא בוחר בבארסה.

ובמקרה הזה לא מדובר באיזה שחקן רכש, שכיר חרב. מדובר בקפטן של אלופת העולם ספרד, יליד מדריד (אם כי בצד השני של העיר), ומי שכבר שנים מדברים עליו בתור השחקן שישדרג את הקישור של מדריד.

ואחרי כל זה, ואחרי קיץ מדהים שהסתיים עם גביע העולם ביד ועם תואר שחקן המונדיאל, הוא מגיע לקאמפ נואו.

ממועדון שנאבק, למועדון שמנצח

הבשורה עוד גדלה כשאנחנו זוכרים מה ברצלונה עברה בשנים האחרונות. ממועדון ענק, למועדון שלא מסוגל להחתים ולרשום את דני אולמו, ולא מוצא 5 מיליון יורו בשביל להביא איזה קשר או בלם מחליף.

ממועדון עצום, אבן שואבת לכוכבים, למועדון שמעלה שחקנים מהנוער לא רק כי זו שיטה, אלא קודם כל כי חייבים. מועדון שרוצה להתמודד על האלנד ובלית ברירה מחתים את לבנדובסקי, גירסה מבוגרת בעשור. מועדון שרוצה להביא את לואיס דיאז או ג׳ונתן טה, אבל אין לו כסף לפיצוחים בשביל השניים, שלא לדבר על סכום העברה.

ופתאום המועדון הזה קם מהעפר, מנער את כנפי הזהב, ממריא לשמיים וקוטף משם את קפטן אלופת העולם – על הפרצוף המדושן של מוריניו, פרס וכל המדרידיסטאס בעולם.

אז חברים, אני לא יודע מה יעשה רודרי בברצלונה, באמת שלא. אבל דבר אחד אני יודע – את הרגע הזה, בו שחקן כמו רודרי בחר בבלאוגראנה, לא אשכח בחיים שלי.

אני מרגיש כאילו השעון חזר ל-1973. קרויף עשה כל מה שהוא יכול לא ללכת למדריד שהיתה חמה עליו, ובמקום זה חתם בברצלונה. ומה קרה מאז, כולנו יודעים.