במרץ 1909 נחנך המגרש ברחוב אינדוסטריה. לראשונה הייתה לברצלונה מסגרת קבועה יותר לגדול בתוכה, והיציע הדו־קומתי שהוקם בהמשך ביטא את השינוי בממדי המועדון.

מהרחוב אפשר היה לראות את גבם של היושבים בקצה העליון, וכך נקשר למגרש הכינוי ״קולרס״. הכדורגל הפך בהדרגה ממפגש של מכרים לבילוי של ציבור הולך וגדל.

הזכיות בגביע הספרדי ובגביע הפירנאים העניקו לקבוצה הכרה מעבר לעיר. פאולינו אלקנטרה עלה לבוגרים בגיל צעיר והפך לאחד מכוכבי ההבקעה הראשונים; גם הסמל שנבחר ב־1910 קיבל את המבנה המוכר לנו.

בסוף התקופה כבר היו למועדון אלפי חברים, מסורת של חגיגות ותחושת זהות. הבית הפיזי אפשר לבנות גם בית רגשי — כזה שאנשים רצו להשתייך אליו.

הצמיחה ניכרה גם במספרים: לפי ארכיון המועדון, ב־1909 נמנו בו 201 חברים, ובתוך פחות מעשור כמעט 3,000. הוספת יציע בן שתי קומות ב־1912 הגדילה את אפשרות הצפייה במגרש, והפכה את הקהל לחלק קבוע מהחוויה.

ניצחונות לא הסתיימו בשריקת הסיום. קבלות פנים לשחקנים בתחנת הרכבת וחגיגות בעיר הפכו את ההצלחה לאירוע ציבורי. גם אזור קנאלטס החל להתקשר לעדכוני תוצאות ולמפגש אוהדים — ראשיתה של מסורת שמלווה את בארסה עד היום.