בשנות העשרים הפכו שחקני ברצלונה לאלילים מקומיים. ז׳וזפ סמיטייר, ריקרדו סאמורה, אלקנטרה וחבריהם משכו קהל שהמגרש הישן כבר לא יכול היה להכיל.

פתיחת לס קורטס ב־20 במאי 1922 סימלה קפיצת מדרגה. האצטדיון התרחב עם השנים והיה בית לתארים, לחגיגות וגם להזדהות ציבורית שחרגה מהכדורגל עצמו.

הקבוצה אספה גביעים ואליפויות קטלוניה. גמר הגביע של 1928 דרש שלושה משחקים מול ריאל סוסיאדד, וב־1929 הייתה ברצלונה לזוכה הראשונה בליגה הספרדית החדשה.

אבל גם בשנות הצמיחה ניכרה השפעת הפוליטיקה. סגירת לס קורטס בעקבות מחאת הקהל ב־1925 הזכירה שהיציעים הם גם מרחב של זהות. תור הזהב הראשון הרחיב את המועדון — ואת המשמעות שיוחסה לו.

הכדורגל יצר כוכבים שהשפעתם הגיעה הרבה מעבר ליציע. סמיטייר היה דמות מוכרת גם בחיי התרבות של העיר, וסאמורה ביסס את מעמדו כאחד השוערים הגדולים של התקופה. לראשונה, אוהדים יכלו לזהות את המועדון עם פנים ועם אישיות של אלילים מקומיים.

גם הדרך לצרוך כדורגל השתנתה. גמר הגביע של 1928 הגיע לציבור באמצעות הרדיו והעיתונות, והופעתו האמיצה של השוער פלאטקו זכתה להנצחה בשיר של רפאל אלברטי. הזיכרון של משחק התחיל להתקיים גם אצל מי שלא היה באצטדיון.