מות ז׳ואן גאמפר ב־1930 היה מכה עמוקה למועדון שאותו הקים והציל. המשבר הכלכלי והמתח הפוליטי פגעו גם בקהל ובתוצאות, והצלחות העשור הקודם נראו רחוקות.

ב־1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד. נשיא ברצלונה ז׳וזפ סוניול נרצח ב־6 באוגוסט בידי כוחות פרנקו ליד מדריד, והמועדון איבד את הנהגתו ברגע של סכנה לאומית ואישית.

בתוך השיבוש של התחרויות זכתה בארסה בליגה הים־תיכונית ב־1937. באותה שנה יצאה הקבוצה למסע במקסיקו ובארצות הברית, שסייע לייצר הכנסות חיוניות; חלק מהשחקנים לא חזרו.

זה אינו סיפור של גביעים בלבד. עובדים, מנהלים ושחקנים שמרו על רציפות האגודה בנסיבות קיצוניות, והמאמץ שלהם אפשר למועדון לקום מחדש אחרי המלחמה.

הקשר החברתי לא נולד רק מול האיום. התקנון שאושר ב־1932 תיאר את בארסה כאגודה תרבותית וספורטיבית, ונוסדה ועדה לפעילות תרבות לחברים. תחת סוניול קיבל החיבור בין ספורט לאזרחות ביטוי מובהק עוד לפני פרוץ המלחמה.

לצד הזיכרון הכואב חשוב לזכור גם את העבודה האפורה שהחזיקה את המועדון. ועד של עובדים שמר על הארגון בזמן אי־הוודאות, ובהמשך הועברה האחריות שוב להנהלה. ברצלונה שרדה בזכות רציפות ארגונית לא פחות מאשר בזכות שחקניה.