תחת הנשיא אגוסטי מונטל חיפשה ברצלונה דרך להשיב לעצמה מעמד מקצועי. רינוס מיכלס הביא רעיונות של תנועה ומשחק קבוצתי, ופתיחת האפשרות לצרף זרים אפשרה את הגעת יוהאן קרויף ב־1973.

קרויף שינה את תחושת המסוגלות של הקבוצה. בעונת 1973/74 הסתיימה המתנה של 14 שנים לאליפות, והניצחון הגדול במדריד בפברואר 1974 הפך לסמל של השחרור המקצועי הזה.

במקביל, סוף הדיקטטורה והמעבר לדמוקרטיה חיזקו מחדש את המקום הציבורי של השפה והזהות הקטלאנית. חגיגות 75 השנים חיברו בין המועדון, התרבות והעיר.

התקופה לא הייתה רצף ניצחונות: אחרי האליפות באו גם אכזבות וחילופי מאמנים. ובכל זאת, החיבור ההולנדי והאמונה בכדורגל יוזם נשארו והשפיעו על העתיד הרבה אחרי שקרויף עזב כשחקן.

לפני קרויף הייתה גם הזכייה בגביע תחת ויק בקינגהאם ב־1971. היא מזכירה שהשינוי ההולנדי לא התחיל מקבוצה ריקה, אלא ממועדון שכבר חיפש רציפות מקצועית ודרך להתקדם מעבר להצלחות מזדמנות.

ב־1974 קיבל המועדון גם קול משותף חדש: ״קאנט דל בארסה״ נכתב לחגיגות 75 השנים. ההמנון צירף את ההזדהות מן היציעים לשפה מוזיקלית אחת, והפך לחלק מהטקס הקבוע של משחקי הבית הרבה מעבר לשנת החגיגות.