קרויף ורשאק בנו קבוצה חדשה, אך גם שפה חדשה: להחזיק בכדור, ליצור אפשרויות מסירה ולתת לשחקנים טכניים אחריות. העקרונות חלחלו לקבוצות הצעירות והעניקו למועדון קו מקצועי משותף.

סטויצ׳קוב, לאודרופ, קומאן ובהמשך רומאריו השתלבו עם שחקני הבית ועם בסיס ספרדי חזק. בין 1991 ל־1994 זכתה ברצלונה בארבע אליפויות רצופות, הישג שלא הכירה קודם.

ב־20 במאי 1992 הכריעה הבעיטה החופשית של קומאן את גמר וומבלי. גביע אירופה הראשון שחרר מטען של אכזבות והפך את הדרים טים לנקודת ציון שחורגת מדור אחד של אוהדים.

ההפסד למילאן בגמר 1994 ושתי העונות הבאות חשפו גם את גבולות הקבוצה. קרויף עזב ב־1996, אבל הזהות המקצועית שהשאיר המשיכה להגדיר את ברצלונה שנים לאחר מכן.

הדרך לארבע האליפויות לא הייתה מסלול חלק. שלוש הזכיות האחרונות ברצף הוכרעו במחזור האחרון, ולעיתים השחקנים והקהל המתינו לתוצאה ממגרש אחר. לצד הביטחון המקצועי, הדרים טים יצרה גם מסורת של מתח כמעט בלתי נסבל עד הרגע האחרון.

בוומבלי התנקזו התהליך וההמתנה לאירוע אחד. סמפדוריה החזיקה מעמד עד ההארכה, לפני שהכדור של קומאן פרץ את המחסום. הניצחון לא סגר את הדיון על הדרך שבה בארסה צריכה לשחק; הוא העניק לדרך הזאת הוכחה שהפכה לנקודת מוצא לדורות הבאים.