מסי, יא מסי, מה עשית. תאמין לי, ליאו, אני יכול לקרוא לך ליאו? לפעמים אני חושב שאני אוהב אותך יותר ממה שאני אוהב את עצמי. ביליתי יותר שעות מתווכח עם אנשים רפי שכל ומסביר להם כמה אתה טוב, איך אתה לא בליגה של רונאלדו, איך מראדונה זה שחקן בינוני על ידך ולמה בארגנטינה צריכים לנשק לך את הידיים, מאשר שעות שראיתי אותך בפועל משחק. ואתה החזרת לי אהבה, באמת, המון אהבה, דרך המסך, על המגרש, אבל כמה אהבה יש בך.
ים של אהבה, שעובר עם כל נגיעה שלך בכדור. כל נגיעה פיקאסו, כל בעיטה מוצארט, כל מסירה פאגניני. אין ולא יהיה מאהב גדול יותר לכדור ממך. רונאלדו יכול להבקיע אלף שערים, מראדונה יכול לקחת עם היד אלף גביעי עולם, כשתגיעו ב-120 לגן עדן של הכדורגלנים, הם יוכלו מקסימום לצחצח לך את הנעליים. עם הלשון.
ולכן, ליאו, אהוב שלי, אני כל כך כואב. אני כואב כי ממנהיג ענק, משחקן ענק שלוקח את ברצלונה על הגב, הפכת את עצמך לקורבן אומלל. אני יודע, ברתומיאו. כן, מדובר באמת באדם שהוא המקבילה האנושית לתולעת. חלקלק, לא ישר, נכלולי. האמת, ההשוואה עושה עוול לתולעים. באמת, נשיא מהגרועים שהיו. מצד שני, ליאו אהובי, אני מצטער, ברתומיאו הוא לא תירוץ לכלום. אתה שחקן במועדון הכדורגל של ברצלונה, מועדון הכדורגל הגדול בעולם. את המדים שאתה לובש, לבשו קרויף, קובאלה, פויול, רומאריו, קומאן, ריבאלדו, צ׳אבי, אינייסטה, רונאלדיניו. את הסרט שאתה עונד על היד, סרט הקפטן, ענדו אגדות כמו פויול, זוביזארטה, צ׳אבי, לואיס אנריקה ופפ גווארדיולה. אתה מייצג, על המגרש ומחוצה לו, מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם. ילדים, כמו הבן שלי, הולכים לישון כל לילה עם תמונה שלך תלויה להם מעל הראש.
בשבילנו, אתה ברצלונה. לא ברתומיאו, לא רוסיי, אפילו לא לפורטה שהיה נשיא אדיר. אתה. קודם כל אתה והחברים שלך על המגרש.
ועל המגרש הזה, ליאו יקירי, חטפת לפני פחות מחודש תבוסה 8-2. שמונה כדורים נכנסו לרשת שלך ושל החברים שלך, שמונה כדורים שחצבו לנו חור בלב, ואתם השבתם בשניים עלובים. אם מורידים שערים עצמיים, באחד. את הכבוד של הקבוצה, כן, גם את הכבוד שלך ליאו, השארת על המגרש הזה. הקבוצה הענקית שלנו, שקיימת כבר 121 שנה, ידעה משברי מנהיגות רבים. ספק אם ידעה משבר כזה. ולא, ליאו, מצטער. אני לא קונה את התירוצים שלך. לא טוב לך? אתה סובל? אתה נגד ברתומיאו? גם אני. קום ותדבר, זה הבית שלך! ברתומיאו הורס את המועדון? המאמנים שהוא מחתים ליצנים? קום ותדבר, מאות מיליוני אוהדי המועדון מאחוריך. אבל לעזוב? כי לא טוב לך? כשנפתחה מלחמת העצמאות, היה פה מאוד לא טוב, בישראל, תאמין לי. בן גוריון לא עזב, הוא עמד איתן וניצח את המלחמה. במלחמת העולם השניה היה רע בבריטניה. ממש רע. אז צ׳רצ׳יל קם ועזב? לא, הוא צעק אחריי…. לא טוב לך דוגמאות המלחמות, אתה רוצה כדורגל? בוא נדבר על ריאן גיגס שנשאר במנצ׳סטר יונייטד גם כשזו הפכה לקבוצה ה-4-5 באנגליה. בוא נדבר על ג׳ינלואיג׳י בופון שירד ליגה עם יובנטוס בשביל להעלות אותה חזרה. ויחד איתו אלסנדרו דל פיירו שלנצח יהיו בלבבות של האוהדים. בוא נדבר על אלי אוחנה, שחזר מאירופה לבית״ר להעלות אותה מהליגה השנייה ולקח אליפות שלא תישכח. בסוף, ליאו, זה מה שזוכרים, את הגדולה האנושית הזאת.
אז כן, אני מבין. ברתומיאו נחש, הקבוצה שהוא בנה סביבך היא בינונית במקרה הטוב, אבל היי, זה הבית שלך. אתה לא סתם ליאו מסי, שחקן הכדורגל הכי טוב בכל הזמנים. אתה ליאו מסי, מספר 10 של ברצלונה. אגדה בגובה מטר שבעים, שמוכרת לכל ילד בעולם בשני צבעים, בלאו וגרנה.
בוא נדבר גלויות, כמו שאומרים. כן, אולי היית עוזב לסיטי ולוקח שם אליפות, צ׳מפיונס, עוד גביע, עוד מלך שערים. יכולת ללכת לפריז, שם היית קורע רשתות בקצב של שלוש בשבוע. בשבוע רע אני מתכוון. אבל אתה, אתה הבית שלך זה ברצלונה. איזה מסי אתה תהיה, אם בזמן שאתה קורע רשתות במנצ׳סטר, הבית מתפורר? איך ירגיש הלב שלך, שאתה אמרת שצבוע בכחול ארגמן, כשבזמן שאתה חוגג בפריז, בבארסה מקרטעים בליגה?
הלב שלך יכול לעמוד בזה?
אז ליאו, שחקן יקר שלי. קיבלת החלטה נכונה. בלי עורכי דין, בלי יח״צנים, בלי משפחה שמתערבת ובלי חוכמות. אתה, אתה והלב שלך. אתה והילד ההוא שהגיע לפני 20 שנה לברצלונה עם זוג נעלי פקקים וחלום. הרי את החלום הזה הגשמת במלואו. הפכת בעשרים שנה לגדול ביותר שדרך על מגרשי הכדורגל. אתה פרחת וברצלונה פרחה. עכשיו קשה, נכון, קשה מאוד. זה הזמן להישאר, לתקן, לדבר ולהנהיג. בסוף אתה מסי, אתה לא רק השחקן הכי גדול בכל הזמנים, אתה הקפטן של ברצלונה, אתה הקפטן שלנו.
איך אומרים אצלנו בעברית? בוא תן גב, בוא תן יד!
זה מה שמנהיגים גדולים עושים, הם נשארים דווקא כשהכי קשה.
ויסקה בארסה!
