אוהדים מספרים

גמר גביע המלך | עונת 1967/68 – אשר נזכר בילדות

תאריך המשחק: 11.7.68
מגרש: סנטיאגו ברנבאו (104,392 צופים – אז לא כל האיצטדיון היה מכוסה בכיסאות).
תוצאה: 0-1 בארסה (סנסונגי עצמי).
הרכב בארסה: סדורני; טורס, גאייגו, אלאדיו, סבלסה; פוסטה, חואקים ריפה, סאלודה; מנדוסה, רשאק (פרדה 85′).

אל תשאלו אותי למה המשחק שוחק שם. איצטדיונים יפים היו בספרד בתקופה ההיא, אך מה לעשות, צריך לעזור לשכנים לזכות בדאבל באותה עונה והרודן השכן במדריד התנדב להיות שותף בחגיגה של ריאל פודריט על חשבוננו.

בארסה הייתה קבוצה טובה מאוד אך מוגבלת, כרגיל! טובה בהגנה, אבל ללא התקפה בכלל. הימים הזוהרים של גיבור ילדותי גאייגו, מספר 5 המהולל שידע להציל את בארסה מחרפות אין ספור.

הרודן פרנקו מעניק בלית ברירה את גביע הגנרליסימו לקפטן בארסה, גוז’ף אנטוניו סאלודה.
קחו בחשבון שהמנדרילים היו בטוחים בניצחונם. רק רצו לשאול אותנו באיזו תוצאה אנו מבקשים להיות מובסים, ובאווירה הזאת, נוחתת FCB בבירה של המדינה עם אחד הרודנים הוותיקים ביותר של המאה ה-20.

חיכינו למשחק אך עם רמת ציפיות ירודה ביותר, העדפתי לעקוב ברדיו-טרנזיסטור במהלך המשחק הזה, ורק הידלקתי המכשיר ומה אני שומע? שדר רדיו ספרד הממלכתי במדריד בשידור חי אך בגימגום בלתי מוכר, משמיע קולות לא ברורים על איזו בעיטה סתמית בהתקפה סתמית של בארסה אשר פגעה במקרה ברגלו של המגן המהולל של ריאל פודריט – סנסונגי, ומשם הופ – הופ – הופ לרשת העצמית!!!

זה היה 0-1, אך עברו דקות רבות לפני שהייתי משוכנע שהמועדון שלנו מוביל במשחק. היה קשה להם לעכל מכת פתיחה שכזאת ועוד מתחת לאפם ועל אפם וחמתם של לא פחות מהגנרליסימו פרנקו והנשיא הניצחי של הפודריט – דון סנטיאגו ברנבאו. למדריד הייתה התקפה עם שמות אדירים ששבועות אחדים לפני הגמר הפסידו בחצי גמר האלופות למנצ’סטר יונייטד של מאט באזבי. אני זוכר את התמונות האחרונות של המשחק, בארסה יצאה להתקפה, הגיעו לנקודת הקרן, עשו ריברס בקו ישר עד סדורני והמשחק הסתיים! לא יכול להיות הדבר הזה מבחינתם ולמעשה זה מה שהיה. גביע נוסף לארון המהולל של בארסה, זנבות מקופלים למנדרילים!!!

הניצחון בערב יום הזיכרון:

תאריך המשחק: 25.4.04.
מגרש: סנטיאגו ברנבאו (76,300 צופים).
תוצאה: 1-2 בארסה (סולארי 54′, קלויברט 58′, צ’אבי 86′).
הרכב בארסה: ואלדס; רייזיחר, פויול (מוטה 83′), אולגר, ואן-ברונקהורסט; דאווידס, קוקו, צ’אבי; רונאלדיניו, סביולה (קלויברט 56′), אוברמארס (לואיס אנריקה 56′).
ללא ספק הגול הזה של לוצ’ו בברנבאו היה כיף אדיר. אבל אני לא יכול להיות מרוצה מתיקו, ולכן הסופר-קלאסיקו שלי הוא הניצחון 2-1 בברנבאו. זו הייתה הפעם הראשונה שאני רואה את בארסה מנצחת את מנדריליה. למרות שלא היה לי ספק שננצח את המשחק הזה, עדיין זאת הייתה הרגשה עילאית שאי אפשר לתאר עם סיום המשחק.

זה התחיל במטווח מנדרילי על השער שלנו, עם הצלות חוזרות ונשנות של וולדז, והצלה אחת מדהימה של פויול הנשמה מהקו. רק הקטע הזה סיפק כמויות של אדרנלין, וצחוק אדיר על כך שהם לא הצליחו להכניס. אח”כ בא גול מסריח של סולארי, אך מאז ואילך הכל נהיה ורוד:
קוקו בכדור ארוך לג’יו, שפורץ קדימה ומגביה לקלייברט שנוגח פנימה.
אדום ליודאס, בעקבות עבירה על פויול. בהמשך, דקות ארוכות אנחנו תוקפים ותוקפים, מצפים לשער המיוחל, אבל כלום. המשחק מתקרב לסיום, וכבר מתחילים לחשוש…

אבל אז, הגיע הרגע הקסום: צ’אבי מוסר לרונלדיניו ורץ לרחבה, מסתנן בין המנדרילים המלוכלכים. רונלדיניו משתהה קצת, ובקסם כמו שרק הוא יודע לעשות, מקפיץ כדור גאוני לצ’אבי, ששולח את רגלו ומקפיץ מעל קסיאס את הכדור, שעף לו לאט לאט, בסלואו מושן, לתוך השער. גול מהסרטים.

נשארות עוד כמה דקות לסיום, אז ממשיכים להתעלל במנדרילים עוד קצת. פריצות של רונלדיניו ומוטה שיכלו להביא אותם להשפלה טוטאלית, אבל לא נורא. ממשיכים להשתעשע עוד קצת, עושים כמה משולשים, רואים את הלבנים הפתטים מנסים לזכות בכדור ללא הצלחה.

שריקת הסיום, לוצ’ו לוקח את הכדור ומעיף אותו לשמיים. הקופים ביציעי הברנבאו בהלם. לוצ’ו מניף את הידיים בגאווה, אל מול המנדרילים שקוברים את הראש באדמה ואוכלים את הלב. ניצחון.

בלאוגרנה לנצח – בא לקלל ויצא מברך

 

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2004.. הצפירה הושמעה.. אך במקום לחשוב כל שנה על החיילים על המלחמות חשבתי על גולים על יודאס על פויול על רונאלדו על רונאלדיניו וכמובן נזכרתי ברגע של השער של רונאלדו בקאמפ שחתם 2-0.. אותו יום שהפך לגיהינום בשבילי (6.12.03) אותו יום שהבטחתי לעצמי שאני לא אתאושש עד שננצח את ריאל.
הצפירה נגמרה.. אמא שלי די עצובה כי יש מישהו מהמשפחה שנהרג לפני כמה שנים טובות.. אני גם אך העצב מוחלף באדרנלין לחץ וציפייה ליכולת טובה.. הנה מגיע שעת המשחק.. אני רושם באוואי “רואה ריאל מדריד-ברצלונה אל שלחו הודעות ובמילה אחת: FORCA BARCA ” מדליק את הטלוויזיה בסלון ושם על פול ווליום.. אני ואחותי היינו לבד בבית.. הלכתי ללבוש את החולצת בארסה שלי..המשחק התחיל, נכנסתי לזה.. עם כל נגיעה של יודאס שרקתי… עם כל פאול קיללתי.. עם כל בעיטה קמתי מהספה.. ואז הגיע סוף המחצית.. מטווח בעיטות על השער ואני בלחץ בסיומן בעיטה של רוברטו קרלוס ועצירה של פויול.. התחלתי לקפוץ ומשום מה גם לצחוק.. שיבחתי את ‘טרזן’.. השופט שורק למחצית.. אני עדיין זוכר את החרא שהרגשתי בלב.. שזהו הם הולכים לקרוע אותנו..
המחצית השנייה נפתחת.. בלבי תיקווה שאראה ניצחון ראשון בסופר קלאסיקו של בארסה… אך זה לא נפתח טוב אחרי השער של סולארי ירדה לי דמעה.. הרגשתי שזה הסוף.. קיללתי את רייקארד שהכנס את קלויברט.. בהתקפה הלכתי למזוג לי קולה ואני פתאום רואה את הכדור קופץ וג’יו מאחוריו הוא מקפיץ קלויברט…1-1! ואני התחלתי לקפוץ כמו לא יודע מה.. מאז כל נגיעה של שחקני בארסה עשיתי ‘הולה’.. יודאס גולש לפויול.. אדום! קיללתי אותו..כמעט זרקתי משהו.. דקה 86.. רונאלדיניו מקבל כדור עוצר.. פתאום מקפיץ כדור.. אני אומר “סעמכ מה אתה עושה!?” ואז צ’אבי בזינוק קראטה שלא היה מבייש את ברוס לי שם את הכדור בשקט בשקט ברשת.. ואז זה יצא לי משהו כזה “מה אתה עושה סאמ… קוסם!!!”
ועד סוף המשחק רק צחוקים ובלאגנים… התחלתי לצחוק.. שנשמעה שריקת הסיום סוף סוף לבי בתור אוהד בארסה נהיה שלם.. אחרי ניצחון ראשון שראיתי עליהם.. ובאותו רגע ידעתי.. אנחנו נהיה מקום 2.

דין סופר מאיות שנייה

הסופר קלאסיקו שלי כמו של רוב האוהדים הצעירים היה הניצחון ההוא ב 2004 במדריד. כמובן שלוצ’ו מול אוהדי מנדריל אחרי השער היא תמונה שתיחקק בזכרוני לעד, אבל עדיין, אין כמו ניצחון. אני לא יודע בדיוק מה זה היה, איזשהו רגש מיוחד, באפריל האחרון. חזרתי מטקס יום הזיכרון עם הצופים, שבכלל לא הייתי הולך אליו אם הייתי חושב בכלל על האפשרות של ערוץ זר (וברור שישדרו את זה איפה שהוא לא?).

והנה אני, חוזר הביתה, מוריד את הנעליים, עולה למעלה, מתיישב מול הטלוויזיה, לוקח נשימה עמוקה… ופותח את הערוץ הטורקי. אני לא מספיק למצמץ, ומה מחכה לי? כמובן, השער של סולארי. התיישבתי כדי לראות פיגור.

עצם המחשבה שזה גם ערב יום הזיכרון, אמרה לי בתת-מודע שאני לא יכול לשמוח. וכך, בא משום-מקום השוויון של קלויברט, אבל האמת, זה לא הזיז לי. אני לא יודע למה. הייתה לי הרגשה שזה לא זה. אחרי העבירה של יודאס על פויול גם לא הגבתי, בשום תנועה ושום מלה.
פשוט צפיתי מרותק. האדום היה ברור.

מהרגע של האדום, ידעתי שזו הזדמנות מאין כמוה, ושחייבים לתקוף. היה לי ברור שיהיה גול, מתישהו, הרי יש אלוהים, השאלה זה מתי, ועוד דקה, ועוד דקה, ועדיין, כלום.

וכך ממשיכים. אנחנו בדקה ה-86, אני מביט על השעון וחושב שזה עכשיו או לעולם לא. צ’אבי עם הכדור ליד אגף ימין. המצלמה מתקרבת אליו, להראות את הפנים שלו. המהלך הקסום ההוא לא יוצא לי מהראש לאף רגע. צ’אבי מוסר לרונאלדיניו, שנראה כמחפש את המסירה, אבל אני ראיתי אותו, את הילד רץ לתוך הרחבה, ונראה שרונאלדיניו ראה אותו טוב ממני. כשצ’אבי הגיע אל הכדור, שמתי את הפנים על הראש שאומר “עוד הזדמנות מבוזבזת”, כי חשבתי שהוא פשוט לא הצליח לעצור כדור. פתאום… הכדור מתגלגל לאיטו לכיוון השער. לא, עוד לא הזמן לשמוח.
ראול בראבו עושה את הגליץ’. זו הייתה שנייה הארוכה בחיים שלי… עוד מאיה, ועוד מאיה, לא חלפו. הכדור ברשת העליונה. אני עוד לא מגיב. רונאלדיניו וצ’אבי חוגגים. לא נראה לי שהייתי מסוגל לשמוח. כמו שאמרתי כבר, שמרתי הכל.

עם שריקת הסיום, משהו התחלף. קלטתי את גודל ההישג. זה לא התבטא בצעקות, בהרמת ידיים, או בכל דבר פיזי. הסתובבתי מס’ ימים פשוט מאושר, עם חיוך על השפתיים לא משנה איפה אני ומה אני עושה כרגע. עד היום אני צופה בגולים מהמשחק הזה מפעם לפעם, על המחשב שלי. גם כשהראו סיכום העונה של בארסה\משחקים גדולים בספורט 5+, והנ”ל מופיע, אני מגביר לשיא ווליום ומתרכז עמוק עמוק.

אני מקווה שהבנתם את ההתרגשות. הניצחון הראשון שלי על מנדריליה בתור בלאוגרנה.

 

עידן חס על ההורים

המשחק הזה היה ביום הזיכרון, ולכן היתה לי דילמה עד השנייה האחרונה אם לראות את המשחק או לא, אבל בסוף החלטתי שאני רואה.

החלטתי שאני הולך להיות מאופק במשחק הזה, למרות שיהיה קשה, ואת השמחה לשמור לפעם אחרת.
ראיתי את כל הכדורים שואלדז עצר כמו תותח, ופשוט לא האמנתי למה שקורה, ולאחר השער של סולארי לא הספקתי להתבאס וכבר השוונו את התוצאה.

כמו ל”פורצה בארסה”, גם לי השנייה הזאת מאז ששאבי בעט את בעיטת הקרטה שלו, ועד שההרחקה של ראול בראבו הגיעה לרשת הגבוהה, עברה כמו נצח! אבל בסוף זה נכנס, ואני פשוט הנפתי ידיים לאוויר, בלי צעקות, כי הייתי צריך להיות מאופק. גם בגלל יום הזיכרון וגם בגלל שההורים שלי כבר ישנו (ופעם כבר כמעט גרמתי להם להתקף לב כשהבאתי צרחה במספרת ההיא של ריבאלדו).

גלעד מדווח מצ’כיה

למרות שאני אוהד בארסה מל”ג בעומר 1992 אני גם אספר על הסופר קלאסיקו האחרון .
אני גר בצ’כיה כך שערב יום הזיכרון לא משפיע על ההתרחשויות ועל ההרגשה. הלכתי לספורט בר הקבוע שלי שם מתקבצת קהילת אוהדי בארסה בפראג באופן די קבוע . כמובן שלבשתי את חולצת המשחק ששמי מודפס עליה והייתי נכון לערב גדול – כבר שבוע שקדחתי בראשם של חבריי פה שזה יהיה המשחק שיגמור את המנדרילים , הנקמה על כל מה שהם עשו לנו בשנים האחרונות ועל גאוותם והתנשאותם.
התחיל המשחק ,משחק מהיר משחק חזק אבל המנדרילים פשוט היו עדיפים. המחצית הראשונה נגמרה ואני בחששות לגבי ההמשך.
המחצית השניה החלה, הגול היה רק עניין של זמן ואכן הוא הגיע. עצב ודיכאון מוחלט אפפו אותי ,כמה אוהדי מנדריל ודפו שישבו בבר הריעו ,רציתי להרוג אותם ואת בני משפחתם הקרובה . ואז קלייברט נכנס, לא חלפה דקה ושאגת שמחה מטורפת של כל אוהדי בארסה פרצה, איזו התרוממות רוח! איזה כדור הרגעה! כמעט כל הבר קפצו והתחבקו (למעט אותם משוקצים).
הכניסה של פיגו בפויול היתה המסמר שחתם את הידיעה שאנחנו הולכים לגמור להם את העונה, שהם ואנחנו יודעים שהם עצבניים ולא מסוגלים להתמודד יותר, לא רק נגדנו אלא גם על האליפות . הגול של צ’אבי היה רק החותמת ,אבל איזה חותמת ! קפצנו ,התחבקנו, שפכנו בירה וצעקנו משמחה כמעט בכיתי שם מאושר. יצאנו לרחובות וגיליתי שלא רק שאני מאושר אלא נתקע לי חיוך קטן ומפגר על הפנים שלא ירד שלשה ימים ….

ניצחון 0-2 בראשית 2000/2001 | לירן, בפאב בקורדובה

תאריך המשחק: 21.10.2000
תוצאה: 0-2 לבארסה (לוצ’ו 27, סימאו 79′).
הרכב בארסה: דוטרואל; פויול, רייזיחר, אבלרדו, סרג’י; קוקו, צ’אבי, סימאו, לוצ’ו (אלפונסו, 74) ריבאלדו (ג’רארד, 87); דני (פ. דה-בור, 67).
בניגוד לרוב חברי הפאנל המכובד של אנשי הפורום, למרות גילי המופלג (35), אני אוהד את בארסה באופן אקטיבי רק מעונת 99\00, אז השתחררתי מהצבא והיה לי המון זמן לכדורגל, לבארסה בפרט ול-fifa-2001 במיוחד. רצה הגורל ובחברת השמירה בה עבדתי אחרי השחרור היה אוסף נדיר של אוהדי בארסה. היות ורוב העבודה כללה פטפוטי סרק במכשירי הקשר, מהר מאוד כל אחד מאתנו אימץ לעצמו כינוי. אחד היה פפ, שני היה רייזיחר (כן, הוא היה מכוער כמוהו), אחד היה קוקו, ואני – לא נעים להגיד – הייתי לואיש פיגו. עד היום חברים קוראים לי בטעות פיגו, מה שגורר שורה של התנצלויות והסברים חסרי סיכוי. ככה זה, כינוי זה כמו איידס, ברגע שזה נדבק אליך זה לא יוצא.

בכל אופן, בתחילת העונה הבאה, נסעתי עם חבר לעבודה ועם עוד חבר לספרד. הסופר קלאסיקו תפס אותנו בקורדובה, כמה ימים אחרי שראינו את מנדריליה מפרקת 5:3 את באייר לברקוזן בברנבאו, עם פנדל של יודאס בדקות הסיום. נכנסנו אני והחבר לפאב מפוצץ באנשים כדי לראות את המשחק. למען האמת, המקום הזה נראה פחות כמו פאב ויותר כמו בית כנסת קטן בערב יום כיפור: הרבה אנשים עומדים בצפיפות מעיקה, ואיפה שהוא בסוף יש את ההוא שמתפלל (או מוכר בירה במקרה הזה). למזלנו, הגובה הממוצע של הגברים באנדלוסיה הוא משהו כמו מטר ששים, ככה שאת הבר אמנם לא ראינו אבל את הטלוויזיה כן.
מהר מאוד התברר לנו שכל הנוכחים בפאב (חוץ משניים) אוהדים את מדריד, כנראה עוד לא סיפרו להם שפרנקו מת. כך או כך, ידענו שכדאי לנו לרסן את תגובותינו למה שקורה על המגרש, ומדי פעם לשתף פעולה עם ההמון המשולהב, או שלמחרת בעל הפאב יוכל להגיש אותנו בתור טאפאס. אבל מה לעשות, בארסה היתה הרבה יותר טובה, ועלתה ליתרון כבר בדקה ה-27′ מרגלי לואיס אנריקה, כמובן שקפצנו והתחבקנו, ואחרי שווידאנו שאין אף אחד מאחורינו ושאיש לא שם לב, גם ברכנו הגומל (בית כנסת כבר אמרתי?). המחצית השניה היתה חלשה יותר, והיו הזדמנויות בשני הצדדים, אבל שער של סימאו בדקה ה-79′ סגר עניין, ואנחנו הסתלקנו מייד מהפאב, לפני שייגמר לנו המזל.

אבל המשחק הזה ייזכר בגלל דבר אחד: זו היתה כמובן הפעם הראשונה שפיגו חזר לקאמפ נואו, חודשיים אחרי הבגידה הגדולה. הצעקות הבלתי נתפסות של הקהל כל פעם שהבוגד נגע בכדור, ומטחי הפירות והירקות שנורו לעברו בכל פעם שהתקרב לקו, סחטו המהומים משתאים מהקורדובסים, כאילו הם ציפו שהקטלאנים יקבלו אותו בפרחים. יודאס, שכנראה לא טרח להרים טלפון ללאודרופ לפני שהחליט לעבור למדריד, היה בהלם טוטאלי, הוא התקשה להשלים מסירה אחת מדויקת, נמנע מלשחק באגף, והשאיר את הקרנות לפדרו מוניטיס. בעונה הבאה, הוא כבר ידאג להתלונן על פציעה, אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.

ולחשוב שרק כמה חודשים קודם לכן, פיגו היה שמי השני….

בועז היה שם:

אני אספר יותר על החוויה שלי של להיות באצטדיון מאשר על המשחק עצמו.

אני הייתי אז בן 10, זה היה במחזור 6 בעונת 2000/2001, טסתי לברצלונה עם ההורים שלי ועוד קרובי משפחה, שגם הבן שלהם, שהוא בגילי, אהד (ועדיין אוהד) בארסה. הגענו במטרה ליהנות מברצלונה: מהטיבידאבו, גאודי, דאלי וכו’. אבל לא תיארנו לעצמנו שנהנה גם מהסופרקלאסיקו, שהיה באותו שבוע, לא תיארנו שנשיג כרטיסים בכלל… אבל יום אחד, התקשר אלינו חבר טוב של אבא שלי, איש מאוד מוכר בכדורגל הישראלי, ושאל אם אנחנו הולכים למשחק. אמרנו לו שלא הצלחנו להשיג כרטיסים וכשניסינו, חודש לפני שטסנו, כמובן לא היו כרטיסים. אבל כמובן שהפעלנו כמה פרוטקציות, ואותו חבר של אבא שלי, השיג לנו כרטיסים דרך פיפ”א (אין לי מושג איך). אני, שעד אז לא ידעתי מה זה אצטדיון אירופי, חשבתי שאני בא לבלומפילד. כבר ראיתי את הקאמפ נואו בטלוויזיה, אבל אין מה להשוות בכלל. איזו עוצמה יש במקום, איזו אווירה. ישר כשנכנסתי קיבלתי צמרמורת. 100 אלף איש, 99 אלף מתוכם ברסאים. זה היה המשחק הראשון של פיגו נגד ברצלונה, והאוהדים חילקו שטרות זהים כמעט לפזטות, רק שבמקום הדמות המקורית, הופיע על השטר, מי אם לא, אדון לואיס פיגו ב”כבודו” ובעצמו, ועל השטר היה כתוב: PESETRO. עדיין יש לי אחד כזה, שתפסתי מתעופף לו באוויר מחוץ לאצטדיון. בכל מקרה, כשהגענו לאצטדיון, הכל היה מפוצץ לגמרי וישבתי ביציע מאחורי השער, והייתי הכי הכי למעלה, מאחורי, כבר לא היו מושבים. ראיתי הכל ברור. קצת קטן, אבל ברור.

ראיתי את השער הראשון, של לוצ’ו אני חושב, לא זוכר באיזו דקה. פתאום 100 אלף איש קמים על הרגליים ורעש שלא שומעים בשום מקום אחר מתפרץ בבת-אחת. הייתי קצת בשוק, לא הבנתי ממש איך זה יכול להיות. כ”כ הרבה אנשים?! הייתי רגיל לבוא לבלומפילד עם ממוצע של 5000 צופים למשחק, שאולי 2000 מהם באמת מעודדים. רק בדרבים או במשחקים שכבר הרחנו את הדאבל, זה היה מלא, אבל עדיין 20 אלף איש זה רק חמישית ממה שהיה שם, רק אז באמת הבנתי את היריבות בין בארסה למנדרילים. אחרי הגול השני של סימאו, זה שוב פעם קרה. הפעם הייתי קצת פחות בהלם. בסוף המשחק ראיתי 20 אלף אנשים מרימים דפים צבעוניים, שכשמסתכלים מרחוק, רואים “2-0” ענק. זה היה אחד הדברים היותר יפים שראיתי בחיים שלי.

כולם מדברים על “אפקט אולד טראפורד”, אבל אני לא ראיתי ולא חוויתי משהו כמו הקאמפ נואו, ווכן, הייתי באולד טראפורד, בגמר ליגת האלופות. אז זהו, את המשחק הזה אני בחיים לא ישכח, ואת כל השאר יצא לי לראות רק בטלוויזיה.

לוצ’ו מחזיר כבוד מהברנבאו | עונת 2002/2003

תאריך המשחק: 20.04.03.
מגרש: סנטיאגו ברנבאו (78,299 צופים).
תוצאה: 1-1 (רונאלדו 14′, לוצ’ו 38′).
הרכב בארסה: בונאנו; גאברי, פויול, דה בור, סורין; מנדייטה (ג’רארד 81′), צ’אבי, מוטה, אוברמארס; לואיס אנריקה (ריקלמה 79′), קלויברט.

ראיתי הרבה בארסה-מנדריליה בחיי, אך הנ”ל יחרט בזכרוני יותר מכל השאר. שני מפגשים מול מנדריליה הזדמנו לי ממש בתקופת הצבא. אחד בטירונות שלא יכלתי לברוח ממנו – ה 0-2 של מנדריליה בברנבאו לפני שלוש שנים – אותו ראיתי בשק”מ עם עוד חבורה של מלחכי יודאס למיניהם. והמשחק הזה.

דילמה. הייתה לי חברה טרייה שהכדורגל הוא לא אחד מהסוגיות העיקריות בחייה, ודווקא ביום הנ”ל, היא החליטה לקפוץ לביקור. התוצאה: ריב משמים. אבל לפחות ראיתי את בארסה!

הפתיחה לא משהו – כבר אחרי רבע שעה, רונאלדו זוכה לכל הקללות שבעולם + טוסט מהצהרים מוטח בזגוגית הטלוויזיה עם שער היתרון המנדרילי.
אבל כאן בעצם נגמרו הגידופים. רבע שעה אחרי היתרון המנדרילי, אוברמארס מרים, קלויברט נוגח, סורין נלחם (כמה חסרות לי הכניסות שלו לרחבה היום), היירו הטיפש הודף לרגליים של לוצ’ו שמרשית מקרוב. קסיאס מרים את הידיים, היירו מקלל את פלאביו קונסיסאו שלא סגר, מיצ’ל סלגאדו קובר את הראש בדשא, לוצ’ו רץ אל האולטרסור-לייט ביציע הצפון מערבי של הברנבאו, פורס את החולצה, מנשק את הסמל ואווווווללללללההההה!

עזבו את שאר המשחק (פסלו לנו שער של מנדייטה, מוטה בלע את זידאן), התחושה אחרי השער הייתה עילאית, כזאת שלא הרגשתי מעולם, כזאת שגרמה לי להרגיש כמה אני אוהב את הקבוצה הזאת, וכמה אני גאה לאהוד אותה.

שי

חי ונושם בלאוגרנה מאז 1991. הקים את ״בארסה מאניה״ כפרויקט צד בתיכון, והשאר היסטוריה.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו