- השנים הראשונות
- שנות השלושים הקודרות
- מתגבשים לאחר המלחמה
- עידן קרויף
- מלחמת הכוכבים
- הדרים טים
- גאות ושפל
- המהפך של לאפורטה
- עידן הפפ טים
השנים הראשונות
כיצד מודעה לאקונית וצנועה בעיתון עם תפוצה של 2,000 איש הולידה את אחד ממועדוני הספורט הפופולארים ביותר בעולם
“למתעניינים בספורט
חברנו ושותפנו האנס קאמפר, אלוף שוויץ לשעבר [בכדורגל],
המעונין לארגן כמה משחקי כדורגל בעיר, מבקש מכל אחד
אשר מתלהב דיו מהמשחק להציג את עצמו במשרדי העיתון
הזה בכל יום חמישי או שישי בין השעות 9 ו-11 בערב.”
הודעה לאקונית וצנועה זו, שהופיעה ב-22 באוקטובר 1899 בעיתון הברצלונאי ‘דפורטס’, נחשבת להתחלתו של מועדון הכדורגל ברצלונה. התגובות הרבות והנלהבות למודעה של קאמפר אפשרו לו להכריז על אספה מכוננת כבר כחודש אחר כך, ב-29 בנובמבר. באספה נכחו, פרט לקאמפר, שוויצרי נוסף, שלושה אנגלים ושני קטלאנים. נערכה הצבעה, ואנגלי בשם וולטר וויילד (Walter Wild) נבחר לנשיא המועדון. אותו ווילד היה מקורב למשפחת וויטי (Witty), משפחת סוחרים אנגלו-קטלאנית, אשר החזיקה במספר משמעותי של עמדות מפתח בחוגים מסחריים ופוליטיים בברצלונה, וראתה צורך ראשון במעלה להפוך את הכדורגל לפופולארי במקומות חדשים, וכן וכדרך “לנתב את המיליטנטיות הקטלאנית ואת האנרגיות של מעמד הביניים לאפיקים חיוביים”
משחקה הראשון של בארסה היה ב 8 בדצמבר, 1899, באיצטדיון ה”וולדרומו דלה בונאנובה”, מול קבוצת סוחרים אנגליים, בארסה הפסידה 0-1. במשחקה השני היא התכבדה גם בשער הראשון שלה, מרגלו של ז’ואן גאמפר. מאחר ובארסה לא הייתה בעלת הקרקע באיצטדיון האחרון, היא פנתה לקסאנובה, שם שיחקה כשנה אחת, לפני מעבר להורטה (1901-1905), המשיכה למונטאנר (1905-1909) ולאינדוסטריה אסקופידורה (1909-1922) – האיצטדיון הראשון עם יציעים בנוים. הביקוש העצום לצפייה במשחקיה חייב לבנות איצטדיון חדש, הלס קורטס שם בארסה העבירה בגאווה מחצית מאה (1922-1957) עד לבניית הקאמפ נואו.
הסגל הראשון של בארסה
עומדים: פרה קאבוט, אוטו מאייר, רץ’, וויטי.
רוכנים: ואלדס, ויידרקר, לובט.
יושבים: סנארו, גרין, גאמפר, סטיינברג, פארסונס.
האחים וויטי, ארתור וארנסט, למרות השנים הרבות אותן בילו בברצלונה, מעולם לא רכשו יותר מאשר ספרדית עילגת מתובלת במבטא אנגלי כבד, בעוד שבנו של קאמפר טען כי מעולם לא שמע את אביו מדבר בשפה כלשהי פרט לקטלאנית, אפילו בבית. כאשר המועדון חגג יום הולדת חמש, בני וויטי החלו להרחיק את עצמם ממנו, בעוד קאמפר הופך במהירות למקומי. הוא שינה ברבות הימים את שמו השוויצרי האנס קאמפר לשם הקטלאני ג’ואן גאמפר, ובשנת 1925 מהפכת הזהות שעבר היתה כה מושלמת עד שהוא גורש מספרד למשך ששה חודשים ע”י ממשלת העריצות של פרימו דה-ריברה. ארתור וויטי, לעומת זאת, הצהיר בראיון מעט לפני מותו, כי הוא שונא את הדרך שבה ברסה עברה פוליטיזציה, ואת האגרסיביות והפרטיזניות של המהלך.
אם כן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ג’ואן גאמפר לא היה הנשיא הראשון של המועדון, אך הוא ייזכר כיחיד מבין המייסדים שתמך במועדון לאורך זמן, ובמיוחד בזמנים קשים. גאמפר התמנה רק בשנת 1908 לנשיא השמיני של מועדון הנתון במשבר, עליו מעידים 38 הסוסיוס הבודדים שהיו רשומים באותה תקופה. במשך כשלושים שנה גאמפר היה הרוח החיה מאחורי המועדון לפני ומאחורי הקלעים. הוא שימש כנשיא המועדון במשך חמש קדנציות שונות (לא רצופות), עד שהוגלה ב-1925 בהיותו נשיא מכהן. ג’ואן גאמפר נפטר בשוויץ בשנת 1930 בנסיבות מסתוריות. המועדון עורך מדי קיץ משחק חגיגי לזכרו, “גביע גאמפר”, מול קבוצות אירופאיות מהשורה הראשונה. לפני המשחק מוצג הסגל לעונה החדשה באופן רשמי.
גם ארנסט וויטי עשה דברים מועילים עבור המועדון, כמו הזמנת כדורי עור הגונים, ציוד ומשרוקיות שופט דרך חברת האוניות שבבעלותו, אבל הירושה החשובה ביותר אותה השאירו האחים היו צבעי הבלאוגראנה המפורסמים של המועדון, בהם השתמשו לראשונה בשלהי שנת 1900 במשחק בין ברצלונה ומועדון מקומי אחר בשם היספניה. נראה כי אף אחד לא ממש יודע איך לפרש מילולית את הצבע ‘בלאו-גראנה’ באופן המניח את הדעת, למרות שעד היום ברסה מכונה כך בתקשורת לעתים קרובות. ‘בלאו’ זה כחול ו’גראנה’ זה שני, אבל כולכם מכירים את החולצות אז אפשר לדלג על הסמנטיקה.
בנו של ארתור וויטי טען בראיון לספרו של ג’ימי ברנס ( a people’s passion – Barça ), כי הצבעים המפורסמים היו זהים לאלה של קבוצות הרוגבי של בית הספר מרצ’נט טיילור, ושארתור היה זה שעמד מאחורי הרעיון להפוך אותם לצבעים של המועדון החדש. זוהי גרסא מהימנה, למרות שהגרסא הרווחת יותר היא שגאמפר בעצמו החליט על הצבעים, שהתבססו על הצבעים של פ.צ ציריך. שחקני קבוצת הכדורגל של ציריך אכן לבשו את הצבעים האלה (פחות או יותר), אבל לפי תיאוריה אחרת של הסופר האנגלי-קטלאני טוני סטורבל, שורשם של הצבעים הללו מצוי אי שם במהפכה הצרפתית, בצבעים אשר אומצו ע”י רובספייר ו-‘חסרי המכנסיים’ (sans culottes) של הרפובליקה הראשונה.
ציריך קיבלה כנראה את ההחלטה לאמץ את הצבעים האלה ביודעין, בשל משמעותם ההיסטורית, וגם, כמובן, אדום וכחול הם עדיין מצבעי דגל צרפת כיום. אין ספק שהתיאוריה הזו עולה בקנה אחד עם קטלאניזם, היות והיא מביעה התרסה נוספת כנגד מדריד הפשיסטית. אך אין צורך לציין כי איש לא סיפר לגנרליסימו פרנקו על קונוטציות ה”ליברטה” וה”אגליטה” (חופש ושיויון) של חולצות הבלאוגראנה. בכל מקרה, אין שום קונצנזוס אודות המקור האמיתי של הצבעים של ברסה, ונראה כי המצב הזה מתאים לרוב האנשים הנוגעים בדבר.
שנות השלושים הקודרות
במהלך שני העשורים הראשונים של המאה, החלה בארסה נבנית בהדרגה לקראת הפיכתה לקבוצה מקצוענית. כמו בעולם כולו, גם בבארסה היו שנות העשרים מאושרות. וכמו בניו-יורק גם בברצלונה, שנת 1929 היתה שנת השיא שלאחריו הגיעה הנפילה. עשור מצוין, בו שיחקו בשורותינו שחקנים מהטובים בעולם: ריקארדו ‘אל-דיבינו’ סאמורה – מי שנחשב עד היום לאחד השוערים הטובים ביותר בהיסטוריה, פפ ‘אל-מאגו’ סמיטייר – מסמליה הראשונים של הקבוצה, ופאולינו אלקנטרה הפיליפיני – מלך השערים של בארסה בכל הזמנים, הסתיים בזכייה באליפות הראשונה של ספרד. אך כוכביה החלו עוזבים אותה זה אחר זה למדריד השנואה, ועננה שחורה החלה מכסה את שמי קטאלוניה.
האירוע שמסמל יותר מכל את חשכת שנות השלושים בברצלונה, פרט אולי לתבוסה במלחמת האזרחים אך בקשר ישיר אליה, הוא רציחתו של נשיא הקבוצה, ואחד מאבני היסוד שלה, ג’וזף סוניול, בידי הפלנגות של פרנקו באוגוסט 1936. מותו והשלכותיו לאורך תקופת שלטונו של החנרליסימו וגם לאחריה, הפכו לאחד מהמוטיבים המכוננים של הקטלאניזם. הרצח גם היווה הוכחה ניצחת לכך שכדורגל ופוליטיקה הולכים בספרד יד ביד. כשם שרציחתו של המשורר פדריקו גארסיה לורקה בידי המיליציה האזרחית היוותה ראיה לכך שהימין הפאשיסטי נשען בעיקר על אגרופיו, כך מותו של סוניול נראה כמאורע המכונן של המועדון. הוא סימל דריסה אכזרית של אידיאולוגיה, של ייחוד תרבותי, עצמאות וזכות לאוטונומיה. הרצח הוכיח כי כבר אז בארסה היתה יותר מסתם מועדון, ובמושגים של המשכיות היסטורית, ניתן להבין את מאות אלפי ה-Socios, אשר רוכשים את הזכות להיות חלק מהמועדון, ולהשתתף במסורת ארוכת שנים של תשוקה חסרת פשרות.
שלוש שנים לאחר מכן, עם כיבוש העיר ברצלונה בידי הכוחות הפרנקואיסטים, גם עתידו של אצטדיון לס-קורטס עמד בפני סכנה. כוחותיו של פרנקו החלו צועדים לעבר האצטדיון במטרה להפוך אותו לבסיס צבאי, או לפחות למקום חניה חינם לכלי הרכב הצבאיים. את פניהם של לובשי המדים קיבל אדם צעיר בשם רוסנדו קאלבט, מזכיר המועדון, שאמר למפקד הכוח: “לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. אנחנו כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות איתו נמצאת בידך”. קאלבט הכין את עצמו לגרוע מכל, אחרי הכל ברחבי העיר הוצאו מאות אלפים להורג בשל “פשעים” חמורים הרבה פחות. אבל הקצין הרגיע אותו ואמר: “אנחנו לא נחריב את מה שאתם עצמכם שימרתם”, והוביל את כוחותיו למקום אחר. כך ניצל אצטדיון לס קורטס מחורבן.
מתגבשים לאחר המלחמה
בארסה מהרה להתאושש מטראומת המלחמה, וכמו עוף החול הקם מרבצו היא זכתה באליפות בשנת 1945 (תחת הדרכתו של פפ סמיטייר), כמו גם ב-1948 וב-1949. גם שנות החמישים נפתחו באופן חיובי עבור המועדון עם שתי זכיות רצופות באליפות (1952, 1953), אך בעיקר בגלל שחקן אחד, שנחשב לבלאוגראנה הטוב בכל הזמנים – ההונגרי לאדיסלאב קובלה. בין-1950 ל-1962, קובאלה ביסס את עצמו כאחד מהסופרסטארים הגדולים בעולם, לבטח הקראק הגדול ביותר של בארסה. היה לו כל מה שצריך כדי להיות חלוץ ענק – פיזיות של שור, יכולת טכנית מעולה, ראש זהב, בעיטה חופשית מהממת, קריאת משחק בלתי רגילה ובעיקר מנהיגות שנולדים איתה. ב-329 משחקים במדי בארסה הוא כבש 243 שערים. כולל שביעייה מחשמלת לרשתה של ספורטינג גיחון.
אולם בסופו של דבר שנות החמישים נחשבו למאכזבות בהיסטוריה של בארסה, בראש ובראשונה בשל כישלונה של הקבוצה להביא את הכוכב הגדול של אותה תקופה, הארגנטיני אלפרדו די-סטפאנו שנחטף מבין אצבעותיה בידי ריאל מדריד. בין השנים 1953 ו-1958 בארסה סיימה שלוש פעמים במקום השני ופעמיים במקום השלישי וראתה איך הלבנים הפאשיסטים זוכים שוב ושוב באליפות (למעט זכייה בודדת של בילבאו ב-1956). לקראת תום העשור בארסה שבה לעצמה, כשהיא מחוזקת בכישרון העל הספרדי לואיס סוארז ובשני הונגרים נוספים – שנדור קוציס וזולטאן ציבור, וזוכה בשתי אליפויות רצופות. למרות הנתונים המרשימים (4 אליפויות ו-5 גביעים, מתוכם 3 דאבלים), אין ספק כי ביחד עם די-סטפאנו, בארסה היתה בלתי מנוצחת בליגה. יתרה מכך, הצמד די-סטפאנו וקובלה היה מותיר את חותמו על אירופה כולה, כשם שעשו זאת די-סטפאנו ופושקש בריאל מדריד.
כנגד אלה שרואים בשנות החמישים תקופה מאכזבת אפשר תמיד לטעון כי יכול להיות גרוע יותר – ואין כמו שנות הששים כדי להוכיח זאת. מדובר בעשור היחיד מאז מלחמת האזרחים בו בארסה לא זכתה באליפות, והסתפקה בשני גביעים בלבד. עם זאת, גמר גביע החנרליסימו של 1968 נחשב לאחד המשחקים החשובים בהיסטוריה של המועדון. קבוצה הגנתית ומחוסרת כשרון של בארסה (לא בכדי כוכבי הקבוצה באותה תקופה היו השוערים ראמאייטס וסאדורני, והבלמים גאייגו ואלדיו) הגיעה לסנטיאגו ברנבאו המפוצץ ב-104,000 צופים, בעיקר כדי לשמש כתפאורה לחגיגות הדאבל של מנדריליה. כל זאת אל מול עיניהם הבוחנות של הרודן פרנקו וידידו הטוב, נשיא ריאל סנטיאגו ברנבאו, האיש אשר על שמו נקרא הגביע ולצידו האיש על שמו נקרא האצטדיון. בעיטה סתמית של התקפת בארסה שפגעה ברגלו של המגן סונסונגי וחדרה לשער קבעה את תוצאת המשחק המפתיעה. במפגש הראשון בגמר הגביע בין שתי היריבות השנואות, היתה ידה של בארסה על העליונה. האצטדיון כולו נאלץ להתבונן בפניו הנפולות של פרנקו כאשר העניק את הגביע לקפטן בארסה, חוסה אנטוניו סאלודה.
עידן קרויף
בארסה זכתה שוב בגביע בשנת 1971, אבל היא תאלץ להמתין עד עונת 1973-1974 כדי לזכות באליפות הראשונה מזה 13 שנה. בעונה זו הגיע לקבוצה יוהאן קרויף. ב-26 במאי 1973, התאחדות הכדורגל הספרדית פתחה לראשונה את שעריה בפני שחקנים זרים, כתוצאה מלחץ ציבורי ומשפטי שהופעל עליה מכיוון קטלוניה. נושא שיתוף שחקנים זרים היה לאחד מסלעי המחלוקת הקשים ביותר בין ברצלונה לריאל מדריד, כאשר המנדרילים מתנגדים לכך, ומעדיפים לשתף רק שחקנים בעלי אזרחות ספרדית. השיטה המקובלת באותה תקופה הייתה להביא שחקנים זרים מוכשרים, בעיקר דרום אמריקאים, לרשום כפר ספרדי נידח ודמיוני כמקום הולדתם, ולטעון כי למרבה הצער, הכפר נמחק מעל פני האדמה במלחמת האזרחים. כך זכו מאות שחקנים לאזרחות ספרדית על סמך נתונים מפוברקים, ואין צורך לומר כי הבירוקרטיה הספרדית לא נהגה באופן שווה עם ריאל מדריד ועם מועדונים אחרים, וברצלונה במיוחד. באותה החלטה היסטורית, הותר לכל קבוצה לרשום ולשתף שני שחקנים זרים. ברצלונה החתימה את החלוץ הפרואני, הוגו סוטיל, ופנתה לעבר מי שרצתה יותר מכל, יוהאן קרויף.
ההולנדי כבר היה אז אגדה חיה בעולם הספורט. הוא בישר את תחילתו של עידן חדש בכדורגל ההולנדי, אשר לא היה אז בדרג האירופאי הבכיר. קרויף הוביל את אייאקס להישג המשמעותי הראשון שלה, ניצחון 5:1 על ליברפול בגביע אירופה, בסוף שנת 1966. חמש שנים אחר כך, ב-1971, הוא הנהיג את אייאקס לזכיה בגביע אירופה, ונבחר לשחקן השנה של היבשת. בגביע העולמי של 1974, הוא כמובן הוביל את הולנד לגמר, רק כדי להפסיד למשביתי השמחה המערב-גרמנים. המגעים בין קרויף לברצלונה החלו עוד ב-1971, בעונה בה הגיע המאמן ריינוס מיכלס למועדון. עניינים בירוקרטים, כמו האיסור על שיתוף זרים, וגם מחויבותו של קרויף לאייאקס, עיכבו את המעבר. ההיתר המתגבש לשיתוף זרים, וסכסוך שהתגלע בין הכוכב להנהלה ולשחקנים אחרים באייאקס סללו את דרכו של ההולנדי המעופף לקבוצה שתאמה היטב את מידותיו. ב-18 באוגוסט 1973, נחתם החוזה בין בארסה וקרויף. בארסה שילמה לשחקן משכורת שיא של מיליון דולר לשלוש שנים, ו-60,000 הסוסיוס נדרשו לשלם קצת יותר תמורת חברותם כדי לממן את משכורת העתק – מעטים התנגדו לכך, אם בכלל.
במשחקי טרום העונה בארסה נראתה מצוין. היא הציגה משחק מהיר ושוטף בניהולו של קרויף, וניצחה 2:0 את אופנבאך, ו-1:0 את ארסנל. אולם במחזורים הראשונים של העונה, נאסר עדיין על שיתופם של זרים, ובארסה איבדה את החדות. לאחר שבעה מחזורים הקבוצה מצאה את עצמה בחלק התחתון של הטבלה, עם שני ניצחונות, שתי תוצאות תיקו, ושלושה הפסדים. אבל אז הגיע קרויף. במשחק הראשון בו שותף, פירקה בארסה את גראנדה בתוצאה 4:0, וקרויף החל לגבש לעצמו מעמד של אליל גם בקטלוניה. בהמשך, בארסה הביסה את המנדרילים השנואים 5:0 בברנבאו, והשתיקה 80,000 צופים המומים. בארסה זכתה באליפות, קרויף המשיך לגביע העולמי הכמעט-מושלם של נבחרת הולנד, וביסס את עצמו כאחד הגדולים בכל הזמנים. בינתיים בבית, מיכלס טרח לצנן את ההתלהבות הציבורית מהכוכב שלו, כדי שלא ליצור שוב סביבה עוינת בתוך הקבוצה. שלא כמו באיאקס, שחקני בארסה הבכירים, כמו סוטיל, מרסיאל ורשאק, הכירו בכך שקרויף הוא הכוכב והשלימו עם הפיחות במעמדם.
לאחר עונת האליפות של 1974, קרויף זכה רק בתואר נוסף אחד עם בארסה – גביע, בעונתו האחרונה בקבוצה. השלב הכי מתקדם אליו הגיעה הקבוצה בגביע אירופה, היה חצי הגמר שהסתיים בהפסד ללידס יונייטד. לא רק שבארסה כמעט ולא זכתה בתארים, גם היכולת של הקבוצה לא היתה משכנעת. הרוח של שנת האליפות נעלמה מהר, והצופים זכו לראות כדורגל יפה במנות קטנות בלבד. הגעתו של ניסקנס בעונת 1974\1975 היתה אמורה להחזיר לקבוצה את הקסם ההולנדי של אייאקס. ניסקנס היה קשר קשוח, בעל תיקולים חדים וחריפים, אשר לעתים נראה כי הוא משחק יותר עם הלב מאשר עם הראש. אבל גם הוא לא הצליח להביא שוב את התרוממות.
ללא קרויף, בארסה קינחה את עידן מכנסי הסן טרופה עם זכייה אדירה בגביע המחזיקות לשנת 1979 מול פורטונה דיסלדורף, 30,000 ברסאים עשו את הדרך מברצלונה לבאזל בשוויץ על גבי מאות אוטובוסים ודחפו את הקבוצה שלהם לתודעה האירופאית.
התודעה הזאת, היא זאת שתוביל את הכוכבים הגדולים בעולם לשחק בקאמפ נואו.
מלחמת הכוכבים
למרות ההישגים המועטים, הגעתו של קרויף, השחקן הטוב בעולם בשנות השבעים, לבארסה, ביססה סופית את מעמדו של המועדון כשווה מול ריאל מדריד בתוך ספרד, ובשורה הראשונה באירופה כולה. מעתה ואילך, בארסה לא תתקשה לשכנע שחקנים גדולים לשחק בשורותיה, וכשדיברו על שחקנים גדולים בראשית שנות השמונים, התכוונו בראש ובראשונה למאראדונה. ב-28 ביולי 1982, שלושה חודשים אחרי שארגנטינה הודחה מהמונדיאל בספרד, מאראדונה עלה לראשונה על הדשא בקאמפ נואו להצגת השחקנים המסורתית. באותו יום היו שם 50,000 אוהדים, מספר שיא עד לאותה עונה, אולם הפופולאריות של מאראדונה עמדה בצילו של הקשר הגרמני ברנד שוסטר, שהגיע שנתיים קודם לקבוצה וביסס את מעמדו ככוכב מספר אחת שלה. מאראדונה, למרות השם העולמי שקנה לעצמו, עדיין היה צריך להוכיח את עצמו בפני הצופים בקאמפ נואו.
גם מאראדונה לא ראה את עצמו בשלב זה ככוכב מספר אחת של הקבוצה, ולצידם של שחקנים כמו שוסטר, קאראסקו, חוליו אלברטו, מרכוס, ארטולה, אורוטי, סאנצ’ס ואלסנקו זו היתה כנראה גישה בריאה. כל זה השתנה ברגע שהתחילו לשחק כדורגל. הכבוד שרכשו לו עמיתיו השחקנים סייע לחיזוק הביטחון העצמי של דייגו הצעיר כבר במשחקיו הראשונים במדי הבלאוגראנה. במשחק בלתי נשכח מול ריאל מדריד, מאראדונה השתלט על מסירה של קאראסקו במחצית המגרש, וכדרר דרך הגנת מדריד עד שהגיע כשני מטרים לפני השוער. במקום לשחרר בעיטה, הוא שמר על הכדור קרוב לרגליו ופשוט עקף איתו את השוער והתקדם לעבר השער הריק, הוא הבחין איכשהו במגן המנדריל העבדקן חואן חוסה, והניח גם לו לרדת לגליץ’ חסר סיכוי ולהתרסק אל תוך הקורה, לפני שכדרר את הכדור לשער. בהמשך העונה, במחזור ה-13, מאראדונה הופיע בפני המצלמות וסיפר כי חלה בצהבת, מה שהעלה לראשונה את השמועות על אורח חייו המתהולל ועל שימוש בסמים קשים. המחלה השביתה אותו לשלושה חודשים לאחריהם הוא שב לשחק וסייע לבארסה לזכות בגביע עם ניצחון בגמר על ריאל מדריד בהארכה.
את העונה הבאה מאראדונה פתח ברגל שמאל, תרתי משמע. במשחק מול האלופה היוצאת (והנכנסת) אתלטיק בילבאו, המגן הכסחן “הקצב מבילבאו” אנדוני גויקוצ’יאה ירד לגליץ’ איום מאחור לעבר רגליו של מאראדונה שהיה בדרך לשער, פצע אותו, ושוב השבית אותו לשלושה חודשים. מאראדונה חזר למשחק הראשון של שנת 1984, וכבש צמד בניצחון 1:3 על סביליה. למשחק הגומלין בבילבאו הוא הופיע כאחוז דיבוק והבקיע את שני השערים של בארסה בניצחון 1:2 במשחק שייזכר לעד במספר העבירות הגדול שבוצעו בו. מאראדונה הוכיח לכולם כי הוא מסוגל להיחלץ ממשברים קשים, אבל לבארסה של נונייז זה לא הספיק. הכישלון של הקבוצה להביא תואר באותה עונה (בילבאו זכתה בדאבל עם ניצחון על בארסה בגמר הגביע, ובארסה הודחה על ידי מנצ’סטר יונייטד מגביע המחזיקות), ואורח החיים המפוקפק של דייגו, שכנעו את בארסה לחתוך אותו מהקבוצה.
בניגוד גמור לעונות הקודמות שנפתחו בתקוות גדולות, דווקא מהעונה מעונת 84\85 לא ציפו לגדולת ונצורות. עזיבתו של מאראדונה הותירה חלל עצום, והסקוטי ארצ’יבלד שהובא במקומו מטוטנהאם לא נראה כתחליף ראוי. אבל במגרש הדברים נראו טוב יותר, ללא מאראדונה, שוסטר היה בעל הבית היחידי, ומדי שבוע היה המצטיין במגרש. בשעה טובה בארסה הצליחה לזכות באליפות, הראשונה מאז עונתו הראשונה של קרויף ב-1974, ושוסטר זכה בכדור הברונזה של אירופה. המטרה בעונה הבאה היתה גביע אירופה לאלופות, והכדור היה ברגליו של שוסטר, הבעיה היתה שגם הפה של השחקן עבד במלוא המרץ. “אני מרגיש כמו באפריקה”, הוא הצהיר לאחר שהנשיא נונייז סרב להיפגש עמו כדי לדון במענקים לשחקנים. גם היציבות בליגה התערערה והאליפות אבדה בשלב מוקדם יחסית למנדריליה של בוטרגניו והוגו סאנצ’ז.
אבל היעד היה, כאמור, גביע אירופה. לאחר שעברה בדרך את יובנטוס, בארסה הגיעה למשחק הגמר בסביליה מול סטיאווה בוקרשט,– הבלאוגרנה היו הפייבוריטים המושלמים. למרות שליטה מוחלטת במשחק, בארסה לא הצליחה לכבוש בעיקר בגלל מזל רע, אך גם בשל משחק ההקרבה של הרומנים. בדקה ה-73′ נפל דבר: ונבלס החליט להוציא מהמגרש את שוסטר ולהכניס במקומו את מוראטייה. הכוכב מספר אחד של הקבוצה יוצא באחד מהרגעים המכריעים בתולדותיה. הגרמני החמום ירד מהמגרש, ולא עצר אפילו בחדר הלבשה, הוא המשיך לבית המלון וראה בטלוויזיה איך בארסה מחמיצה 4 פנדלים ומפסידה. שוסטר לא חזר ללבוש את חולצת ההרכב בהמשך אותה עונה, ובמשך כל העונה הבאה הוא ראה מהיציע איך האנגלים גארי לינקר ומארק היוז תופסים את מקומו. לאורך כל העונה בארסה סירבה לדון במכירתו של שוסטר, למרות ההצעות הרבות שהיו לכוכב הגרמני בן ה-26 ממועדונים גדולים באירופה, יובנטוס ביניהם. שוסטר נתקל באדם היחיד במועדון שהיה עקשן יותר ממנו, הנשיא נונייז, שמיצה אתו את הדין עד תום.
המחצית השניה של שנות השמונים עמדה בסימן בריטניה. המאמן טרי ונבלס, החלוץ הסקוטי סטיב ארצ’ילבד, והאנגלים לינקר ומארק היוז, הם האחראים למגמה הזאת. לינקר עבר מאברטון לברצלונה בתחילת עונת 86\87 עבור 2.2 מיליון פאונד, בעסקה שנחתמה עוד לפני ההופעה המוצלחת שלו במקסיקו. במהלך אליפות העולם, לינקר בן ה-25 ביסס את עצמו ככוכב הבלתי מעורער של הכדורגל האנגלי. ההצלחה הגיעה ללינקר מאוד מהר, הוא שיחק שמונה שנים במועדון הבית שלו, לסטר סיטי, ושנה אחת באברטון לפני שהגיע למועדון הגדול בעולם. האדם שהיה כנראה המאושר ביותר מההעברה היה המנג’ר טרי ונבלס, שקיבל באותה חבילה שחקן אנגלי נוסף, מארק היוז, שהגיע ממנצ’סטר יונייטד תמורת 1.7 מיליון פאונד. ונבלס טרח להסביר כמובן, שאין לו העדפה לחלוצים אנגליים דווקא, אלא רק ל-“כאלה שיודעים להבקיע שערים”. קשה להחליט אם ההתבטאות הזאת יותר מטופשת או יותר מתנשאת, אבל יש בה כדי להסביר את הניתוק המתמיד ששרר בין המנג’ר האנגלי לאוהדי הקבוצה.
לינקר,לעומת זאת, השתלב יפה בברצלונה, הן על כר הדשא והן מחוצה לו. החלוץ האנגלי ואשתו הטריה מישל גילו בלא קושי את הרומנטיקה והריגוש שטומנת בחובה בירת קטלוניה. הם השתלטו במהירות על השפה, ויצרו קשרי ידידות טובים בתוך הקבוצה ומחוצה לה. במגרש, לינקר המשיך להתפתח כשחקן בליגה החדשה. כבר במשחקו הראשון מול ריאל מדריד, לינקר הפך לגיבור. הוא כבש שלושער בדרך לניצחון 2:3, כשאת שני הראשונים הוא שם ברשת בחמש הדקות הראשונות. עם הזמן הוא הפך לשחקן נבון ומגוון יותר, כדי להתמודד עם משחק האחד-על-אחד האירופאי. הוא למד לא להמתין לכדור אלא לרדת לקבל אותו ולהשתחרר מהשומר שלו. במשך עונה הוא שמר על ממוצע של שער בשני משחקים, כשהוא כובש 21 שערים ב-41 משחקים, וזכה לכינוי ‘אל-מטאדור’, ה’רוצח’ או ‘לוחם השוורים’.
אבל הישגיו האישיים של לינקר לא האפילו על הכישלונות של הקבוצה שבנה ונבלס. הבאתם של צמד האנגלים (כמו גם זוביזרטה והחלוץ הולנסיאני רוברטו פרנאנדס) לא הביאו לתוצאות המיוחלות, מה גם שהקבוצה נאלצה להוציא את הסקוטי המצוין ארצ’יבלד ממכסת הזרים, ולשחרר את אהובי הקהל פיצ’י אלונסו והקפטן לשעבר סאנצ’ס. ועם לא די בכך, ברנד שוסטר איבד עוד בורג והסתכסך עם המאמן. עם או בלי קשר לבלאגן, הקבוצה הודחה מהגביע בשלב מוקדם, ולמרות פתיחה טובה בליגה היא סיימה אחרי מנדריליה. בגביע אופ”א בארסה הודחה ע”י דאנדי יונייטד הסקוטית ברבע הגמר. לאחר עונה נוספת, בה ונבלס נשען בעיקר על שמו הטוב ולא על הישגיו בקבוצה, הוא ראה את הדרך החוצה ופינה את מקומו להולנדי המעופף.
הדרים טים
כשם שהגעתו של יוהאן קרויף השחקן סימנה את תחילתו של עידן חדש במועדון, כך החלה תקופה נהדרת חדשה עם בואו של יוהאן קרויף המאמן. קרויף קיבל את שרביט האימון של בארסה בעונת 88\89, אולם רק בעונתו השניה במועדון הוא החל לבנות אותה לפי ראות עיניו. עונה אחת עם כוכבי על כמו גארי לינקר וקראסקו הספיקה לו, הוא החליט לשחרר אותם, ולהביא במקומם שניים אחרים: את הדני מיכאל לאודרופ, ואת בן ארצו רונאלד קומאן. הבלם ההולנדי הוחתם עבור מיליארד פסטות, והוא מצדו הביא עמו שני תארים כנדוניה: אליפות אירופה עם נבחרת הולנד – בה זכה כחלק מקבוצה מושלמת, יחד עם חוליט, ואן-באסטן, רייקארד והמאמן הקשיש ריינוס מיכלס – וגביע אירופה לקבוצות עם קבוצתו הקודמת פ.ס.ו איינדהובן.
הקבוצה של קרויף קצרה את הפירות הראשונים בעונת 90\91 שהסתיימה באליפות חלקה עם 57 נקודות, 10 יותר מאתלטיקו מדריד במקום השני ו-11 יותר ממנדריליה בשלישי. השמחה על האליפות לאחר חמש שנים רצופות בהן זכתה בה ריאל מדריד היתה כה גדולה, עד כי גמר גביע המחזיקות שנערך שלושה ימים לאחר מכן הפך לחסר חשיבות, כפי שטען אחר כך קרויף בעצמו. בארסה התמודדה ברוטרדם מול מנצ’סטר יונייטד ונוצחה 2:1 מצמד של שחקנה לשעבר מארק היוז, את השער לזכות בארסה כבש קומאן בבעיטה חופשית אופיינית.
אבל זו היתה רק ההכנה לגמר האמיתי שנערך שנה לאחר מכן – גמר אליפות אירופה. הגמר היה סיום לעונה בה זכתה בארסה לכינוי “דרים טים” (עם או בלי קשר ל”דרים טים” האחרת, שהופיעה באולימפיאדה שנערכה בעיר באותה שנה) ובה קרויף הציג קבוצה ששילבה כשרון, יעילות וחדוות משחק. עם התגלית המקומית פפ גוארדיולה, הקשיחות של באקרו, גויקוצ’אה ובגיריסטיין, שלושה סופרסטארים מובהקים: קומאן, לאודרופ וסטויצ’קוב, והשחקנים היעילים והמנוסים זוביזרטה, אוסביו, סאלינס, אלכסנקו ופרר. אל אלה הוסיף קרויף החתמות חדשות, גיירמו אמור ממאיורקה, חואן קרלוס רודריגס מאתלטיקו, ושחקן הכנף ההולנדי ריצ’רד ויטסחה, אותו אימן קרויף באייאקס.
בארסה הגיעה למשחק הגמר בוומבלי מול סמפדוריה, לאחר שניצחה את ספרטה פראג, בנפיקה ודינמו קייב. לאחר 113 דקות של 0:0, בארסה היתה זו שרצתה יותר להימנע מפנדלים, כדי לא לחזור על הטראומה של 1986, בה הפסידה לסטיאווה בוקרשט במעמד דומה. בארסה זכתה בבעיטה חופשית, סטויצ’קוב הסיט את הכדור, באקרו הקפיץ אותו לכיוון קומאן ששחרר בעיטת פצצה מעל החומה, שהכניעה את פליוקה וחדרה לרשת הימנית. קומאן הבקיע הרגע את השער החשוב ביותר בקריירה שלו, ואחד החשובים בהיסטוריה של בארסה, והרים לאוויר 30,000 קטלאנים ביציעים ועוד מיליונים ברחבי אירופה.
למרות הקליימקס, עידן הדרים-טים סרב להגיע אל קיצו. לאחר עוד עונת אליפות, השלישית ברציפות, בארסה התכוננה לעונה ענקית נוספת, עם השחקן הטוב בעולם דאז בשורותיה. הוא היה רק עונה אחת בברצלונה, ומה שהספיק לעשות במשך אותה עונה, עד היום מסופר ומדובר בבארים של הראמבלס ועל הספסלים של זקני ברצלונה ליד האנדרטה של קולומבוס.
הרבה שערים יפים כבש רומאריו בברצלונה באותה שנה. הוא סיים את העונה כמלך השערים של הליגה הספרדית עם 30 שערים, מספר גדול ב”לה ליגה”. מחצית מהשערים האלה נכבשו בחמישה שלושערים, בכלל זה אחד מול ריאל מדריד. ברצלונה הביסה את מדריד 0:5, ולקחה את אליפות הליגה. זו היתה אחת השנים המוצלחות ביותר של הדרים טים. הקהל אהב אותו, ביחוד החלק הנשי שלו, עם המאמן, לעומת זאת, העניינים היו יותר יגעים. אחת האגדות מספרת שיום לפני משחק מכריע ניסה יוהאן לשווא להסביר לרומאריו שאורח החיים הלילי שהוא מנהל לא יאה לכוכב קבוצת כדורגל רצינית. רומאריו ענה לו בחוצפה כדרכו: “למה שאני אתאמן, בשביל מה אני צריך את זה?”, ואחר כך הציב למאמן אתגר “אם אני מחר מבקיע 3 שערים, תרשה לי לנסוע לקרנבל בריו ל 4 ימים?” המאמן, שרומאריו באמת לחץ אותו לקיר, הסכים. ואמנם רומאריו הבקיע את 3 השערים ואחר כך נסע לריו.
הגאונות של רומאריו לא עזרה לברסה כאשר ספגה את ההפסד הצורב למילאן באתונה, בה ספג זוביזארטה רביעייה. זה היה הפסד מאוד כואב בגמר גביע האלופות ולמעשה סימל את סופו של עידן הדרים טים. אמנם בימיו הראשונים בברצלונה, בטרום עונה, הבקיע רומאריו שלושה שערים נגד היידוק ספליט, הוא גם עזר לאותה בארסה עם שער הניצחון נגד סאו פאולו במשחק שנערך בלה קורוניה, וכנ”ל נגד בוקה ג’וניורס הארגנטינית אולם כל זה לא מחק את חרפת ההפסד בגמר שעד היום זכור כאחד הימים השחורים ביותר בתולדות המועדון. למרות שגורש מהמועדון בבושת פנים בשלהי עונת 95-96 יוהאן קרויף היה כנראה המאמן המצליח ביותר בהיסטוריה של בארסה, שהוביל אותה לארבע אליפויות, אליפות אירופה, וגביע בשש שנים, ויצר את תלכיד השחקנים הטוב ביותר שנראה בקאמפ עד לתקופה זאת.
גאות ושפל
התבוסה באתונה הייתה הרבה יותר מזיכרון צורב בקולקטיב הברסלונסימו. עונת 94-95 למעשה הפכה לעונת הפנסיה של שחקני הדרים טים. בארסה ביזתה את עצמה משחק לאחר משחק, הובסה 0-5 בברנבאו וסיימה רק במקום הרביעי בליגה, עם 60 שערי זכות, 30 פחות מהעונה שקדמה לה ובצורת שלא נראה כבר כמעט עשור בקאמפ נואו. זוביזארטה לא יכל לשאת את חרפת התבוסה לרוסונרי וחתם בוולנסיה עוד בתחילת העונה, רונאלד קומאן כבר הראה סימנים של חוסר חשק, כנ”ל לגבי צ’יקי בגריסטיין – שניהם פרשו מרצון עם סיום הליגה.
עונת האמצע של הניינטיז הייתה מהולה בהצלחות ובאכזבות. בארסה אמנם חזרה להציג כדורגל טוב עם הדור החדש שלה (איבן דלפניה, רוז’ר וג’ורדי קרויף), אך לא יכלה לדאבל המרשים של אתלטיקו מדריד וסיימה במקום השלישי. לקראת סיום העונה, קרויף הסתכסך עם הצמד נונייז-גספארט, שמע על מינויו של בובי רובסון מהעיתונים ועזב את המועדון בדלת האחורית, כשצ’ארלי רשאק ממלא את מקומו במשחקים האחרונים של העונה.
על עונת 1996/1997 אין צורך להרחיב (אבל אם אתם מתעקשים – הנה הקישור), רונאלדו ובובי רובסון הוליכו את בארסה לעונה חלומית. הברזילאי הרשית 34 פעמים בליגה, האנגלי הוליך את בארסה לסגנות וגביע מחזיקות. ההפסד בהרקולס, שהעניק למעשה את האליפות למנדרילים, כבר פתח את הדלת ללואיס ואן חאל.
עם הטקטיקן ההולנדי, בארסה פתחה את עונת 97/98 בצליעה. השחקנים לא הסתגלו לשיטת המשחק של וואן חאל ולמצבור ההולנדים שהביא עימו. ריבאלדו, שנרכש ב 25 מיליון דולר מדפורטיבו לה קורוניה והובא כמחליפו של רונאלדו, מיעט לספק את הסחורה. אחרי ההדחה המוקדמת מליגת האלופות, בארסה הסתגלה. שלישיה למנדרילים והטורבו החל לפעול. ריבאלדו כבש בצרורות, גווארדיולה הנהיג, פיגו ליהטט, לואיס אנריקה לחם וקוקו חסם. בארסה צעדה לדאבל ואליפות, אחרי בצורת של 3 שנים, בדיוק בזמן לחגיגות המאה לייסודה של האימפריה.
קצת לפני המילניום בארסה נרגעה. העובדה שהיא צעדה בגאון בשתי החזיתות (באירופה ובליגה) גרמה לה ליפול בין הכיסאות. למרות שהציגה את הכדורגל הטוב באירופה, היא הודחה בחצי הגמר מול ולנסיה ואת האליפות איבדה בשלומאליות לדפורטיבו לה קורונייה. המאמן וואן חאל התפוטר ולורנסו סרה פרר מונה כמאמן, בניסיון נואש של הנשיא גספארט להדמות למנדרילים (סטייל דל בוסקה). סרה פרר נכשל טוטאלית ופוטר לאחר הפסד צורב בסארגוסה. צ’ארלי רשאק החליפו והוליך את בארסה משיפולי הטבלה עד למקום הרביעי, בזכות אותה מספרת ואותו שלושער מדהים של ריבאלדו.
רשאק קיבל את בארסה לידיו בקיץ והביא לקבוצה את חאבייר סביולה בקול תרועה. הארנבון כבש 18 שערים, אך בארסה שוב סיימה במקום הרביעי, כשבחצי גמר ליגת האלופות, ללא ריבאלדו (שהיה פצוע לפרקים ארוכים באותה עונה), היא נכשלת בבית מול המנדרילים ומודחת. הנשיא גספארט בצעד מעורר מחלוקת גירש את ריבאלדו והחזיר את לואיס וואן חאל לעמדת המאמן בקיץ 2002. הדיקטטור ההולנדי כבר מהיום הראשון הצביע על כיוון מעורפל לעונה. הוא ייבש את הרכש הנוצץ ריקלמה, הפגין עדיפות הולנדית מוחלטת בהרכבו הפותח וצלל לכישלון אחר כישלון. אחרי הפסד נוסף לנועלת הטבלה סלטה וויגו, פוטר ההולנדי ומונה במקומו ראדומיר אנטיץ’. הסרבי סחף את בארסה לרצף ניצחונות נהדר, 11 מהם באירופה עד ההדחה המרגיזה ליובנטוס ברבע הגמר. סביולה חזר לפרוח, בארסה סיימה במקום השישי ונמנעה מאי השתתפות ראשונית במפעל אירופאי אחרי 56 שנים (הקבוצה היחידה באירופה שמשתתפת במפעל אירופאי מדי שנה).
המהפך של לאפורטה
בקיץ 2003 הגיע העידן החדש לברצלונה. עו״ד צעיר וכריזמטי בשם ז׳ואן לאפורטה סחף את ההמונים אחריו וניצח בבחירות. הוא הציג צוות מרשים שכלל את סנדרו רוסיי (גאון מרקטינג ולימים מגה-מושחת), פראן סוריאנו (גאון כלכלי, כיום במנצ׳סטר סיטי) ומארק אינגלה. לאפורטה ייחל להקים מודל ספורטיבי נכון למועדון אחרי שנים של בלגאן. הוא מינה את פרנק רייקארד ההולנדי במטרה לבנות קבוצה על הפילוסופיה של קרויף וה 3-4-4 והנחית את רונאלדיניו, אחד הרכשים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המועדון.
ההתחלה של רייקארד הייתה צולעת. הפסד ליגה ביתי למנדרילים אחרי 22 שנים ויכולת לא מספיק טובה העמידו את רייקארד על חבל התלייה (סנדרו רוסיי רצה לפטר אותו כבר בנובמבר), אבל לאפורטה העדיף לחכות. בינואר הוא הנחית את אדגר דווידס מיובנטוס ופינה את צ׳אבי המסכן מעבודת כפיים בקישור האחורי, לזריחה בקישור הקדמי. משם בארסה לא הסתכלה לאחור: 14 ניצחונות רצופים, כולל 1-2 מזהיר בברנבאו בדרך למקום שני.
העונה השנייה והשלישית של רייקארד הייתה השיא של הקדנציה שלו. פגיעות בול ברכש כמו סמואל אטו והעלאה מהנוער של ילד העונה לשם ליאו מסי הסתיימו באליפות ראשונה אחרי 6 שנים וגביע אירופה שני אחרי 14 שנים של מדבר.
העונה הרביעית סימנה את תחילת הסוף. הדחה לא ריאלית מול ליברפול בליגת האלופות ואובדן אליפות למנדרילים על הפרש שערים, לאחר שבארסה הובילה בבטחה את הליגה בפער גדול.
עונתו החמישית של רייקארד הייתה קרקס בה חדר ההלבשה מאס בהולנדי, תיירי אנרי לא השתלב טקטית, סמואל אטו התפוצץ (מאורעות וייפרנקה), רונאלדיניו ודקו בילו במסיבות וחזרו מאוחר והקבוצה התרסקה גם בליגה וגם באירופה, השיא היה בתבוסה 4-1 בקלאסיקו, מיד לאחריו רייקארד פוטר והמועדון חיפש מאמן חדש.
עידן הפפ טים
ז׳ואן לאפורטה עמד בפני הדחה לאחר הכישלון של עונת 07/08 בדמות צנזורה שהגיעה מחבר המועדון אוריול ג׳יראלט (מאוחר יותר הסתבר כי הוא מומן ונשלח על ידי סנדרו רוסיי). אולם הצנזורה נפלה על כמה מאות קולות, וטרגדיה גדולה נחסכה.
לאפורטה חזר לשורשים ומינה בהמלצת קרויף את פפ גווארדיולה, אגדת המועדון, לאימון הקבוצה הראשונה. רבות עוד יסופר על הפפ-טים של גווארדיולה וטיטו וילאנובה. אחרי פתיחה הססנית בארסה החלה להתחבר ולפרק כל מה שזז והתייצבה בגאון בראש הטבלה. שנה וקצת אחרי שחטפה 4-1 משפיל בברנבאו, היא רקדה על הגופה המחוררת של האלופה ממדריד עם 2-6 מהדהד, ניצחון שידברו עליו עוד שנים. 3 ימים לאחר מכן אנדרס אינייסטה הפעיל קסמים ושלח את הקבוצה לגמר ליגת האלופות, שם ניצחה בקלילות 0-2 את מנצ׳סטר יונייטד, ההגנה הטובה באירופה דאז.
בארסה לא הרפתה מהגז גם בעונת 09/10. היא הפכה לקבוצה הראשונה (והיחידה עד כה) שזוכה ב-6 תארים בשנה קלנדרית, כשזכתה גם בסופר קאפ הספרדי והאירופי ובאליפות העולם לקבוצות. בעונה הזו חווינו שערים, הצגות, דומיננטיות בקלאסיקוס ורק שערים בנבדל של מיליטו ובונקר היסטרי של אינטר מנעו גמר מיוחל בברנבאו.
עונת 10/11 הייתה שיאה של הדרים טים. זה החל במאניטה המדהימה על מוריניו וכריסטיאנו, והסתיים ב 1-3 ענק על מנצ׳סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות באחת מהתצוגות החד צדדיות הבולטות ביותר בהיסטוריה של המפעל. אריק אבידל, שהחלים בהצלחה מהסרת גידול בכבד בחודשים שלפני כן, הניף את הגביע במקומו של הקפיטא פויול.
עונת 11/12 הייתה האחרונה של פפ. הכדורגל עדיין היה משובח, אבל פאנצ׳רים לא צפויים ופציעות (דוד וייה בראשן) הובילו להחלפת הכתר עם המנדרילים של מוריניו. ליאו מסי סחב את החלק הקדמי לבד עם 73 שערים (!!), אך לא קיבל עזרה מספקת מאלכסיס סאנצ׳ס (11 שערים), פדרו (5) ודוד וייה (5).
בליגת האלופות הקבוצה הודחה על ידי צ׳לסי אחרי 42 בעיטות לשער ואין סוף החמצות. מיד לאחר ההדחה כינס פפ גווארידולה מסיבת עיתונאים והודיע על עזיבה. הנשיא החדש סנדרו רוסיי הפתיע באותה מסיבת עיתונאים והכריז על יורשו של פפ: טיטו וילאנובה.
עם טיטו וילאנובה, בארסה צעדה אל אליפות נוספת עם 100 נקודות בקופה ופער 15 נקודות מהמקום השני (הכי הרבה בהיסטוריה של הליגה). מחלת הסרטן שתקפה את טיטו שוב באמצע העונה אילצה אותו לעבור טיפולים בניו יורק וזה היה ג׳ורדי ראורה חברו שעמד על הקווים.
בקיץ 2013 עם הידיעה שטיטו לא יוכל להמשיך לאמן, הודיע סנדרו רוסיי על טאטה מרטינו כמאמן הקבוצה הראשונה. הסבאל׳ה הארגנטינאי החביב מניואלס התחיל את העונה מצוין, אבל מעולם לא התחבר על האוהדים, ומשמעת הברזל של פפ וטיטו התרופפה לה לטובת מסיבות ברביקיו ושכונה. למרות זאת הקבוצה הייתה רחוקה מרחק נבדל חוקי של מסי בכדי לקטוף את תואר האליפות מאתלטיקו מדריד.
חודש לפני כן, בארסה קיבלה עונש העברות מפיפ״א על ההתנהלות המבישה של סנדרו רוסיי ברכישת שחקנים מתחת לגיל 16 (לאחר שהוזהרו מספר פעמים), ואם לא די בכך, עסקת הרכש הטרי ניימאר עמדה במרכזה של סערה כשהסכום הראשוני שהצהיר עליו הנשיא (57 מיליון) היה רק קצה הקרחון.
בארסה חזרה לשורשים בקיץ 2014 עם ההחתמה של לואיס אנריקה, אגדת המועדון, והקראק הגדול של הקיץ: לואיס סווארס שהיה מושעה עד לאוקטובר. הפתיחה מוכרת: משחקים בסדר אבל העיקר התוצאות, משבר קלאסיקו ומשבר נוסף בסן סבסטיאן אחרי הפסד לסוסיאדאד כשניימאר ומסי מתייבשים בספסל ומסי מחרים את האימון יום למחרת. לואיס אנריקה רצה לקנוס ולהשעות את המשיח, אבל שיחה בין המאמן לאינייסטה, מסצ׳ראנו וצ׳אבי הובילה ליישור הדורים. משם בארסה לא הסתכלה לאחור ודרסה את הליגה, הגביע והשלימה טריפלט אחרי ניצחון 1-3 על יובנטוס בגמר ליגת האלופות.
השערוריות בנושא הבאן של פיפ״א וקייס המיסים של ניימאר אילצו את ברתומאו להכריז על בחירות בינואר 2015, בחירות שהוא לקח ברוב סוחף בתחילת הקיץ אחרי שניכס לעצמו את הלובי הזקן והשמרני של חברי המועדון.
בארסה ביצעה 2 רכשים עיקריים בקיץ 2015, עדיין תחת עונש ההעברות של פיפ״א: ארדה טוראן ואלייש וידאל. לואיס אנריקה רצה עוד רכש, אבל המועדון לא יכל לעמוד בו. בארסה המשיכה את העונה באותו קו של העונה הקודמת: דרסה כל דבר שזז, כולל 0-4 מדהים על המנדרילים בברנבאו והתייצבה עם פער מבטיח בפסגת הטבלה. אולם אז העייפות דיברה והסגל הקצר של לואיס אנריקה היה לו לרועץ. למזלו, מסי וסווארס הרימו את הקבוצה מהקרשים וסחפו את המועדון לאליפות שישית ב-8 שנים ודאבל חמישי בהיסטוריה.
ואז הגיע אדון ברתומאו, ואת ההיסטוריה משם, כולכם מכירים היטב.