לואיס אנריקה מרטינס – 2014-2017:

אחרי עונת הנפל של טאטה מרטינו בו בארסה ניסתה לחשוב מחוץ לקופסא ונכשלה, היא חזרה למקורות שמייחלים ועורגים לימי פפ גווארדיולה: שחקן אגדי במועדון, מכיר את כולם ודמות שהשחקנים בסגל יכולים לשאוף אליה בזכות הרזומה שלה כשחקן.

העונה הראשונה של לואיס אנריקה היא בכיף סיפור מהאגדות. הקבוצה פתחה טוב את העונה אבל אז הגיעה לקלאסיקו והובכה על ידי היריבה המושפעת, היכולת הייתה טעונת שיפור והמשבר של סן סבסטיאן איים להחריב את העונה כולה. אבל אז התרחש המהפך: לואיס אנריקה קיים שיחה עם הקפטנים (ומסצ׳ראנו), ובמקום להחריב את כל העונה בהשעייה של ליאו מסי (שלא הופיע לאימון), לוצ׳ו לקח צעד אחורה, בלע את האגו ומשם הקבוצה לא הביטה לאחור. יכולת אדירה, ניצחון בקלאסיקו, הצגה מול באיירן מינכן עד לכיבוש שלושת התארים הגדולים: אליפות, גביע וליגת האלופות.

עונתו השנייה של לואיס אנריקה הראתה שהוא התפתח טקטית, אבל לא בצורה מובהקת. כל אוהד בארסה ממוצע ידע שהסגל עצמו קצר מדי, אבל לואיס אנריקה קיבל את גזר הדין מההנהלה (ההחתמה הפוליטית של ארדה טוראן, סגירת הכיסים לאחר מכן) ושתק. כשהשחקנים החלו ליפול מהרגליים במשבר הגדול של העונה, ללואיס אנריקה לא היו פיתרונות נכונים על הספסל והוא הצביע על כך בהפגנתיות כשהיו משחקים בהם לא ביצע חילוף אחד לרפואה.

התעלות של ליאו מסי וקילריות של לואיס סווארס הבטיחו דאבל שני ברציפות, אולם בעונה השלישית שלו לואיס אנריקה חייב להסתכל רחוק יותר ולא רק לחיות בהווה. אף שחקן נוער פרט לראפיניה זכה להתבגר תחת ההדרכה שלו. עושה רושם מהמקרים של דאולפאו ואדאמה טראורה, שלואיס אנריקה עצמו לא מעוניין לקחת בזה חלק, ואת זה האוהדים בברצלונה לא מחבבים בלשון המעטה – אבל כל עוד היכולת פה והשלישיה מקדימה מפרקת, לא יהיו תלונות גדולות מדי.

אני לא חושב שיש אוהד ותיק אחד שלא אוהב את לואיס אנריקה השחקן. מהבריחה מסוביבור במחוז מנדריליה, ועד לפרישת החולצה בברנבאו בניצחון ההוא, או פרישת החולצה בתיקו נגד הגלאקטיקוס, או הצמד בקלאסיקו עם הנפת דגל הקרן והחיבוק לצ׳אבי, בקיצר – יש הרבה רגעים בהיסטוריה שהוא שם. גם בתקופתו כפוסט שחקן, הוא דאג תמיד לקנות את האוהדים עם ההדגשה שפה הוא מרגיש בבית, ואחרי ה 2-6 אמר ״אורגזמת כדורגל, המשחק שהכי נהנתי לראות בחיים שלי״.

חרארדו ‘טאטה’ מרטינו: 2013-2014:

בגדול, טאטה מרטינו היה רחוק מרחק שער חוקי אחד של מסי (שנפסל לא בצדק) מאליפות לא רעה. אולם היכולת של בארסה נשענה שוב על הכתפיים הפצועות של ליאו מסי, וכיום כולם מפנימים שהתפקיד הזה היה גדול על הסבאל׳ה הארגנטינאי. הלימודים בבית הספר של מרסלו ביילסה אולי תרמו פה ושם בהיבט הטקטי, אבל טאטה היה חבר׳המן שעשה שכונה עם מסיבות ברביקיו על חשבון אינטנסיביות והקרבה באימונים. בברצלונה זה פשוט לא עבד.

טיטו וילאנובה: 2012-2013:

ביאקאיירה ד’אמפורדה זכתה בכל הקופה. רק בדרך זו ניתן לתאר את העניין התקשורתי שקם בקיץ 2013 בעיירה הקטנה, בת 660 התושבים. עיתונים, טלוויזיה ורדיו- כולם הגיעו אל עיירה שקטה זו, הממוקמת 6 קילומטרים מלה אסקלה(Escala- עיר בקוסטה ברווה). ביאקיירה זכתה בפיס של הכדורגל, משום ששם, ב1969, נולד פרנססק וילאנובה ז״ל.

כשהתמנה למאמן בארסה, אביו של המאמן, ז’ואקים וילאנובה, אמר שאינו ידע אודות החדשות עד שפורסמו על ידי הנשיא סנדרו רוסיי באותה מסיבת עיתונאים בה הוכרז כי גווארדיולה לא יחדש את חוזהו. “אשתי ואני התיישבנו אל שולחן ארוחת הצהריים, וזכרנו את מסיבת העיתונאים של פפ. צפינו בה בטלוויזיה, וכשסנדרו אמר שטיטו יהיה המאמן החדש, קראנו שנינו: ‘מה?!’. נותרנו בפיות פעורים,” הוא מספר.

לאביו של טיטו, אשר ידוע כ”טאיה”(Talla) בלה אסקלה, ישנו הסכם עם בנו שלא יספר לו “כל דבר שלא ניתן לחזור עליו”. עצה טובה שצריכה להיות מיושמת על ידי אנשים רבים. אחרי ששמעו את החדשות הטובות, הלכו ז’ואקים וילאנובה ואשתו, שהינם מבוגרים דיים על מנת להיות פנסיונרים, לעבוד בחנויות שהם מפעילים בלה אסקלה ובלה אסטרטיט (Estartit), כמו בכל יום אחר. זוהי דוגמה לענווה ולרצינות של משפחה זו.

חרף היותו מוצף על ידי העיתונות במשך למעלה משבוע, לא איבד אביו של וילאנובה מטוב הטעם או מחוש ההומור הטוב שלו, והוא נענה להזמנתם של שני ז’ורלינסטים מQuadern del Diumenge לדבר על בנו המפורסם. “ובכן, אם ברצוננו להמשיך ולדבר, לפחות היכנסו פנימה,” הוא הזמין. והשיחה נמשכה באותה החצר בה עינה טיטו את שכניו באינסוף “סשנים” של בעיטות לקיר. “הוא בילה שעות בבעיטות. והשכנים המסכנים מעולם לא התלוננו. לעיתים, אחרי ארוחת הערב הוא היה אומר, ‘אני אלך לשחק קצת’, ומבלה שעתיים בבעיטות בכדור. הוא היה אובססיבי לכדורגל, ילד מאוד טוב, אם כי היפרקטיבי במקצת. לעיתים גערתי בו: ‘עזוב את הכדור, אתה לא יכול רק לשחק כדורגל’.” הוא זוכר את הקור בו שרדו אשתו והוא במגרשי הכדורגל שעה שהביאו את ילדם לשחק.

כמו כל אבא אחר, ז’ואקים לא היה מסוגל להסתיר את הגאווה שהוא חש בזכות המינוי של בנו. טיטו וילאנובה הצטרף ל”לה מאסיה” של ברצלונה כשהיה בן 13 וערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הראשונה במאי 1989, במשחק ידידות בבניולס בו החליף- דבר הגורל ממש- את פפ גווארדיולה, במשחק שהסתיים 2-6 (כמה צפוי). עם שחקנים דוגמת מייה, אמור ופפ, אשר שיחקו בעמדה בה שיחק, היה לו קשה לערוך בכורה ולקבל מקום בקבוצה הראשונה. ישנם האומרים שייתכן והיה מעט חסר סבלנות בכך שלא המתין יותר בקבוצות הצעירות עד שיקבל מקום בקבוצה הבוגרת.

טיטו היה קולה כל חייו. זהו מאפיין נוסף של משפחתו. ז׳ואקים וילאנובה היה מייסדה של הפנייה של ברצלונה בלה אסקלה לפני 35 שנים. בנוסף להיותו ראש העיר של ביאקאיירה במשך 12 שנים(1991 עד 2003), ז’ואקים ניצח על עונה טובה של מועדון הכדורגל של העיירה. יחד עם המורה ז’אומה הוגאס, מי ששימש כרכז המועדון, הם יישמו את המטלה הגדולה של קידום הספורט וחינוך הילדים על פי ערכיהם.

טיטו וילאנובה היה אחד מאותם ילדים, אף על פי שפעם אחת המרה בנו של ראש העיר את פיו של המאמן במהלך משחק. המאמן ביקש מוילאנובה הצעיר להפסיק לנסות ולכבוש ומשימתו החלופית היתה לשמור על שחקן מסוכן מן הקבוצה היריבה. הוא לא הקשיב והמשיך בהתקפה. לאחר המשחק החלו האשמות, וכאשר שאל המאמן את הנער מדוע לא ציית להוראותיו, השכיחה תשובתו הכנה של טיטו את הכעס: אימו של טיטו הבטיחה לו שתקנה לו חולצה של בארסה אם יכבוש שער.

הם צעירים אך זוכרים מה אמר ז’וז’ה מוריניו. “אדם כה צנוע כמו טיטו, לא אוהב את הפופולריות שקיבל בשל התקרית עם מוריניו. הוא בדיוק ההפך,” אומר ראש העיר. “ועבורנו, תוקפנות זו הינה משל לדמות הקטלאנית: לשמור על איפוק, אפילו אם מישהו נועץ אצבע בעינך,” אומר פונט, בקלילותו האופיינית בהמרת אירועי ספורט לסימבולים פוליטיים. ג’ורדי פיקה אמר שוילאנובה היה “ילד טוב” ושהיו לו “ציונים טובים”, למרות שכתלמיד היה “מעט ביישן.”

טיטו גדל בלה מאסיה ביחד עם פפ גווארדיולה חברו הטוב. בצעדיהם הראשונים הוא היה נחשב טוב יותר מחברו, אולם פפ התקדם לדרגה של בורג חשוב בדרים טים וטיטו שסבל מפציעות התדרדר במהירות למחוזות ליגה נשכחים. בקיץ 2007 הוא קיבל את השיחה ההיסטורית מפפ גווארדיולה שהזמין אותו לעשות היסטוריה בבארסה, קודם כל כמאמני קבוצת המילואים של המועדון ואחר כך, כמאמני הקבוצה הראשונה. טיטו היה גאון טקטי. אין אחד שלא ציין זאת, וחלק נכבד מהחידושים בבארסה של הפפ-טים היו רשומים על שמו (כולל ההעברה של מסי כ-‘9’ פאלסו, אבידאל כבלם שלישי ועוד).

כמאמן הקבוצה הראשונה טיטו המשיך את האבולוציה הנחוצה של הקבוצה, אבל באמצע העונה המחלה הארורה חזרה שוב והוא טס לניו יורק לסשן של טיפולים בהם עדיין שמר על קשר עם הקבוצה וצפה בכל משחק, אבל חוסר נוכחתו השפיע במידה רבה על התפקוד שלה והתבוסה לבאיירן מינכן הייתה דוגמא טובה.

עדיין, בארסה לקחה אליפות מרשימה מאוד עם 100 נקודות (שיא ליגה, ביחד עם מדריד של 11/12) ובפער של 15 נקודות מקבוצת המיליארדים של מוריניו.

בקיץ 2013 נפרד סופית מהמועדון להמשך טיפולים. ב-25 באפריל 2014 נפטר ממחלת הסרטן, בן 45 היה במותו.

פפ גווארדיולה – 2008-2012:

כדי להבין עד כמה פפ גווארדיולה היה גדול, אפשר לקרוא את המילים הראשונות שנאם בפני שחקני הקבוצה בסנט אנדרוז בפתיחת מחנה האימונים של הקבוצה הראשונה. הפגישה נערכה בחדר ישיבות במרתף של המלון.

כשעשה את דרכו אל החדר, פפ אמר לעצמו שוב ושוב: “היה עצמך. היה עצמך.” הוא הרגיש שהוא עבר חוויה דומה לפחות פעם אחת בעבר, עם קבוצת המילואים. הפרצופים היו שונים אבל הרעיונות המועברים היו זהים. הייתה לו גם אותה תחושה עצבנית בבטן.

הקבוצה מילאה את החדר בכיסאות שסודרו בשורות הפונות קדימה, כמו בכיתה, בצפיפות. הצוות הרפואי, העוזרים, אנשי התקשורת, כל מי שנסע לסקוטלנד הוזמן. בחצי השעה הבאה הוא העביר מסר שהפנט את הקבוצה.

השחקנים ישבו בשקט והאזינו לפפ בעודו מתהלך בחדר ויוצר קשר עין עם שומעיו, מראה מומחיות בתקשורת. לפי הזכרונות של רבים מאלו שנכחו בחדר (צ’אבי, אנדרס אינייסטה, ג’רארד פיקה, טיטו וילאנובה, תיירי הנרי, סמואל אטו וליאונל מסי, בין היתר) יכולנו לשחזר את מילותיו של פפ באותו רגע חשוב.

“רבותיי, בוקר טוב. אתם יכולים לדמיין את המוטיבציה העצומה שלי להיות כאן, לאמן את הקבוצה הזו. זה הכבוד הגדול ביותר. מעל הכל, אני אוהב את המועדון הזה, ולעולם לא אקבל החלטה שתפגע בו או שתלך נגד המועדון. כל מה שאעשה יתבסס על האהבה שלי לברצלונה. אנחנו צריכים ורוצים סדר ומשמעת.

הקבוצה עברה תקופה בה לא כולם התנהגו במקצועיות מקסימלית, כמו שהיו צריכים לעשות. זו השעה לרוץ ולתת הכל. אני חלק מהמועדון הזה כבר שנים רבות ואני מודע לטעויות שנעשו בעבר. אני אגן עליכם עד המוות, אבל אוכל גם לומר לכם שאהיה תובעני מאוד עם כולם, כמו שאני דורש מעצמי.

אני רק מבקש מכם זאת: לא אכעס אם תאבדו מסירה, או אם לא תצליחו להרחיק כדור וזה יעלה לנו בשער, כל עוד אדע שאתם נותנים 100%. אוכל לסלוח על כל טעות, אבל לא אסלח למי שלא יתמסר בלב ובנשמה לברצלונה.

אני לא מבקש תוצאות, רק מסירוּת. זו בארסה רבותיי, זה מה שנדרש מאיתנו, וזה מה שאבקש מכם. צריך לתת הכל. שחקן לבדו הוא כלום, הוא זקוק לחבריו מסביבו, לכל אחד מאלו שנמצאים פה.

רבים מכם לא מכירים אותי, כך שננצל את הימים הקרובים כדי ליצור קבוצה, משפחה. אם למישהו יש בעיה, אני תמיד לרשותכם, לא רק במישור הספורטיבי, אלא גם במישור המקצועי והמשפחתי. אנחנו כאן כדי לעזור אחד לשני ולהבטיח שיש שלווה כדי שהשחקנים לא ירגישו מתחים או מחלוקות. אנחנו אחד. לא ניצור קבוצות קטנות משום שבכל הקבוצות זה מה שהורג את הרוח הקבוצתית.

השחקנים שנמצאים כאן הם טובים מאוד, אם לא נזכה בכלום זו תהיה אשמתנו. נהיה ביחד כשהזמנים יהיו קשים. לא נדליף דבר לתקשורת. נהיה מאוחדים, האמינו בי. כשחקן לשעבר, הייתי בנעליים שלכם ואני יודע מה אתם עוברים.

סגנון המשחק שלנו נקבע ע”י ההיסטוריה של המועדון הזה ואנחנו נישאר נאמנים לסגנון זה. כשהכדור יהיה ברגלינו אסור לנו לאבד אותו. כשזה יקרה, יש לרוץ ולהשיג אותו בחזרה. זה הכל בעיקרון”.

הקבוצה הוקסמה. בעוזבו את החדר צ’אבי אמר לחבר לקבוצה שכל מה שהם היו צריכים לדעת היה באותו נאום. יהיו עוד שיחות קבוצתיות רבות, אבל אותה שיחה בסנט אנדרוז הניחה את היסודות לעידן חדש במועדון הכדורגל ברצלונה.

“יש שיחות שפשוט באות לך ושיחות שמתחילות ממספר רעיונות המבוססים על מה שראית” אמר גווארדיולה. “מה שאתה לא יכול לעשות זה ללמוד את השיחות, לשנן אותן. אתה זקוק רק לשניים או שלושה רעיונות… ואז עליך להכניס את הלב שלך לתוכם. אתה לא יכול לרמות את השחקנים, הם מוכנים מדי, חכמים, אינטואיטיביים.

הייתי כדורגלן ואני יודע מה אני אומר. בכל שיחה, החל מההיא בסנט אנדרוז ועד האחרונה, הכנסתי את לבי. כשאני לא מרגיש את זה, אני לא מדבר, זו הדרך הטובה ביותר. יש ימים בהם אתה חושב שאתה צריך לומר משהו, אבל אתה לא מרגיש את זה, אז בזמנים שכאלה עדיף להישאר בשקט.
לפעמים אתה מראה להם צילומים של היריבים, ולפעמים אתה לא מראה להם אף תמונה של היריב משום שבאותו יום אתה מבין, ולא משנה מאיזו סיבה, שבחיים יש דברים יותר חשובים ממשחק כדורגל, אתה אומר להם דברים אחרים, שאינם קשורים למשחק. סיפורים של התגברות על מכשולים, סיפורים על אנשים שפועלים בדרכים יוצאות מן הכלל. זה הדבר היפה בעבודה הזו משום שכל יריב, כל מצב, הוא שונה מקודמו, ותמיד עליך למצוא את אותו דבר מיוחד כדי לומר להם: ‘חברים, היום הוא יום חשוב…’ מסיבה זו או אחרת. זה לא חייב להיות טקטי. כשאתה עושה את זה במשך שלוש או ארבע שנים הרבה יותר קל למצוא את זה. כשאתה עושה את זה במשך ארבע שנים עם אותם שחקנים זה יותר קשה.”

על אף שהוא רצה שתהיה דמוקרטיה כלשהי בקבוצה, גווארדיולה לא התעכב בהחלת מספר כללים נוקשים בימיו הראשונים בתפקיד, כגון התעקשות על השימוש בספרדית וקטלאנית כשפות היחידות המדוברות בקבוצה, וארגון תכנית ישיבה בזמן הארוחות כדי לעודד שחקנים להתרועע ולהתחבר.
פפ המשיך את המתודולוגיות שהציג בסנט אנדרוז כשהקבוצה חזרה לברצלונה. מתחם האימונים החדש עוצב בהתאם להוראותיו של פפ. הוא שינה דברים כך שהשחקנים ירגישו כמו עובדים של מועדון כדורגל, ולא כוכבים בהוליווד.

חדר האוכל עוצב כך שיעודד את כל השחקנים לשבת ביחד בשעת הארוחה, דבר שהיה לא מוכר בקבוצה הראשונה בברצלונה.
בעוד שאימונים קודמים שבוצעו במגרש סמוך לקאמפ נואו היו בעלי פרופיל גבוה בגלל המיקום שלהם, מתחם האימונים של ז’ואן גאמפר, אליו עברה הקבוצה בינואר 2009, היה מחוץ לתחום לתקשורת ולאוהדים. התקשורת נתנה למקום את השם ‘העיר האסורה’.

פפ גם נפטר מהמסורת הספרדית של ריכוז הקבוצה במלון לפני משחק. כמו שגווארדיולה הסביר בזמנו: “אנשים לא צריכים לבלות את היום לפני שהם צריכים ללכת לעבוד כשהם נעולים במלון. אם הם לא ינוחו, הם לא ידאגו לעצמם וזה אומר שהם ישחקו פחות טוב ויאבדו את עבודתם.

אני שופט את שחקניי על העבודה שהם עושים, לא על חייהם הפרטיים. אני לא שוטר. אני במיטה ב-10 בלילה ואין לי שום רצון ללכת ולבדוק מה קורה עם השחקנים שלי. בגלל זה אני מעדיף שהם יהיו בבית ולא סגורים במלון כשאין להם מה לעשות.”

“עבורי, שניים מהחידושים החשובים ביותר היו שינוי מתחם האימונים וההיפטרות מהתאספות בבתי מלון לפני משחקים”, אמר צ’אבי. “גם העובדה שהוא גרם לנו לאכול ביחד אחרי אימונים עזרה לנו. כך אנחנו משגיחים על מה שאנחנו אוכלים. בהתחלה זה היה קצת מעיק עבורי משום שלא יכולתי לעשות תכניות, אבל אתה מתרגל לזה. זה היה ככה גם עם ההתאספויות בבתי מלון.

לא הייתי רגיל להיות בבית כמה שעות לפני משחק. בהתחלה זה היה מוזר עבורי. הרגשתי כאילו אני לא מוכן מספיק. זה הרגיש כאילו אני כבוי מדי. אפילו חשבתי שהגורל יעניש אותי במשחק גרוע על כך שאני לא נותן 100% מזמני למשחק לפני כן. אבל הבנתי מהר שעם הכללים החדשים הללו אני גם ארוויח. חשיבת יתר יכולה להפעיל עליך לחץ רב. זה הופך ללחץ ועצבנות ולמדתי לנתח ולהבין מה באמת חשוב. זה הפחית את רמת הלחץ לאורך כל השנה”.

אין צורך להרחיב יותר מדי במה שהלך בבארסה אחר הנאום הזה. כולנו יודעים שמדובר חד משמעית בתקופה הזוהרת ביותר בהיסטוריה של המועדון שלנו, 14 תארים וכדורגל משגע ב-4 שנים של שכרון חושים. ואז, הוא החליט שדי.

זאת הפעם השנייה בה הוא שובר לי את הלב. הפעם הראשונה הייתה ב-11 באפריל 2001. אז, כקפטן, כסמל הבלתי מעורער, כשחקן האהוב ביותר על כל האוהדים, כאישיות הכי נערצת עליי, הודיע על עזיבה. הכניס, בדיוק כמו היום, את קטאלוניה לאבל, ואת במת העיתונאים המיושנת בקאמפ נואו למקום הכי מבוקש בברצלונה לאותו אחר צהריים. מלבד פרפקציוניזם חסר פשרות שאפרט עליו בהמשך, גווארדיולה הוא אדם עם ערכים, אחרון הג’נטלמנים, והקרקס שהלך בחונטה של גספארט באותה תקופה נגד לחלוטין את הערכים שלו. אז הוא קם והלך.

בספר שלו, “הכדורגל שלי” (EL MEU FUTBOL), פפ מדגים בפסקה קצרה את מהות הפרפקציוניזם. לא כשחקן, אלא כמביא כדורים בן 11 בקאמפ נואו, עם קפיצה מעל 2 צלמים בשביל להחזיר כדור לרוברטו פרננדס, כמה שיותר מהר, שלא יגמר הזמן חלילה, ובארסה לא תשכיל לבצע קאמבק מול דפורטיבו לה קורוניה. השאיפה לשלמות נמשכה גם כשחקן, לא חסרות דוגמאות. הזכורה ביותר בשבילי הייתה דווקא בהפסד לולנסיה, עם קבוצה מפורקת ללא רוח במפרשים, הוא הציל כדור מהקו והתחיל לצרוח כמו משוגע: “שום דבר לא נגמר, שום דבר!”. בשירת הברבור של קרויף, הוא היה זה שקרא לחיבוק הקבוצתי המסורתי בחדר ההלבשה, בעידן רובסון ו-וואן חאל, זכות הדיבור האחרונה לפני העלייה למגרש נשמרה אצלו. תמיד.

והפרפקציוניזם הזה המשיך גם בקריירת האימון. בשנה הראשונה שלו כמאמן, בליגה הרביעית, הוא נשאר במשרד עד חצות, עם צוות של שלושה (המשיכו איתו לבוגרת אחר כך) כדי להכין קלטות לשחקנים שלו. להתייחס לכל משחק, גם אם הוא נגד וייפראנקה או יורופה, כגמר גביע אירופה.

וכמובן שזה התלווה אליו בקבוצה הבוגרת. ההתעקשות להפרד משחקנים שמפלגים את חדר ההלבשה, כואב ככל שזה יהיה. הקנסות על איחורים לאימונים (6,000 יורו, הכל נתרם לבתי חולים), ההתעקשות על ארוחות ביחד, ההתעקשות בחיתוך בבשר החי של הצוות הרפואי, הפירוק והבנייה מחדש בחלק מהמודלים הספורטיבים במחלקות הנוער, וכמובן השאיפה לשלמות בתוצרים של הקבוצה הראשונה במגרש. דברים שהוא הגדיר במסיבת העיתונאים כ”חלום שהשחקנים הגשימו לו על המגרש”, כל זה לצד מחויבות בלתי מתפשרת לסמל (ללחוץ גם ביתרון של 0-5 בדקה ה-89) ושמירת אמונים לכדורגל שהקהל של בארסה יכול להנות ממנו.

וזאת סיבת העזיבה מספר אחת. לא תחושת כישלון מאובדן התארים (הבהיר שההחלטה התבשלה עוד לפני סיום העונה הקודמת, והתקבלה באוקטובר האחרון), לא הצעות פיקטיביות ממועדונים אחרים, ובטח לא מסכסוך בדוי עם פיקה. רק מפרפקציוניזם: התחושה, הפילינג, ההרגשה שאם הוא לא יוכל לתת את ה-200 אחוז עבור המועדון אותו הוא אוהב מלידה, הוא עלול לפגוע בו. ואדם כמו פפ, שמוקיר את המועדון הזה באמת מכל הלב שלו, לא יכול להניח לזה לקרות.

הפעם הראשונה שראיתי אותו באופן חי הייתה בשביעייה לרשת של בילבאו, בימים הנוראיים של סרה פרר, וחודשיים לפני שהוא הודיע על פרישה מהמועדון. פברואר קריר, מועדון בקרשים, אולי 60 אחוז תפוסה בקאמפ. האהבה למועדון עדיין שם, והפוקוס על האליל שלי לא נפסק. משחק צנוע במונחי גווארדיולה, 4 מסירות למצבים של גול (כולל אחת נדירה לקלייברט), תיקולים נקיים וצהוב מסורתי על כך שהתרגז מפאול שנשרק לחובתו. ה’פוטו חפה’ הבלעדי של המגרש. ניסיון לחכות לשחקנים ביציאה מהמגרש העלו חרס, והרבה בגדים רטובים.

הפעם השנייה באופן חי הייתה במשחק של בארסה ב’ מול יורופה במיני אסטדי. ניצחנו משחק משוגע (עם שיתוף אדיר של תיאגו וגיא אסולין), ולקראת שריקת הסיום ירדתי מהטריבונה לכיוון הספסל. פפ חיכה שכל השחקנים ירדו במדרגות לחדר ההלבשה ועמד מולי ממרחק של 3 מטר. ניסיתי לפתוח את הפה ולצעוק “פפ”, אבל לא יכולתי. ההתרגשות הייתה גדולה מדי, והלב דפק מהר מדי. הוא חייך, נופף לשלום וירד לחדר ההלבשה.

מאז המינוי שלו לקבוצה הראשונה הייתי בכמה שיותר משחקים בקאמפ נואו כדי לחוות כמה שיותר את התקופה הזאת ואני שמח על כל שקל שיצא לי מהכיס. הראשון שבהם היה נגד בוקה בגביע גאמפר, במשחק הראשון של עונת הטריפלט’, שם הוא הבטיח לקהל שאנחנו הולכים להינות ואוי כמה שהוא צדק. היו כמובן עוד משחקים מאז, אבל לנצח אזכור את הגיחה שלו לישראל, ואת הפגישה איתו ביציאה האחורית של תיאטרון ירושלים. אני עוד מעט נושק ל-30 אביבים, אבל את החיוך וההתרגשות (והרעידות) של אותו לילה, לא אשכח לעולם.

ז’וזפ גווארדיולה הוא המאמן הגדול ביותר בכל הזמנים של ברצלונה. ב-117 השנים של המועדון הזה, בארסה לא ידעה תקופה יפה יותר מזאת. היא לא ראתה כדורגל שכזה, שמוטט יריבה אחר יריבה, הופך את המגרש של היריבה המושבעת לחצר האחורית שלך, והופכת לקבוצה שהיא מושא הקנאה וההערצה של כולם.

וכל זה התחיל מנער שמביא כדורי חוץ.

פרנק רייקארד – 2004-2008:

פרנק רייקארד, 41, נולד באמסטרדם לאב ממוצא סורינמי ואם הולנדית. אביו הרמן, כדורגלן חובב, חשף אותו לענף כבר בגיל שש, יחד עם הילד של השכנים, עולל בשם רוד חוליט. אחרי ששיחק במועדונים הזניחים של אמסטרדם דוגמת אס.סי, ביוטנבלדרט ודי.וו.אס, הגיעה הפריצה הגדולה. ליאו בינהאקר, מאמנה של איאקס הגדולה, ראה, התרשם מהילד בן ה-18 ושלף אותו היישר לקבוצת הבוגרים. רייקארד מצדו החזיר בשער כבר על הפרמיירה, בניצחון 2:4 על גו-אהד איגלז. בשנת 81′ הגיע הספתח גם במדים הלאומיים. רייקארד הצעיר עלה כמחליפו של חוליט במשחק מול שווייץ. הערב הזה זכור בעיקר בזכות שדרן הטלוויזיה ההולנדית, שלא שם לב לחילוף וקרא בשמו של חוליט כל אימת שהכדור הגיע לרייקארד.

בחממה של בינהאקר באיאקס המשיך רייקארד להתבלט, אלא שעזיבתו של המאמן השפיעה גם על מעמדו של השחקן הצעיר. אד דה-מוס, שקיבל את המושכות, לא ממש החזיק מהטלנט, והציע את רייקארד לכרוניגן האפרורית. גם זו לא התלהבה לקלוט את השחקן, שהתנדנד בין היציע לספסל. כשאיאקס הודחה מגביע אירופה הפך המאמן את רייקארד לשעיר לעזאזל. “למה אתם מצפים מאיתנו?”, אמר דה-מוס לתקשורת ההולנדית, “זה מה שקורה כשיוצאים למלחמה עם שחקנים כמו פרנק רייקארד”.

אותה הצהרה של דה-מוס נחשבת היום אחת הבדיחות הגדולות בתולדות הכדורגל המקומי ונקודת המפנה גם בקריירה הקצרה של רייקארד. “הדברים של דה-מוס חישלו אותי וגרמו לי להיות טוב יותר”, הוא סיפר. “מאותו רגע עשיתי סוויץ’ בראש, כדי להראות לכולם מה אני שווה”. ורייקארד אכן הראה. ממעמד של שחקן שולי הוא הפך לאחד הברגים החשובים באיאקס, לצד שמות כמו מרקו ואן באסטן, דני בלינד וג’וני ואן שחיפ. הגעתו של יוהאן קרויף הביאה לשדרוג נוסף ביכולת של השחקן. אינטליגנציית המשחק הגבוהה, ראיית המשחק הנהדרת, התיקולים הנקיים והטכניקה המלוטשת הרשימו כל איש מקצוע שראה אותו וסידרו לו מעמד של קבע גם בנבחרת.

אלא שהאידיליה עם קרויף לא נמשכה זמן רב, במיוחד אחרי שהמאמן המפורסם הסיט את רייקארד, שהתעקש דווקא על משבצת הקשר האחורי, לעמדת המגן. גם השיחות האישיות שנהג קרויף לבצע בתדירות גבוהה העלו לרייקארד את הסעיף. הוא פנה לראשי המועדון והודיע שהוא מסרב לשחק במועדון כל עוד קרויף על הקווים. המאמן מצדו לא ממש התעקש, והמליץ לשחרר את רייקארד לאלתר. אחרי שמונה שנים, 172 משחקים ו-42 שערים במדי איאקס הוצב רייקארד ברשימת ההעברות והוחתם על ידי סרגוסה. בחצי העונה בספרד התקשה רייקארד להתאקלם. למזלו, הוא זומן לסגל הנבחרת ההולנדית ליורו 88′, ובסיומו של הטורניר, שהסתיים בזכייה הולנדית מזהירה, המניה של רייקארד חזרה להיות אחת החמות ביבשת. אחת המחזרות הלוהטות אחרי השחקן היתה אלופת איטליה הטרייה מילאן, ששאפה לצרף את השחקן למרקו ואן באסטן ורוד חוליט לקראת השתלטות על היבשת. ארבעה מיליון דולר עלה התענוג, אבל במילאן לא התחרטו לרגע. בגיל 27 נחת רייקארד באיטליה וביסס את עצמו כאחד השחקנים הטובים בעולם. הטריו ההולנדי הוביל אז את מילאן לפסגת הכדורגל, ורייקארד, למרות שאת הכותרות גנבו לו שני חבריו הנוצצים, סיפק תרומה מכרעת. לשיאו הגיע השחקן בגמר גביע האלופות לשנת 89′ מול בנפיקה ליסבון, עם כיבוש שער הניצחון.

ארבע שנים בסיר הלחץ האיטלקי הספיקו לרייקארד, וכשמועדון נעוריו מאמסטרדם הציע לו להצטרף, הוא מיהר למולדת. הוא נתן שנתיים מצוינות במועדון ההולנדי, ובקיץ 95′, אחרי שזכה עם איאקס דווקא מול מילאן בליגת האלופות, החליט רייקארד שגיל 33 הוא הזמן המתאים לתלות את הנעליים.

הפרישה הסנסציונית רק העצימה את מעמדו של רייקארד בקרב הציבור ההולנדי. למרות שפע של הצעות, הוא סירב לחזור למשחק פעיל או להתחיל דרך חדשה כמאמן. את הזמן הוא העביר בקריאה של ספרי שירה וחוברות פסיכולוגיה, האזנה למוזיקה (בעיקר מוריסי עם השיר החביב עליו, “Our Frank”) והקמת עסק עצמאי להלבשה תחתונה שהתמחה בקו תחתונים ספורטיבי שעיצב בעצמו.

שלוש שנים בדיוק עברו עד שלרייקארד חזר החיידק. כשחברת ההלבשה שלו נקלעה לקשיים וההתאחדות ההולנדית סידרה לו בקומבינה קורס מאמנים מזורז, רייקארד לא היסס וקפץ על ההזדמנות. בקיץ 98′ הוא השתלב בצוות המקצועי של חוס הידניק בנבחרת האורנג’, ובמקביל זכה במדליה של כבוד על תרומתו לספורט המקומי בטקס ממלכתי מידיה של המלכה ביאטריס. בתום המונדיאל בצרפת, כשהידניק עזב את הנבחרת לטובת ריאל מדריד, הוצע לרייקראד חסר הניסיון להחליפו. מינויו למאמן הנבחרת גרר ביקורות חריפות בהולנד. יוהאן קרויף אמנם הצדיק את המהלך והבטיח שרייקארד הוא הברקה, אבל שורה ארוכה של אישים, ובעיקר מאמני כדורגל פעילים, לא היססו לצאת נגדו בגלוי.

קו אדריאנס, מאמנה של איאקס באותם ימים, הוביל את הקו האופוזיציוני. “מדובר במינוי שערורייתי, שגובל בהונאה”, הוא סיפר לכל מי שרצה לשמוע. “רייקארד הוא בכלל לא מאמן, והתעודה שסידרו לו בהתאחדות היא בדיחה”. היכולת הבינונית במשחקי ההכנה ליורו 2000 רק חידדה את החצים. 11 תוצאות תיקו ושני הפסדים ב~17 משחקים סידרו לרייקארד סטטוס של המאמן הגרוע ביותר של הנבחרת מאז 1951. “את פברוטי לא שופטים לפי הצורה שהוא שר באמבטיה”, הצהיר אז המאמן, אבל בהולנד התקשו להשתכנע. עד לפרלמנט ההולנדי הגיע הוויכוח הציבורי. יון מריינסן, חבר המפלגה הסוציאליסטית, אף דרש דיון מיוחד בסוגיה, אבל רייקארד לא התרגש והמשיך לעבוד.

הצעד הראשון שעשה היה להרגיע את מחנות השחקנים ולהפשיר את המתח בין השחורים ללבנים, שעשה שמות בטורניר של יורו 96′ באנגליה. “כשקיבלתי את התפקיד”, גילה רייקארד, “בדקתי גם איך החבר’ה מתנהגים מחוץ למגרש: מי יושב עם מי בארוחות, מי נמצא עם מי בחדרים”. אדגר דאווידס, שסולק מהטורניר באנגליה אחרי שהאשים את השחקנים הלבנים בגזענות, מונה על ידי רייקארד לקפטן מחליף. דאווידס, שבילדותו תלה פוסטרים של רייקארד בחדרו, לקח את התפקיד ברצינות והבטיח להתנהג יפה. הצעד הבא הגיע במישור המנטלי, ועיקרו היה החלפת מכנסי הנבחרת מהלבן המסורתי לשחור. “לבן זה צבע יותר מדי נקי”, הסביר רייקארד את פשר המהלך, “הצבע השחור משדר לוחמנות, עוצמה ומוטיבציה. מי שיעמוד נגדנו יקבל את המסר שאנחנו באים נחושים ולא מתכוונים לוותר”. לצד הכדורגל האטרקטיבי החליט רייקארד לשים דגש גם על החלק הדפנסיבי, לפי הדגם של אריגו סאקי באיטליה. “הבהרתי לשחקנים שלנו שחשוב יותר להסתכל על היריב ולא על כדור, כי כדור לא ייכנס לשער בעצמו”.

השחקנים, שבהתחלה לא כל כך ידעו איך לקבל את המאמן החריג, הסתגלו בסופו של דבר לשיטות העבודה שלו. “כשמינו אותו לא ידעתי למה לצפות”, הודה דניס ברגקאמפ, “אבל הוא הצליח לעשות עלי רושם עצום. הופתעתי במיוחד מהיכולת המדויקת שלו לנתח את הקבוצות היריבות”.

ביורו 2000, על אף התוצאות הלא מחמיאות במשחקי הידידות, הולנד של ריקארד התפוצצה. שלישייה לצרפת בסיבוב המוקדם ושישייה מול יוגוסלביה העלו את הנבחרת של רייקארד לחצי גמר מול איטליה והשתיקו גם את אחרוני הספקנים. למרות ההדחה בפנדלים, ראשי ההתאחדות כבר הכינו טיוטת חוזה לשנתיים נוספות, אבל רייקארד לא הסכים אפילו להקשיב. במסיבת עיתונאים דרמטית שכינס מיד לאחר ההדחה הוא הודיע על התפטרותו. “המטרה שלי היתה מקום ראשון, ואם לא לקחנו את הגביע, סימן שנכשלתי”, הוא אמר לעיתונאים כשהוא ממרר בבכי, “אני מאחל לשחקנים הצלחה ולוקח את האחריות רק על עצמי”.

רייקארד, כמעט מיותר לציין, לא נשאר מובטל זמן רב. בעונת 2001 הוא מונה למאמנה של ספרטה, הקבוצה הקטנה של העיר רוטרדם. “יש פה שלד מצוין ואני צופה למועדון עתיד ורוד”, הוא הצהיר עם כניסתו לתפקיד, אלא שהשחקנים לא ממש יישרו קו עם המאמן שלהם, ועד מהרה חתמו קבע בתחתית. גם הבאתו של ארון וינטר המנוסה, חברו של רייקארד מאיאקס, לא עזרה לייצב את השורות, ולראשונה בהיסטוריה של המועדון ירדה ספרטה לליגה המשנה. “אני לא מאלה שנוטשים ספינה טובעת, וגם אם נרד ליגה אני לא אעזוב”, הבטיח רייקארד. אבל כשלביתו הגיעו מכתבי איום מלווים בכדורי אקדח, הוא הרים ידיים והודיע על התפטרותו.

בקיץ 2003, כאמור, רייקארד למאמנה של ברצלונה. הוא אמנם היה רק האופציה השלישית לתפקיד, אבל סירובם של רונלד קומאן וחוס הידניק, בתוספת המלצה חמה של קרויף, סללו את דרכו לתפקיד. אחרי ארבע שנים עלובות ללא תואר, חמישה מאמנים כושלים ו-150 מיליון יורו שבוזבזו על רכש כושל, רייקארד, למרות פתיחה צולעת ואין ספור ביקורות חודרות בטן, הצליח למצוא שיטה, והצליח למצוא את השחקנים האופטימליים עבורה. הצלחה שלוותה בסגנות הליגה והעפלה אוטומטית לליגת האלופות. עונתו השנייה, “עונת המבחן” כפי שקוראים לה רבים – הייתה יותר ממוצלחת, הקבוצה רשמה אליפות ראשונה אחרי בצורת של 6 שנים ובליגת האלופות הודחה באכזריות על ידי צ’לסי, עם העלמת העין של קולינה על עבירה ברורה של קרבאליו על ואלדס.

עונתו השלישית במועדון הייתה הגדולה ביותר שלו כמאמן, אליפות שנייה ברציפות עם עליונות מוחלטת בזירה המקומית, וגם בזירה האירופאית – שם בארסה קטפה גביע אירופה שני בהיסטוריה כשבדרך היא מטאטאת את צ’לסי, מילאן וארסנל.

בעונת 06-07 רייקארד עשה את מה שיכל מהסגל שהיה לרשותו, משוסע בפציעות וכזה שידע גם מריבות פנימיות בין השחקנים. הקבוצה הודחה במפתיע על ידי הפינאלסטית ליברפול ואיבדה את האליפות בגלל הפרש שערים אחרי צניחה חופשית בשליש האחרון של העונה.

עונת 07/08 הייתה שירת הברבור של רייקארד. סגל מפוצץ בכוכבים והתקציב הגדול בהיסטוריה התפרק אט אט בעיקר בגלל פציעות טורדניות, תחלואות אגו ולבסוף אובדן שליטה טוטאלי בקבוצה. קצת עצוב שהסגל הכי מוכשר שידע המועדון מסיים את דרכו כך, אבל רייקארד, למרות הכישלונות בישורת האחרונה, יזכר כאחד מהגדולים שדרכו על הקווים בקאמפ נואו.

ראדומיר אנטיץ’ – 2003:

נולד ב 22 בנובמבר 1948, הצטרף לבארסה בתחילת 2003 לאחר התפטרותו של לואיס וואן חאל ובמקומו של עוזר המאמן חזוס אנטוניו דלקרוז. הסרבי העיקש והחביב הצעיד את בארסה מתחתית הליגה (מקום 15) עד למקום השישי שמנע מהקבוצה לא להשתתף במסגרת האירופאית לראשונה בתולדותיה.

אחרי קריירה לא רעה כשחקן פעיל, הוא החל לאמן באופן סדיר החל מעונת 85-86 (פרטיזן בלגרד). קבוצתו הראשונה הייתה סארגוסה (88-91), משם המשיך למנדריליה (91-92) ואוביידו (1993). 15 דקות התהילה שלו היו באתלטיקו מדריד, שם בעונה חלומית הוא הוליך את הקולצ’ונרוס לדאבל (95-96). הוא חזר לאתלטי מאוחר יותר בעונת (99-00) ואוביידו (00-01).

את בארסה כאמור, הוא אימן לכחצי שנה לאחר הכישלון הקולאסלי עם לואיס וואן חאל. הוא הפריח רוח חדשה במועדון, החתים את חואן פאבלו סורין וטיפס אט אט למעלה. גם באירופה בארסה המשיכה בכושר נהדר, לא הפסידה באף משחק ונכנעה באופן אכזרי לזלאייטה ושער של יובנטוס בהארכה ברבע גמר ליגת האלופות.

וכשכולם חשבו על הארכת חוזה האימון שלו, הפתיע הנשיא החדש ז’ואן לאפורטה והחתים את פרנק רייקארד, השאר היסטוריה.

לואיס ואן חאל – 1997-2000, 2002-2003:

את קריירת המשחק שלו עשה בדה מיר (מקום הולדתו היה במרחק 3 דקות הליכה מהאיצטדיון של האחרונה), אנטווארפ, ספרטה רוטרדאם, אלקמאר ואייאקס. קריירה לא ממש זוהרת שהספיקה לו לתלות את נעליו בעונת 86-87. בקבוצתו האחרונה, אלקמאר, הוא גם החל לאמן באופן סדיר. משם המשיך לצוות האימון של אייאקס, אצל האימפריה מאמסטרדם הוא בנה את אחד הדורות היותר מהוללים שלה: בעונתו הראשונה זכה בגביע אוופ”א, המשיך לצמד דאבלים בליגה וקינח בגביע אירופאי ב 1995, עם ילדים כמו קלויברט, דווידס, אוברמארס, ליטמנן והאחים דה בור, כולם עתידים להפוך להיות גם שחקני בארסה.

אחרי שסומן כיוהאן קרויף הבא בדור המאמנים של ארצו, הגיע וואן חאל לבארסה. בתחילה התקשו השחקנים החדשים להסתגל לשיטת משחקו הנוקשה של ההולנדי וזה עלה לבארסה בהדחה מוקדמת מליגת האלופות ובחודש נובמבר ארור במיוחד. בסופו של דבר, הכל התחבר ובארסה העבירה להילוך שני ודרסה את הליגה בדרך לדאבל היסטורי. בעונתו השנייה, שוב בארסה כשלה בשלב הבתים של ליגת האלופות, אך התנחמה באליפות שנייה ברצף ובכדורגל משובח עם צירופם של האחים דה בור ופטריק קלויברט. את הקדנציה הראשונה שלו במועדון סיים עם חצי גמר בליגת האלופות (אחרי כדורגל ספקטקולרי בתחילת המפעל) עם תבוסה לפינאלסטית ולנסיה. התבוסה לאחרונה פירקה את החבילה של וואן חאל, הקבוצה סיימה רק במקום השני בליגה, הכביסה המלוכלכת החלה לצאת, הסיכסוך עם ריבאלדו (על מיקומו הטקטי של הברזילאי) ובעיקר העוינות של התקשורת הביאה להתפטרות של ההולנדי שנה מתום חוזהו ב”נאום המפלצת” המיתולוגי.

ז’ואן גספארט, בצעד אידיוטי, החזיר את וואן חאל לקדנציה נוספת במועדון עם תחילת עונת 2002-2003. הדיקטטור ההולנדי גירש את ריבאלדו, ייבש את ריקלמה על הספסל וסירס את חאבייר סביולה. העוינות של התקשורת הפעם הייתה מוצדקת והוא ברח מברצלונה עם תחילת השנה האזרחית.

קרלס “צ’ארלי” רשאק – 1987-1988, 1990-1991, 1995-1996, 2001-2002:

הקשר המיתולוגי של הקבוצה עשה חיל עם הקבוצה המהוללת של יוהאן קרויף ב 1974. לאחר רשימת תארים בלתי נגמרת, החליט לתלות את נעליו ב 1979 ומיד הצטרף לאימון קבוצות הנוער של המועדון. ב 1987 קודם למשרת עוזר המאמן (לצידו של לואיס ארגונס) והמשיך משם לתקופת זוהר ביחד עם יוהאן קרויף (עד 96), שם זכה ב 4 אליפויות, 3 גביעים וגביע אירופה יחיד ומיוחד. רשאק החליף את קרויף כמאמן גם כאשר ההולנדי נעדר לצורך ניתוח לב בעונת 90-91, וגם כאשר פוטר לקראת סיום עונת 95-96.

לקראת סיום עונת 00-01 החליף צ’ארלי את לורנסו סרה פרר הכושל והצעיד אותה למקום בליגת האלופות בזכות אותה מספרת בלתי נשכחת של ריבאלדו. בעונת 01-02 החל את הקדנציה המלאה והיחידה שלו במועדון, הוביל את הקבוצה למקום הרביעי בליגה ולחצי גמר ליגת האלופות, שם הודחה בידי המנדרילים.

ניצחונו הגדול ביותר כמאמן היה השישיה שבארסה הרשיתה לבילבאו של חאבייר קלמנטה בסאן מאמס בעונת 95-96. הפסדיו הצורבים ביותר היו תבוסות לקבוצות תחתית (0-4 לסנטאנדר) ובעיקר הפסד הבית הראשון למנדרילים אחרי 20 שנים.

לורנסו סרה פרר – 2000-2001:

הבחור מסא פובלה (מיורקה) החל את קריירת האימון שלו במקום הולדתו ואת הקבוצה המקומית העלה לליגה הראשונה בעונת 85-86. משם הוא עבר לבטיס (93-94) אותה העלה לליגה הראשונה ולגמר גביע (1997) מול בארסה בסנטיאגו ברנבאו (2-3 לנו). היכולת שהציגה קבוצתו העניקה לו מקום בקבוצות הנוער של המועדון, עד שמונה בידי הנשיא נונייז כמחליפו של וואן חאל. קריירת האימון בקבוצה הראשונה הייתה כישלון טוטאלי, הקבוצה הודחה בשלב הבתים של ליגת האלופות ומאוחר יותר סיימה את דרכה גם בגביע אוופ”א לאחר בונקר של ליברפול בקאמפ נואו וניצחון מזליקי באנפילד מפנדל לאחר נגיעת יד של קלויברט.

לאחר הפסד 0-1 בפאמפלונה לאוסאסונה המקומית, פוטר סרה פרר.

כיום הוא סגן נשיא במיורקה.

בובי רובסון – 1996-1997:

המאמן האנגלי שהוטלה עליו המשימה להיות מחליפו של יוהאן קרויף, קנה את ליבו של הקהל המקומי בזכות כדורגל משובח ונאיבי שהציגה בארסה לאורך שנה שלמה. אליפות אמנם לא הייתה, אבל סגנות, גביע המלך וגביע אירופה למחזיקות היו ועוד איך.

לא מעט התלוננו על שגיאות טקטיות של המאמן ועל כך שרונאלדו דאג להציל את עורו מדי משחק. כך או כך, בארסה של הילד הפנומן הציגה כדורגל מרהיב, כבשה 102 שערים ונכנסה למוזיאון הכדורגל ההתקפי.

עבודתו של הג’נטלמן הייתה עוד יותר קשה משכידע כי עוד בטרם סיום העונה, נמצא לו מחליף – לואיס וואן חאל. רובסון “קודם” לעמדת הסקאוט של המועדון, אותה נטש מאוחר יותר לטובת קריירת אימון מוצלחת יותר בפ.ס.ו איינדהובן ובניוקאסל.

יוהאן קרויף – 1988-1996:

יש מושג בחיים שנקרא ״רגע מכריע״. במועדון הכדורגל של ברצלונה, התרחשו כמה רגעים כאלה בהיסטוריה שלו, אבל לדעת רבים, הרגע המכריע ביותר היה ב 13 באוגוסט 1973. היום בו יוהאן קרויף סיכם על החוזה החדש שלו בברצלונה ושינה לתמיד את העתיד של המועדון.

קשה להאמין אבל היו כמה תרחישים שכמעט מנעו את הזיווג האלוהי הזה. נשיא בארסה, אגוסטי מונטל אישר שהמטרה של המועדון בכלל הייתה הגולר האגדי גראד מילר, אבל ארמנד קרבן, דירקטור בהנהלה של בארסה דחף בכל כוחו להחתים את קרויף בגלל שטען שמדובר במשהו שהוא הרבה מעבר לסתם שחקן כדורגל, הוא צדק. השניים נפגשו כבר ב 1971 בברצלונה בביקור הראשון של ׳הרזה׳ בעיר, ושם ההולנדי הבטיח לו שאחרי הפרק שלו באייאקס, הוא יגיע לברצלונה.

זה לא היה פשוט בכלל. קיץ 1973 היה מועד ההעברות הראשון בו המועדונים בספרד הורשו להחתים שחקנים זרים וכשהאמברגו הוסר, אייאקס סיכמה מיידית עם ריאל מדריד על מעבר של קרויף לשורות הקבוצה של המדינה. אלא שקרויף אמר :״אני מחליט, ולמועדון הפאשיסט הזה (מילים שלו), אני לא עובר״. הוא איים לשבות, לא להגיע למונדיאל בגרמניה, ואף לפרוש מכדורגל אם לא יאפשרו לו לעבור עד שראשי אייאקס נותרו בלי ברירה.

החוזה הסופי נחתם בברצלונה ב-23 באוגוסט. בארסה רשמה את קרויף כנכס זמני מסוג בקר (כן, כן) כדי לא לבזבז זמן מול הבירוקרטיה של רשות המיסים הספרדית בנוגע לשחקנים זרים. יאפ ואן פראח, נשיא אייאקס עדיין בחש מאחורי הקלעים בניסיון לטרפד את ההעברה וקרויף ערך את הבכורה שלו בבלאוגרנה רק ב-28 באוקטובר, נגד גרנאדה. בארסה הייתה 4 מקומות מהקו האדום, מועדון בבצורת של 14 שנים ללא אליפות והרבה מאוד תסכול. ואז הגיע קרויף, ובמה שכולם מכנים בברצלונה ״ביאת המשיח״, סחף את הקבוצה מנקודה זאת לאליפות, תוך כדי שהוא רוקד עם מאניטה בסנטיאגו ברנבאו. כל העונה המדהימה הזאת רצופה באנקדוטות שמסמלות את אישיותו של קרויף, אישתו דני הייתה אמורה ללדת באותו יום של הקלאסיקו ההוא, ובעקבות הדחף לא לפספס את המשחק, השניים החליטו להקדים את הלידה בשבוע עם ניתוח קיסרי.

לבן הבכור הוא קרא ג׳ורדי, על שם הפטרון הקדוש של ברצלונה. כשניגש למשרד הפנים הספרדי אמרו לו: ״אדון קרויף, קיים איסור לרשום את השם הקטלאני הזה״. הוא ענה בתקיפות: ״אני מחליט, ואני אזרח הולנד, ויקראו לו ג׳ורדי״״.

כמו שארמנד קרבן ציין, קרויף הוא הרבה יותר משחקן כדורגל. ממועדון שכל הזמן הסתכל על ריאל מדריד עם תחושת נחיתות ורגשי קיפוח, בארסה התאפסה על עצמה. יש עדיין שרידים של קיפוח גם היום ללא ספק, אבל מאז בארסה כן מסוגלת להסתכל ליריבה המושבעת שלה בעיניים. זה הפך ליותר מובהק עם הביאה השנייה של קרויף לברצלונה כמאמן ב 1988. ממועדון שהתחיל עם תשתית הרוסה ואטמוספירה בה הנשיא רב עם השחקנים והקהל מאס בצורת המשחק, למועדון עם פילוסופיה חדשה, חזון לאיך שצריך לשחק כדורגל, וטיפוח שחקנים צעירים.

מכלול כדורגל עשיר כמו פפ גווארדיולה, לא היה מצליח תחת מאמן אחר. הוא היה ילד אסמטי, שאחרי משחק הבכורה שלו קרויף אמר לו ״סבתא שלי רצה יותר מהר ממך״ והחליף אותו בטיטו וילאנובה. אבל אצל קרויף החשיבות של האתלטיות הייתה משנית מול אינטליגנצית המשחק. זאת הסיבה ששחקנים כמו צ׳אבי, אינייסטה, בוסקטס וכמובן מסי הצליחו להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהם בברצלונה בדרך לעידן כדורגל חסר תקדים. זאת הסיבה מדוע ספרד, הלוזרית הנצחית, הצליחה לקטוף 2 תארי אליפות אירופה ואת המונדיאל. זאת הסיבה למה הכדורגל של ברצלונה מושך כל כך הרבה צופים שנכנעים לצירופים הנאים, לדומיננטיות, ולפעמים לנאיביות.

הכדורגל של ברצלונה, DNA שלה, הטיקי טאקה שהיא כל כך מתגאה בו, לא היה קיים בלי יוהאן קרויף, ולכן הפטירה שלו נכנסת לכל כך הרבה ברסאים בלב. זאת הסיבה למה המועדון והאוהדים חייבים לשמר את המודל הזה לעד. עזבו שם של איצטדיון או פסל בכניסה אליו, שימור המודל של קרויף הוא הכרת התודה הכי גדולה שנוכל לעשות לאגדה הזאת.

לואיס ארגונס – 1987-1988:

המאמן בעל מספר המשחקים (ומספר הקבוצות בהן אימן) הגדול בכדורגל הספרדי, בילה עונה קצרצרה בברצלונה. את קריירת האימון שלו החל במועדון בו שיחק – אתלטיקו מדריד (74-75). לבארסה הוא הגיע על תקן המחליף של טרי וונבלס ונקלע היישר למלכודת באחת העונות הקשות של המועדון. השחקנים איחדו ידיים ודרשו מהנשיא נונייז להתפטר וקיבלו באופן מפתיע גיבוי מלא ממאמנם. צעד שכצפוי מנע ממנו לסיים את הקדנציה שלו כראוי.

ארגונס המשיך לתור את ספרד כמאמן קבוצות כמו בטיס, ולנסיה, אספניול, מיורקה, אתלטיקו מדריד וגם זכה לאמן את הנבחרת הלאומית של ספרד והדריך אותה לזכייה באליפות אירופה ב 2008. בפברואר 2014 הלך לעולמו.

טרי ונבלס – 1984-1987:

המאמן האנגלי השני בהיסטוריה של המועדון הגיע מקווינס פארק ריינג’רס וקיבל עליו את המשימה להחליף את ססאר מנוטי ולהתחיל בעידן הפוסט-מארדונה, לאחר שהאחרון נמכר לנאפולי.

וונבלס החדיר את רוח הלחימה האנגלית בשחקניו, שביצעו עד לשלמות את מערך ה 2-4-4, בזכות מגנים עולים כמו גראדו, מיגלי וז’וליו אלברטו, וקשר-חלוץ אדיר בדמותו של הגרמני ברנד שוסטר. כבר בעונתו הראשונה זכה וונבלס בתואר האליפות אחרי בצורת של 11 שנים עם הפנדל הבלתי נשכח שעצר אורוטי הגדול בוויאדוליד – והקנה לבארסה את התואר הנכסף כל כך. בעונתו השנייה הוליך את הקבוצה עד לגמר גביע האלופות הביזיוני בסביליה, שם נשדדה בארסה בידי סטיאווה בוקרשט והפנדלים לאחר שוונבלס הוציא במהלך ההארכה את בועטי הפנדלים הטובים ביותר שלה – שוסטר וארצ’ילבד. וכתוצאה בארסה החמיצה את כל הפנדלים שלה בגמר. הקבוצה רק התנחמה בגביע המלך.

עונתו השלישית במועדון הייתה שירת הברבור של האנגלי למרות ניצחונות מרשימים על המנדרילים (עם השלושער של גארי ליניקר) הוא הוחלף במהלכה על ידי לואיס ארגונס.

ססאר לואיס מנוטי – 1983-1984:

הגיע למועדון במטרה לסייע לו באמצעות שיטת הלחץ החדשה (קישור דפנסיבי משובח ועלייה קדימה של ההגנה), השיטה עבדה, אבל לא בהצלחה גמורה. בארסה איבדה את כתר האליפות 10 מחזורים לסיום הליגה והתנחמה בגביע המלך והסופרקופה, לאחר ניצחון כפול על המנדרילים (עם אותו שער נהדר של מרקוס בתוספת הזמן).

עונתו הבאה זימנה לו בסגל סופרסטארים לאחר פציעות כבדות: ברנד שוסטר ודייגו מארדונה. למרות שבארסה נכנעה לגל האליפויות הבאסקי, היא הציגה את הכדורגל הטוב ביותר בליגה והסתפקה רק בסופרקופה הספרד.

אפס התארים המשמעותיים של מנוטי, גרמו לפרישתו מרצון בתום עונת 83-84. למרות לחץ עצום של הקהל ממנו להשאר.

אודו לאטק – 1981-1983:

הגרמני הגיע למועדון עם קבלות לאחר תארים מרשימים עם באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד הגרמניות. בעונתו הראשונה הגרוע מכל קרה: 6 מחזורים לסיום, כשבארסה מוליכה את הטבלה, היא קרסה ואיבדה את התואר לסוסיאדאד הבאסקית. לאטק התנחם שנה מאוחר יותר עם זכייה בגביע המחזיקות האירופאי, לאחר ניצחון 1-2 בקאמפ נואו על סטנאדרד לייז’ הבלגית.

הוא שיכנע את דייגו מארדונה לחתום בברצלונה (ברביעי ביוני 1982), אך עם החודשים מצא את עצמו מנותק יותר ויותר מהמציאות של הנשיא נונייז וההנהלה. הוא פוטר באוקטובר לאחר הפסד לנועלת הטבלה – רסינג סנטאנדר.

הלניו הררה – 1958-1960, 1980-1981

מלבד הציטוטים שחרוטים בפנתיאון הכדורגל העולמי (“10 שחקנים משחקים יותר טוב מ 11”, “ניצחנו את המשחק בלי לרדת מהאוטובוס”), הליניו הררה, הקוסם, טבע חותמת בבארסה שהשפיעה עליה לשנים רבות – סגנון של משחק בנגיעה אחת, שהדהים את אירופה. הוא החל את הקריירה הברסאית ב 22 באפריל 1958 לאחר עונה מוצלחת עם סביליה. בשתי עונותיו הוא זכה בגביע המלך, צמד גביעי אוופ”א וצמד אליפויות ששמו קץ להגמוניה של המנדרילים בליגה הספרדית.

ז׳ואקים ריפה – 1979-1980:

המחליף של לוסיאן מולר לקח פיקוד על הבאת בארסה לתודעה האירופאית הראשונה שלה. האליפות ברחה לה כבר למדריד, הגביע לולנסיה ולבארסה נותר להתנחם בגביע המחזיקות. הקבוצה של ריפה לא הייתה נוצצת מדי בראשות צ’ארלי רשאק, אסנסי, טרזן מיגלי ומעל כולם האנס קראנקל. הכל היה נראה שחור בשמינית הגמר עם שלישיה שבארסה קיבלה מאנדרלכט, אך בארסה התעשתה וחזרה ל 0-3 מדהים בקאמפ נואו וניצחון בפנדלים. אחרי איפסוויץ’ (של בובי רובסון) ברבע הגמר, בארסה ניצחה את בוורן הבלגית בחצי והעפילה לגמר ההיסטורי בבאזל, שם גברה על פורטונה דיסלדורף הגרמנית והניפה את הגביע הראשון מתוך ארבעת גביעי המחזיקות שיש לה.

הניצחון ההוא, לעיני 30,000 קטאלונים בשוויץ’, היה הניצחון שהקפיץ את בארסה לתודעת הכדורגל העולמי. הקרדיט לז׳ואקים ריפה. לצערו של האחרון, הוא פוטר בעונה לאחר מכן לאחר שהודח בגביע המחזיקות בידי ולנסיה.

לוסיאן מולר – 1978-1979:

11 שנים לאחר שתלה את נעליו כבוגר הקבוצה הראשונה, חזר מולר לבארסה, הפעם בתור מאמן. הנשיא הטרי נונייז ראה אותו כמאמן האידיאלי עבור בארסה, מולר עשה אמנם הצלחות עם קבוצות מרכז טבלה בליגה הספרדית, אך בארסה הייתה גדולה מדי עבור המאמן הצרפתי, ששיא ההשפלה הגיע בדמות תבוסת 0-4 לולנסיה בגביע המלך, לאחר שבארסה ניצחה 1-4 מרשים במשחק הראשון בקאמפ נואו.

רינוס מיכלס – 1971-1975, 1977-1978:

ממציא ה”טוטאל פוטבול” הגיע לברצלונה לאחר שזכה בכל תואר אפשרי באייאקס. בעונתו הראשונה הוביל את בארסה לזכייה בגביע אוופ”א לאחר ניצחון היסטורי בגמר על לידס יונייטד האנגלית ואיבד באכזריות את כתר האליפות עם הפסד קשה לקורדובה.

בעונת 73-74 הצליח מיכלס להנחית את חניכו יוהאן קרויף, גדול שחקני תבל בתקופה דאז, שהוביל את בארסה לרצף מדהים של 20 ניצחונות, כולל 0-5 מדהים על המנדרילים בברנבאו. בארסה המריאה ממעמקי הטבלה עד לכתר האליפות של הליגה, לראשונה אחרי 14 שנים שחונות. “הטוטאל פוטבול” של מיכלס, עם השחקן שמיישם הכי טוב את השיטה הזאת, פשוט היה בלתי ניתן לעצירה.

עונת 74-75 הייתה מלווה בכדורגל משובח אך ללא תארים (מקום שלישי), בסיומה החליט מיכלס לסיים את הקדנציה הראשונה שלו במועדון. הוא חזר למועדון שנה מאוחר יותר, כמחליפו של לוריאנו רואיז והוליך את בארסה לזכייה בגביע המלך ב 1978. לאחר הקריירה בבארסה הוא התפנה להוליך את נבחרת הולנד לזכייה ביורו 1988. במרץ 2005, נפטר מזקנה.

הנס וויסווילר – 1975-1976:

הגיע לבארסה לאחר שדרס את אירופה עם בורוסיה מינשגלדבאך הגרמנית, אותה הצעיד לזכייה אדירה בגביע אוופ”א עונה קודם לכן.

לא רק שהתקשורת סלדה מסגנון משחקו השמרני, הוא הסתכסך עם הכוכב יוהאן קרויף, שהתנגד נחרצות לקיבוע משחקו על משבצת ספציפית. המחלוקת הולידה הרבה הדים בברצלונה, רובם המוחלט נטה לכיוון ה”רזה” ההולנדי, וכך מצא וויסווילר את דרכו אל מחוץ למועדון בדלת האחורית.

ויק בקינגהאם – 1969-1971:

הגיע כמינוי של הנשיא החדש מונטאל במקומו של המאמן הזמני ז’וזפ סגר מהמקום השמיני, הצעיד את בארסה אל המקום הרביעי בתום הליגה.

עונה לאחר מכן סיים רביעי בליגה והודח בחצי גמר גביע המלך בסקנדל השיפוט המפורסם של השופט הבאסקי גורצ’טה, שבמהלך המשחק (מול מדריד כמובן) הצביע על הנקודה הלבנה לאחר שפוסטה ביצע עבירה 20 מטר מהשער! גל המחאות מקטאלוניה לא הניד את עפעפו של הגנרליסימו פרנקו בשלהי הדיקטטורה שלו.

בעונתו האחרונה הוליך את בארסה לסגנות וזכייה בגביע המלך אחרי ניצחון על ולנסיה.

סלבדור ארטיגס – 1967-1969:

המחליף של רוקה אולסן היה גם שחקן של בארסה בעברו הרחוק, אך את עיקר הקריירה שלו העביר בריאל סוסיאדאד ובבורדו הצרפתית.

את עונתו הראשונה סיים במקום השני וקינח עם זכייה בגביע המלך לאחר ניצחון על המנדרילים השנואים בברנבאו, לעיניו הדומעות של הרודן פרנקו. בעונתו השנייה שוב ראה את זנבם של המנדרילים מהמקום השני, אך הוליך את בארסה לגמר גביע המחזיקות ולהפסד אכזרי 2-3 לסלובן בריטסלבה.

עם פתיחת עונתו השלישית, התפטר אחרי 5 משחקים בשל נימוקים אודות סיבות אישיות. ז’וזפ סגר מונה למחליפו הזמני.

רוקה אולסן – 1965-1967:

בצעירותו היה שחקן ר. מדריד, שיצא לפנסיה מוקדמת בגלל פציעה רצינית בברך. העונה בה לקח על עצמו את הקבוצה הייתה מוגדרת כתקופת מעבר, צ’ארלי רשאק עלה מהנוער לבוגרים ושחקני רכש חדשים, כמו הבלם גאז’גו, הקשר מולר והשוער ריינה השתלבו לראשונה בהרכב.

בעונתו הראשונה בארסה סיימה במקום השלישי אך זכתה בגביע אוופ”א, לאחר שער ניצחון של צ’ארלי רשאק בגמר מול סוסיאדאד. למרות התארים, הטמפרמנט המנדרילי של אולסן פרץ לא מעט בעונה, כמו בהפסד ארעי לאלצ’ה, שמיד אחריו זרק המאמן מהקבוצה את ויסנטה וריי בגלל יכולת חלשה.

עונה לאחר מכן, האיש שטען שקרלס רשאק בכלל לא ראוי להיות שחקן כדורגל, פוטר.

ויסנסה ססוט – 1964-1965:

התמנה למאמנה של בארסה מיד לאחר ההתפטרות של ססאר רודריגס. עימו בארסה סיימה שישית בליגה, והודחה מגביע אוופ”א לאחר 3 משחקים חוזרים מול שטרסבורג, בסיומם הוטל מטבע ובארסה נזרקה מהמפעל.

ססאר רודריגס – 1963-1964:

החלוץ האגדי של בארסה החל את הקריירה שלו על הקווים כמאמן-שחקן באלצ’ה. לאחר הצלחה אדירה באליקנטה, הדרים לסארגוסה, אותה הוליך להפסד לבארסה בגמר גביע המלך. הוא הוחתם מיידית לאחר הזכייה בגביע, אך קצר מעט הצלחות בקאמפ נואו. המזל שהיה לאווירון נגמר, בארסה סיימה כסגנית בעונתו הראשונה ובתחילת העונה לאחר מכן, התפטר.

ז’וזפ גונסאלבו – 1962-1963:

עם אחיו וסאנס, הוא יצר את אחד ממרכזי הקישור הטובים של בארסה בהיסטוריה. המאמן, לו 200 הופעות במדי הבלאוגרנה, החליף את קובאלה במהלך עונת 62-63, למרות שבארסה זכתה בגביע המלך, גונזאלבו החליט לפרוש בשיא.

הוא נפטר ב 1978 לאחר סיבוכים בניתוח פשוט.

לדיסלאו קובאלה – 1962-1963, 1980:

אחד מגדולי שחקני בארסה בכל הזמנים לא הצליח מחוץ לקווים כמו שהצליח על כר הדשא. אנריק לאודט, ביקש מההונגרי לא לנתק את קשריו עם המועדון לאחר שתלה את נעליו והציע לו לאמן את קבוצות הילדים של המועדון. לאחר הכישלון של לואיס מירו (הובס 2-6 במסטאייה והתפטר) קובאלה מונה למאמן הראשי. גם עם ההאגדה בארסה סיימה רק במקום השישי והודחה מגביע אוופ”א לאחר הפסד צורב מול הכוכב האדום בלגרד, שהוביל לפיטוריו של ההונגרי.

קובאלה נשאר בברצלונה ועבר לשמש כמאמן שחקן באספניול ביחד עם יריבו המיתולוגי אלפרדו די סטפאנו. לאחר שאימן עוד מספר קבוצות בספרד ובעולם, חזר לתקופה קצרה לאימון בבארסה ב 1980 ונטש 5 חודשים לאחר מכן, עם סיום הליגה במקום החמישי.

אפשר לקרוא על קובאלה השחקן בפירוט, בכתבה הזאת.

אנריקה אוריוזולה – 1961:

קצר את הפירות של הליניו הררה והוליך את בארסה לגמר גביע אירופה לאלופות. בגמר עצמו, שנודע כ”גמר הקורות המקוללות” (בארסה פגעה 3 פעמים בקורה, בנפיקה פעמיים), הפסידו הבלאוגרנה 2-3.

עם היבחרו מחדש של הנשיא החדש אנריק לאודט, החלטות חדשות וקשות התקבלו – קובאלה שוחרר ושחקני רכש חדשים הגיעו. לואיס מירו נבחר כמאמן החדש.

לצ’וביסה ברוצ’יץ’ – 1960-1961:

הגיע בתחילת עונת 60-61, החתים שחקנים חדשים שעוד יעלו לגדולות כמו חזוס גאריי, פוסטה והשוער האגדי סדורני.

המשחקים בקדם עונה היו נראים מבטיחים, גם פתיחת העונה שלוותה בארבעה ניצחונות רצופים השרתה אופטימיות, שהתרסקה מאוחר יותר וגרמה לצלילה של בארסה במורד הטבלה. בינואר 1962, לאחר הפסד לבילבאו בקאמפ נואו, ברוצ’יץ’ פוטר.

דומנק בלמנייה – 1956-1958:

שחקן ברסאי דגול וחלק אינטגרלי מהקבוצה שקטפה את הגביע ב 1942. לפני שהחל את קריירת האימון בבארסה, אימן כבר בסארגוסה ובאוביידו. בעונת הבכורה זכה בגביע המלך לאחר ניצחון מרשים על אספניול במונטז’ואיק.

בעונתו הבאה הוא סיים במקום השלישי, אך הוליך את בארסה לזכייה הראשונה שלה בגביע אוופ”א, מיד לאחריה הוחלף בידי הליניו הררה.

פרנץ פלאטקו – 1934-1935, 1955:

השוער האקס-ברסאי התמנה למאמנה של בארסה לאחר ג’ק דומבי. הוליך את בארסה בעונתו הראשונה לאליפות המחוזית. 3 עשורים לאחר מכן, חזר על תקן מאמן בארסה, הסתפק בסגנות ונטש.

סנדרו פופו – 1954-1955:

בארסה חשבה עליו כמחליף אידיאלי לדאוצ’יק, לאחר שבמונדיאל 54′ הוליך את טורקיה להפתעה מרעישה מול ספרד. בליגה עצמה, הוא סיים במקום השני והודח בחצי גמר הגביע. די והותר כדי לשחררו.

פרדיננד דאוצ’יק – 1950-1954:

הגיע לברצלונה עם גיסו לדיסלאו קובאלה. ההתחלה הייתה צולעת, אך מיד לאחר שההתאחדות התירה לקובאלה לשחק, בארסה הפכה למכונת כדורגל משומנת. אחרי מקום רביעי בעונתו הראשונה, בארסה זכתה באליפות בצמד העונות לאחר מכן והוסיפה לכך גביע לאטינו ושני גביעי מלך.

סיים את כהונתו בתום עונת 53-54 במקום השני. סיכסוך עם חלק מהשחקנים גרם לו לעזוב את המועדון בדלת האחורית.

אנריקה פרננדס – 1947-1950:

לאחר שסיים את הקריירה כשחקן עם פציעה קשה בברך, הוליך את בארסה כבר בעונת הבכורה שלו לאליפות הליגה, עם ניצחון דחוק במחזור הסיום שהותיר את הסגנית ולנסיה מחוסרת כל.

עונה לאחר מכן, בארסה זכתה בגביע הלאטינו, לאחר שגברה על אלופות איטליה, צרפת ופורטוגל.

עונתו השלישית, בה סיים במקום החמישי הספיקה להנהלה לא להמשיך את ההתקשרות עימו.

ז’וזפ “פפ” סמיטייר – 1944-1947:

מגדולי שחקני בארסה מכל הזמנים. עשה קריירה נהדרת גם על הקווים. בעונת הבכורה שלו, זכה באליפות הליגה ושבר בצורת בת 15 שנים והוסיף לכך את גביע ווילפראנקה וגביע הזהב בארגנטינה.

נפטר בקיץ 1972.

חואן חוסה נוגס – 1941-1944:

החליף את דאמון גוזמאן כמאמן במהלך מחצית עונת 41-42. היה שחקן בארסה לפני ואחרי מלחמת האזרחים בספרד. הקטלאני הטהור הוביל את בארסה לאחת מהתקופות המוזרות שלה, בעונתו הראשונה היא אמנם זכתה בגביע אך סיימה במקום ה 12 בליגה (מיקומה הנמוך ביותר אי פעם) שהצריך מאבק פלייאוף נגד הירידה, בסיומו גברה בארסה על מורסיה ונשארה בליגה.

בעונתו השנייה סיים במקום השישי, בשלישית סיים במקום השלישי.

ז’וזפ פלנאס – 1939-1941:

אחרי קריירה מזהירה כשחקן בארסה, פרש והפך לעוד אחד ממאמניה.

בעונתו הראשונה סיים במקום התשיעי. עונה לאחר מכן, הפך לראשון שמשנה את שיטות האימון במועדון שהונהגו מאז היווסדו, בארסה סיימה במקום הרביעי, 6 נקודות מאחורי האלופה אתלטיקו מדריד.

פטריק א’וקונל – 1935-1937:

לאחר שהוליך את בטיס לאליפות היסטורית עונה קודם לכן, הוחתם בידי בארסה. כשבארסה מדורגת במקום החמישי, פרצה מלחמת האזרחים הספרדית והמאמן האירי בילה את המשך הכהונה שלו במסע משחקים בארה”ב.

רומה פורנס – 1927-1929:

אחרי קריירה מבריקה כשחקן הקבוצה וחבר ההנהלה, מונה למאמן בתחילת עונת 27-28, בסיומה חגגו ברמבלאס את האליפות הראשונה בליגה הספרדית לאחר שבארסה סיימה שתי נקודות מעל סגניתה המנדרילית. עונה לאחר מכן, כמה פומס לא יכל לעליונות של האלופה מבילבאו, שסיימה בפער 7 מהסגנית שלה בארסה.

מחליפו היה ג’יימס בלאמי, עוזר המאמן, שקירטע בליגה והיה המאמן על הקווים בתבוסה 12-1 לאתלטיק בילבאו.

ראלף קירבי – 1925-1926:

מונה על מנת להפוך את בארסה לאלופה ואכן עשה זאת עם אליפות המחוז הקטלאנית ואליפות ספרד, למרות שהשחקנים התקשו מאוד להבין את המאמן שכלל לא ידע ספרדית.

ג’שה פוסזוני 1924-1925:

בעונתו היחידה זכה גם בגביע המלך וגם באליפות המחוזית, פרש בשיא וחזר להונגריה.

ג’ק גרינוול – 1917-1924, 1931-1933:

המאמן האנגלי שהתיישב בקטאלוניה יזכר לנצח כמאמנה הרשמי הראשון של בארסה (אם לא לוקחים בחשבון את המאמן ג’ון בארו, שהוחתם על ידי גאמפר ושוחרר חודשיים לאחר מכן). גרינוול היה למאמן הקבוצה במשך 7 עונות (השני אחרי קרויף), למרות שההנהלה ביקשה ממנו להתפטר אחרי התחלה איטית, קיבל גיבוי מהנשיא ז’ואן גאמפר והשיב עם צמד גביעי מלך וחמישה אליפויות קטאלוניה.