אל החצי

בארס עשתה את העבודה גם בגומלין נגד פ.ס.ז׳ עם 0-2 ו 1-5 בסיכום. ניימאר כיכב עם צמד.”להיות השוער של בארסה זו עבודה קשה”, אמר פעם ויקטור ואלדס. ת’כלס, צודק. תראו איזה ערב עבר על טר-שטגן. במשך 72 דקות – עד שפ.ס.ז’ שלחה כדור ראשון למסגרת – הוא יכול היה לשחק “10” מאחורי לואיס סוארס או לעשות 17,000 דברים אחרים, הרי גם ככה הוא היה מיותר ברחבה של בארסה. אבל המחצית השנייה היא עוד שיפור לעומת הכלום שפ.ס.ז’ עשתה לפני ההפסקה. ואיזה מסכן MATS שהיה צריך להעביר 45 דקות שלמות בבדידות מוחלטת. מסכן וגם פראייר. אם לפיקה מותר לשבת על הספסל עם פלאפון, אז לשוער משועמם אסור לפתוח סטרים של באיירן? כולה יורו וחצי באתר של אופ”א.

האמת, היה נחמד לראות את בארסה טוחנת את פ.ס.ז’ כשהיא בכלל לא זקוקה ליכולת גבוהה של מסי (לא קיבל מספיק כדורים), רגע אחרי שהגיע ל-400 שערים. למי ששכח, תקציר הפרקים הקודמים: זו אותה קבוצה שהדיחה את אלופת אנגליה הנכנסת מליגת האלופות וזה אותו שחקן שצחקו עליו כמי שלא פוגע מול קבוצות אנגליות. אז בסדר, הוא כבש בגמר הצ’מפיונס מול מנצ’סטר יונייטד. פעמיים. והשחיל רביעייה לרשת של ארסנל. מצטער, אני לא כל-כך מעודכן בביקורות האחרונות נגד מסי, אבל משעשע להביט לאחור ולהיזכר בטענת ה”נראה אותו בלי צ’אבי ואינייסטה”.
מה שמביא אותי לכוכב הראשי בהופעה הבארסאית שהייתה במחצית הראשונה. בסיום המשחק, שבו אינייסטה היה צריך רק 45 דקות, הוא הגיע כדי להתראיין ואז זה קרה. “אפשר לומר שאינייסטה הטוב ביותר חזר?”, הוא נשאל. “אף פעם לא עזבתי”, הייתה התשובה. ככה זה. קלאסה גם מחוץ למגרש. הוא לא הכי מהיר וממש לא הכי חזק, אבל אין הרבה שיכולים לעשות מהלך כמו בבישול האדיר לשער הראשון. הצורה שבה הוא עבר שלושה שחקנים וגם שלח כדור גדול לניימאר עם טיימינג מושלם – הייתה מדהימה. הוא פשוט ריחף במחצית הראשונה וגם הזכיר לכמה אנשים שהוא ממש לא לשחק כדורגל.
זה לא היה המיקום הקלאסי באמצע כמו פעם, אבל אינייסטה היה מספיק חכם כדי לנצל את העובדה שבצד שלו היה לפ.ס.ז’ רק שחקן אחד: ואן דר ויל. קבאני ופאסטורה שיחקו באמצע. לתת למגן הולנדי בינוני שכזה לסגור את אנדרס כשמקדימה יש MSN זה לעשות צחוק מהעבודה. יש רק דבר אחד יותר שכונתי מזה: לעשות את זה כשאנדרס מריח מאני-טיים.
בערב כזה צריך לשבח גם את בוסקטס על משחק גדול נוסף, עוד אחד. המיקום שלו היה ממש באמצע המגרש – לא קרוב לבלמים – וזה מה שקורה כשמשחק הלחץ אפקטיבי בצורה כזו. בארסה לא התנפלה על פ.ס.ז’ בכל הזדמנות, היו דקות שהיא הלכה אחורה כדי להתארגן, אבל ברגעים הנכונים הצרפתים נלחצו אחורה ולא הצליחו להעביר יותר מ-3 מסירות בלי להרחיק לכיוון הכוכב שבו נמצאים כל הכדורים של דני אלבס. קרדיט גדול על זה ללוצ’ו, שגם במשחק שהיה כמעט גמור כבר משריקת הפתיחה בגלל היתרון מהמשחק בפאריס, לא נתן לשחקנים להוריד את הרגל מהדוושה עד שגם הגומלין, כמשחק בפני עצמו, הפך לגארבג’-טיים.
ולא שזה חדש למישהו, אבל ככל שבוסקטס נמצא בעמדה קדמית יותר, בארסה משחקת טוב יותר. והוא עשה את זה כששוב שאר הקשרים היו רחוקים ממנו. צריך רק להסתכל על המיקום הממוצע של השחקנים בסיום – בתוך עיגול האמצע יש 5 שחקנים: זלאטן, קבאני, פאסטורה, קבאיי, וראטי ובוסקטס. אם יש טרולים שלא מבינים איזה שחקן גדול הוא, תשלחו אותם לראות כמה בארסה החזיקה בכדור לפני שבוסקטס הוחלף, ואחרי. בין שחור ללבן יש ניגוד קטן יותר.
היה משחק נהדר גם לניימאר, השחקן שכבש הכי הרבה פעמים מול פ.ס.ז’ בליגת האלופות – 5 ב-4 משחקים. חזר לעצמו בגדול עם שערים חשובים, אבל לא פחות מזה – גם עם עזרה לקבוצה במשחק הלחץ. וכשבאמצע יש את סוארס שלא מפסיק לרוץ לרגע, אז ליריבה הרבה יותר קשה. והיה גם את ההוא – נו, זה שבישל את השער השני. לדני אלבס היה משחק מצויין. הנה, אמרתי את זה.
חצי גמר ליגת האלופות. אם בתחילת 2015 מישהו היה אומר לי שבארסה תגיע לשלב הזה, הייתי בטוח שהוא חייב אישפוז בכפייה.
נ.ב.
רק לא באיירן בחצי. רק לא באיירן בחצי. רק לא באיירן בחצי.

סשה

מה אוהדי בארסה אומרים

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום