ראיתי בצהריים את פורטו מול מכבי ת”א בליגת האלופות לנוער. ישבתי למעלה בבלומפילד ליד האיזור של העיתונאים וכל הזמן עברו לי ציפורים מול העיניים. אני יכול לספר לכם מה זה הזכיר לי, אבל אם עוד לא הבנתם, פנקו את עצמכם ב-Alt+F4.
אין מה לעשות, ככה זה. אתה יודע שבערב בארסה משחקת מול באטה, אבל הקלאסיקו כבר יושב לך בראש. אתה כבר מריץ הרכבים וההתקדמות המטאורית של סרג’י רוברטו בשבועות האחרונים (שהגיעה לשיא במסיבת העיתונאים לפני המשחק כששאלו את לוצ’ו על סרג’י בהקשר של…היורו) גורמת לך לחשוב שאולי יש עוד סיכוי לראות אותו מטאטא את דני אלבס לספסל. אפשרי, לא? הרי יש את בוסקטס, ראקיטיץ’ ואינייסטה.
ואז הגיע המשחק.
חוסר המזל של בארסה העונה בכל מה שנוגע לפציעות זה חומר לסרטים. אין דברים כאלה. אתה מגיע למצב שיש לך מרחב תמרון אפסי. ואז יש איזשהו אור בקצה המנהרה, סוף סוף שחקן כלשהו חוזר מפציעה, ואחר מושבת במקומו. יש תחושה שככל שמתקרבים יותר ויותר לינואר, הטיפוס הולך ונעשה קשה יותר ויותר מרגע לרגע.
לפחות אפשר להתנחם בעוד ניצחון של בארסה נטולת מסי. מרשימה הצורה שבה סרג’י רוברטו לקח את הצ’אנס שלוצ’ו נתן לו (זה יותר חשוב מכל אלמנט אחר של שחקנים צעירים, כולל כישרון). הוא ובוסקטס היחידים שמצליחים לשמור על יציבות ולתרום על בסיס קבוע לצד לואיס סוארס וניימאר האדירים, שממשיכים לסחוב את בארסה על הגב. טוב לדעת שיש על מי לסמוך ושהם באמת לקחו אחריות. לראות את סוארס ממשיך ללחוץ מול באטה ביתרון 0:3 בדקה 88 רק גורם לך להבין עד כמה הוא מהרכשים הטובים ביותר שעשתה בארסה. ניימאר בכלל בכושר פסיכי וממשיך לספק מספרי מסי. זו לא רמת הריגוש שרונאלדיניו היה גורם לך, אבל הוא מתקרב.
חוץ מזה, היה משעשע לראות את טר שטגן ממשיך עם השטויות של השחקנים מהימים האחרונים עם הומאז’ אדיר לפינטו.
אה, והמצטיין? פיקה כמובן, עם מחווה לבנזמה
