דייט כושל

אתה מחכה כל השבוע לדייט שלך עם הקבוצה. לשים בצד את היומיום ולהתאהב מחדש בקסם, לשמוח איתה ולשכוח מהכל, ופתאום אהובתך הישנה כבויה ופגועה. משהו עובר עליה. אתה לא תזנח אותה לעולם, היא אהבת נעוריך, אבל המפגשים השבועיים נהיים טעונים ולא קלים. אתה זוכר כמה יפה היא הייתה כשהיא חייכה וכמה היא מסוגלת להיות, רק שתהיה שמחה. וכואב לך בלב.

כן, שי (התגעגענו!) ותום סיכמו טקטית מעולה את הבעיות של ברצלונה, אבל להיות אוהד כדורגל זה בסופו של דבר עניין שמתחיל ונגמר בלב, ועל הלב שלי אני רוצה לכתוב. כשהיינו ילדים בגיל שש או שבע והתאהבנו לראשונה במדי הכחול-ארגמן זה לא היה בגלל הכניסה לחללים, וכדורגל התקפי יש לקבוצות רבות. את ברצלונה אוהבים בגלל שמחת החיים המתפרצת.

למועדוני על יש מסורת, זהות של המועדון שהשנים אספו, רוח שמרחפת מעל היציעים וחדר ההלבשה ושכסף לבדו לא יקנה (תשאלו את פ.ס.ז’). ליריבה ממדריד יש את התדמית הדורסנית, יונייטד הם ווינרים, יובנטוס קשוחים; אצל ברצלונה זה החיוך, הכדורגל המשוחרר, הז’וגו בוניטו של אירופה.

והז’וגו הזה כבר מעל שנה, וביתר עוצמה בחודשים האחרונים, כבר ממש לא בוניטו. חדר ההלבשה השמח ואוהב שהתגאינו בו נראה כמו אוסף אקלקטי של שחקנים. שעה וחצי של עונג הפכו ל90 דקות שסופרות את עצמן לאחור, להתקלח והביתה. נגמר עוד יום עבודה.

זה לא הכדורגל. מישהו שאל אותי אם מה שראינו אתמול זו זחיחות, “הלוואי” אמרתי לו, “זה גרוע הרבה יותר. זו פאניקה”. ברצלונה היום היא קבוצה חסרת כיוון והכוונה, מכאיב כמה שהיא כבדה, מפתיע כמה שהיא צפויה. וזה כאמור לא הכדורגל שלה אלא האופי שלו. הזהירות המוגזמת או אפילו מפוחדת, הוויתור על המעוף והדמיון לטובת הצמדות לכל מה שמוכר – אלו לא בעיות טקטיות, זה מצב מנטלי. הנבואה נתנה לשוטים, אבל אני אשתטה ואומר שתחת וולוורדה ברצלונה לא תשבור את הגלגל.

כשמאמן מצהיר שלא העביר הוראות התקפיות למגן כי הוא “יודע מה לעשות כבר” (פירפו) כשהוא לא מתקשר לשחקני מפתח או יוזם איתם שיחות (דה יונג) או מבהיר להם את עתידם ולפחות נפרד מהם (דניס) אתה מבין פחות או יותר את התמונה, את החלקים החסרים בפאזל תרכיבו אתם.

אתמול במשחק המקביל כשאינסינייה כבש את שער הנצחון הוא נתלה לאנצ’לוטי על הכתף כמו קואלה ולא שחרר. אנצ’לוטי הוא לא טקטיקן גדול, אבל הוא מאמן של שחקנים. הוא מקשיב ומבין ומכבד. הוא בדיוק מה שחבורה של גברים צעירים צריכים – הוא אבא. אתה רוצה לשמח אותו ולתת לו הכל. תנו לי אותו ב135 ולא עוד רכש אבוד.

אתה רואה את סטרלינג, שהיה ‘דמבלה’ של ליברפול (ואנגליה בכלל), השחקן שאהבו לשנוא – ילד פרא כישרוני שהמשחק המבולגן וההתנהגות הילדותית שלו גרמו לצקצוקי לשון על עוד כישרון מבוזבז שהולך לאיבוד, איך תחת ההדרכה הנכונה הוא הופך להיות קילר – מקבל החלטות מדהים ומסיים עוד יותר מדהים, בדרך הנכונה להיות טופ 3 בעולם. עיצמו עיניים לרגע ותארו לכם לאן אומץ, עבודת אימון טובה ויחס מקרב היו לוקחים את דמבלה ודה יונג וארתור ופוץ’ ופאטי ליד מסי וסווארז וגריזמן.

אז אני לא מאשים את דמבלה והסוני, לא את אומטיטי והברך, לא את בוסקטס והכבדות או סווארס והבלאגן. ברצלונה תנצח עוד משחק מבוסס יכולת אישית פה ושם, בדרך אולי לעוד אליפות שהפכה להיות חזות הכל, אבל הקבוצה שאנחנו אוהבים יורדת מהפסים ואין טעם להאשים את הקרונות כשהקטר לא סוחב.

אופיר ממן

מה אוהדי בארסה אומרים

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום