האליפות הוכרעה בלה רוסלדה. כשגורל האליפות היה ברגליה של בארסה, היא הפסידה שם במחזור ה-31 והחזירה את הכדור לריאל מדריד, שאמש כן ניצחה שם והוכתרה כאלופת ספרד. כפי שהסוכן סמית’ מטרילוגיית המטריקס אמר, מילה כל כך יפה באנגלית: inevitable – בלתי נמנע. היה ידוע לפני המשחקים אתמול שדרוש נס בסדר גודל של סיפור יציאת מצרים כדי שבארסה תהיה אלופה, ובסופו של דבר הבלתי נמנע קרה. הקאמפ נואו נפרד מלואיס אנריקה כמאמן עם משחק שכולו רצף אירועים קומיים ומבדרים, ניצחון 4 – 2 מוזר ביותר.
אני חוזר ואומר מספר רב של פעמים, שההיבט המנטאלי קריטי ביותר במשחקי הכדורגל. כשאתה יודע שהאליפות 99% לא שלך, ואז שומע שהיריבה הבקיעה שער מוקדם שמנפץ את התקוות המועטות שהיו לך, זה מוסיף משקולות כבדות לרגליים שלך. ההרכב שפתח הוא חזק על הנייר, במצב פיזי טוב אחרי מנוחה של שבוע, אבל ראו איך הביטחון שלהם היה כמעט אפסי. השער המהיר של אייבר רק הוסיף עוד יותר כאב. אני ציפיתי מהקבוצה לתת טון סיום מתוק לקהל בקאמפ נואו, אבל הבנתי את הקושי שלהם להוציא את זה לפועל לנוכח הנסיבות. ההחטאות המגוחכות של לואיס סוארס המחישו זאת הכי טוב. ביום רגיל הוא מבקיע מבלי למצמץ, אבל במצב נפשי כזה זה לא קורה.
במחצית השנייה אייבר העמיקה את הבור של בארסה עם שער שני שמזכיר מאוד את הראשון, הפגזה של כדור אווירי למשקוף ופנימה – . העניין הוא שאני עדיין הייתי שליו במידה מסוימת. בטחתי בקבוצה הזו, ידעתי שהיא לא תאכזב במשחק האחרון, והתשובה הגיעה מהר מאוד. מסי הכניס כדור עומק גדול לניימאר, אבל הוא, כמו עוד מיליון פעמים העונה, “הרס” את הבישול עם בעיטה לקורה, שלפחות תורגמה לשער עצמי. כעבור דקות בודדות, אלבה בועט ברצפה והשופט בדה פנדל. באיזשהו מקום, שמחתי שמסי החטיא את זה ונעשה צדק. בכל זאת, סוארס הבקיע את שער השוויון בקרן, שבדיוק כשניימאר הרים אותה, תהיתי לעצמי שבלי פיקה, אין לנו מה למכור במצבים ניחיים. אז תהיתי…
שוויון 2, וזה משחק חדש. תוך זמן קצר ניימאר סחט פנדל (וגם צהוב שני) שאני די בטוח שגם הוא לא היה – כאילו כדי להראות בכוח שהנה, השופטים כן עוזרים לבארסה – ובבעיטה הזו מסי לא טעה. בארסה הפכה פיגור שני שערים תוך רבע שעה, מדהים כשחושבים על זה אבל כאמור, גם צפוי. עד תוספת הזמן המשחק היה רגוע, ואז זה קרה: סוארס החטיא עוד הזדמנות קורצת, אחרי שמסי בישל את המצב בנגיחה. מסי היה עצבני ונמאס לו מהמצב הזה, אז הוא לקח את הכדור מחצי המגרש, ביטל חצי קבוצה וחתם את קמפיין הליגה הזה עם שער סולו מרהיב. הוא מסיים את העונה עם 9 בישולים “בלבד”, והרצף של עונות עם לפחות 10 בישולים בליגה נעצר ב-9 – השבחים נועדו לחבריו לקבוצה, שהחטיאו ברשלנות את המצבים שייצר להם, ובמשחק אתמול זה היה בולט באופן חריג.
אז, בארסה ניצחה את אייבר 4 – 2 בצורה די הזויה, אולי גם לא הכי מוצדקת, והיא מסיימת את העונה עם 90 נקודות לרשותה, 3 מתחת לאלופה. זה לא הזמן לסכם את העונה, אבל אגיד רק דבר אחד: מבחינתי אין דבר כזה מגיע בכדורגל. לבארסה לא לא הגיע, ובמידה שווה ליריבתנו המאוסה לא צריך לומר שהגיעה הזכייה באליפות. שתי הקבוצות איבדו נקודות שלא היו צריכות לאבד, ובסופו של יום, הפער הוא רק 3 נקודות, רק ניצחון אחד. הרבה משחקים מוכרעים בפרטים הקטנים, וכשזה מצטבר, כך גם האליפות מוכרעת בפרטים הקטנים. נשאיר את יתר מילות הסיכום לפעם אחרת.
נ”ב – לא שכחתי את הניסיון של גומש כמגן ימני ואת ההופעה של מרלון, אך קצרה היריעה מלהתייחס לכל דבר.
ההרכב:
טר שטגן
רוברטו (גומש), מרלון, אומטיטי, אלבה
ראקיטיץ’ (אלקאסר), בוסקטס, אינייסטה
מסי, סוארס, ניימאר
