העיקר הנקודות

משחק בינוני ומטה של בארסה נגד ולנסיה מצוינת, אבל העיקר הנקודות עם 0-2 חשוב. מסי וסווארס כבשו.אי אפשר שלא לשים לב לדימיון הרב בין נונו ללורנס פישבורן. ואם לוולנסיה יש את מורפיוס, לבארסה יש את ניאו. “האחד”. זה שכובש שער חשוב בתוספת הזמן, מגיע ל-400 שערים בבארסה ומגיב כאילו שזה קורה כל יום. מה עוד אפשר לקחת מהמשחק הזה? כלום. אה, בעצם גם את הבישול של מסי. והנקודות. וזהו.

 

מה היינו עושים בלעדיו? לא ברור.

 

עדיף לשכוח את המשחק הזה כמה שיותר מהר, אבל לפני שעושים את זה צריך לתת מילה טובה לוולנסיה. איימה 9 פעמים על השער של בראבו (כמעט פי 2 מבארסה) במחצית הראשונה שבה הכדור היה בשלישי הקרוב לשער שלנו 24.7% מהזמן. בשליש הרחוק, לשם השוואה, זה היה רק 16.6%. זה קרה בעיקר בגלל משחק לחץ מצויין של שחקני ולנסיה על החלק האחורי של בארסה, שפשוט לא הצליחה להתמודד עם זה.

 

“אין לבארסה הרבה חולשות”, אמר נונו לפני המשחק. זה אולי נכון, אבל החולשה העיקרית באה לידי ביטוי בצורה טובה מאוד במחצית הזו – מהגרועות ביותר של בארסה שיצא לי לראות מזה הרבה זמן. רבות דובר על החלק של לוצ’ו בשינוי שעברה הקבוצה מאז תחילת 2015. השאלה הגדולה היא מה החלק שלו, וזה משהו שבכלל לא היה עולה לדיון אם הוא היה מצליח למצוא פתרונות לימים שבהם לקבוצה שלו לא כל-כך הולך. היום היה יום כזה, ושוב בארסה חטפה נוק-אאוט על הקווים.

 

אני יכול להבין את הרוטציות של לוצ’ו. באמת. עם לו”ז כזה עמוס, טיסות ומשחקים שמוציאים מהשחקים כל-כך הרבה, אם הם לא יקבלו מנוחה מדי פעם, הם יקרסו בתחילת מאי. איך אמר לוצ’ו אתמול? “אני עייף, ואני בכלל לא משחק”. אדריאנו זה עוד מילא – למרות שגרימאלדו בכמה רמות מעליו, היום – אבל זה בעייתי כשהוא משחק ביחד עם מתייה (ועוד בצד שלו) – שני שחקנים ש”פאניקה” זה השם השני שלהם. זה משמעותי במיוחד כשזה מול קבוצה לוחצת שמכריחה אותך לחשוב ולבצע פעולות מהר.

 

אבל כל זה לא פגע בנו כמו חוליית הקישור המאוד מאוד בעייתית שהייתה לבארסה בפתיחת המשחק. לשים את צ’אבי עם בוסקטס ומסצ’ראנו זה כמעט אחד לאחד נבחרת ספרד אחרי השיא שלה, ועם גירסא מבוגרת יותר של מספר 6. מסצ’ראנו שמוסיף אגרסיביות, בוסקטס כ-50:50 וצ’אבי שישלוט בקצב זה נחמד על הנייר, לא יותר. זו שלישייה שמתקשה ללחוץ בחלק הקדמי, שחסר בה יכולת אישית ומעל לכל – שבה בוסקטס, הקשר הטוב ביותר של בארסה העונה, מתבזבז. למה? כי הוא לא מתופקד כקשר אחורי, אלא בעמדת צ’אבי. בוסקטס שחקן ענק, אבל לא כל אחד מתאים לכל תפקיד. טענתי לא פעם ולא פעמיים שאין מקום לציוות שלו ושל מסצ’ראנו בצורה הזו של הקישור (4-3-3), אם המשחק הזה יגרום ללוצ’ו לוותר על זה עד סיום העונה, אז לפחות הרווחנו משהו.

 

בכל אופן, כל הדברים האלה מנעו מבארסה לייצר משחק לחץ אפקטיבי, להשתחרר מהלחץ שוולנסיה יצרה על ההגנה והקישור האחורי שלנו, וגם חשף שוב ושוב את ההגנה, שלא ממש הייתה במיטבה הפעם. אדריאנו היה נוראי, מתייה המשיך בשלו ודני אלבס, למרות כמה פעולות הגנתיות סבירות (פשוט הסטנדרט שלו כל-כך נמוך), עשה עקבים על הקו כששניים לוחצים אותו. נו, בחייאת. חוסר האכפתיות שלו יכול לגרום לך לרצות לזרוק את הטלוויזיה מהחלון.

 

היה דרוש איזה שינוי שיעזור לבארסה, שקיבלה בראש במחצית הראשונה ורק בנס סיימה אותה בלי לספוג. זה היה כל-כך ברור שראקיטיץ’ צריך להיכנס במקום מתייה/אדריאנו. זה באמת קרה אחרי ההפסקה, אבל רק אחרי ההפסקה. מחצית שלמה עברה בלי ניסיון אמיתי לאזן את מה שקרה על הדשא. לא שינוי פנימי, לא חילוף – כלום. רק היה צריך לראות את מסי, שירד לקו מחצית המגרש כדי להתחיל התקפות, לא סתם הגולים של בארסה הגיעו ממנו. הוא יכול להיות מסי, הוא יכול להיות צ’אבי, אי אפשר לבנות על זה שהוא יהיה גם וגם במקביל.

 

חוץ מליאו, בראבו היה מצויין והציל אותנו. אהבתי במיוחד את העצירה שלו בפנדל שלא היה. כמה היינו שומעים על זה אם בארסה הייתה מקבלת פנדל כזה, אה? ובשתי הקבוצות, אוטאמנדי היה מספר 1. דמיינו אותו ואת פיקה ביחד. ועכשיו תחזרו למציאות כי זה יכול היה לקרות אם רוסל לא היה סובל מברזיליטיס. אולי ב-2016.

סשה

מה אוהדי בארסה אומרים

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום