ומבלי 1992: הגמר ששינה את ההיסטוריה של ברצלונה

במבט לאחור, הדרך לזכייה בגביע אירופה ב-1992 התחילה עוד בעונה שלפני כן. בארסה העפילה לגמר גביע המחזיקות והתמודדה נגד מנצ’סטר יונייטד של אלכס פרגוסון הצעיר, כשבשורותיה מככב מארק יוז. אנחנו בדיוק זכינו באליפות ימים ספורים לפני הגמר – הראשונה מבין ארבע תחת קרויף – מה שאומר שבעונה שלאחריה הקבוצה תשוב להתמודד עם הגדולות ביותר באירופה, שש שנים אחרי אותו גמר נוראי נגד סטיאווה בוקרשט בסביליה. סקירה מהירה של המצב באירופה באותם ימים תלמד אותנו שהזכייה בגביע אירופה אולי תהיה קצת קלה יותר. יש להדגיש שבפורמט הישן, לפני הקמת “ליגת האלופות” בעונת 1992/93, רק האלופה של כל מדינה השתתפה בגביע אירופה בגרמניה, דווקא באיירן מינכן הגדולה לא הצליחה לזכות באליפות, אלא קייזרלסאוטרן של ברונו לבאדיה. האלופה האיטלקית לא הייתה מילאן או יובנטוס הענקיות, אלא סמפדוריה הצנועה. באנגליה, האלופה הייתה בסופו של דבר ארסנל, ולא ליברפול שזכתה ב-7 אליפויות ב-12 השנים שלפני כן. בנוסף לכל זה, באיירן המשיכה במדיניות שלה, לקחת מיריבותיה הגרמניות את כוכביה, והיא החתימה את לבאדיה, מה שאומר שהיריבה הפוטנציאלית של בארסה כבר נחלשה במידת מה. אנחנו עוד נבין שניתוח הפוטנציאל של הזכייה בגביע אירופה 1992 יהיה פשוט מדי אם רק נסתכל על השמות של הקבוצות, שלא רומזים כלום על יכולתן על המגרש.

באותו גמר גביע המחזיקות ברוטרדם בארסה הפסידה בסופו של דבר מצמד של מארק יוז לרשת של קרלוס בוסקטס. אבל שנה לאחר מכן בארסה עשתה את דרכה לגמר נוסף. קרויף שוחח עם אחד מהאוהדים שעשו את המסע הארוך ללונדון. האוהד ביקש ממנו כמה מילות עידוד למקרה שנפסיד, וההולנדי ענה שהוא מתפלא איך זה בכלל אפשרי להגיע לגמר ולחשוב על להפסיד אותו. “גמר הוא משהו שצריך ליהנות ממנו, כי עצם זה שהגעת לשם זו כבר הצלחה כבירה”, הוא הוסיף. השיחה הזו מגלמת לא מעט מהפילוסופיה של קרויף.

בדרכה לגמר בארסה התמודדה עם הרבה אתגרים. בסיבוב הנוקאאוט הראשון, בארסה הוגרלה נגד האלופה האחרונה של מזרח גרמניה, שהיום כבר לא קיימת: הנזה רוסטוק. על הנייר היא נראית כקבוצה קלה, אבל היא פתחה את העונה בסערה והובילה במחזורים הראשונים את הבונדסליגה, שאז כבר הייתה שייכת לכל גרמניה. הבהלה באה בשמינית הגמר, כשבארסה הוגרלה נגד גרמנייה נוספת, קייזרסלאוטרן, שאמנם לא נראיתה כמשוכה מאתגרת מדי עבור בארסה, שריחפה לה לעבר חלומה הנצחי. אחרי ניצחון 2 – 0 בקאמפ נואו, נראה שהסיפור גמור. אלא ששבועיים אחר כך, בניגוד לכל הציפיות, אוהדי בארסה היו על סף צפייה בקורבן דם בגבעת בצנברג. 3 דקות לתוך המחצית השנייה, הבוסני דמיר הוטיץ’ השלים צמד שהשווה את התוצאה המצטברת, ורבע שעה לסיום, הדני ביארן גולדבק הבקיע את השלישי לזכות קבוצתו, מה שאומר שבמצב כזה בארסה מודחת מהגביע. בפעם המי יודע כמה, רוחות הבלאוגרנה הרימו ראש וחשפו חומה בלתי נראית בין הגביע הנכסף לבין המועדון הקטלאני. אך לפעמים, לסיפורים הללו יש טוויסטים בלתי צפויים שמשנים את המציאות לחלוטין. זה בדיוק מה שקרה כשהשעון הראה 89 דקות ו-43 שניות, כשקומאן שלח בעיטה חופשית לרחבה הגרמנית, ודווקא השחקן הקטן מכל אלה שהתאספו בחתיכת המגרש הזו קפץ, כאילו מלוע של תותח, ושלח נגיחה בלתי הגיונית לרשת של קבוצת הבית. התמונה הבאה היא של חולצות כתומות רצות לחגוג שער שמוכיח כמה דק הוא הקו בין הצלחה לכישלון. לשם שינוי, המטבע נפל בצד הנכון עבור ברצלונה.

הודות לנס של באקרו בבצנבורג, בארסה הפכה לשפן הניסויים של אופ”א. הם היו שותפים לשינוי מהותי ראשון במבנה של גביע אירופה לראשונה מזה כמעט 50 שנים, שינוי שכלל את הסרת רבע הגמר וחצי הגמר והחלפתם בשלב בו 8 קבוצות מתחלקות לשני בתים. במילים אחרות, היינו עדים לתחילתה של מה שכולנו נכיר בתור ליגת האלופות בעונה שלאחר מכן. הבית של בארסה כלל את דינמו קייב, שזכתה בגביע המחזיקות 6 שנים לפני כן עם תצוגה התקפית מרשימה; ספרטה פראג, יריבה ותיקה של הקטלאנים באירופה, מוכרת להם מהדרך לגמר גביע אירופה בסביליה ב-1986, שהדיחה בדרך לבית הזה את אולימפיק מארסיי, אחת הפייבוריטיות המקוריות לזכייה בתואר. הקבוצה הרביעית בבית הייתה בנפיקה האגדית, שהדיחה בתדהמה מוחלטת את ארסנל, אחרי קאמבק מהסרטים בהייבורי הישן. בארסה צלחה את השלב הזה והיא סיימה במקום הראשון בביתה, מה שהביא אותה למשחק הגמר. בשלב הזה היא ניצחה פעמיים את דינמו קייב של אולג סאלנקו, נלחמה וניצחה בקושי רב את ספרטה פראג בקאמפ נואו, סיימה בתיקו מאופס בליסבון, נחלה הפסד מינימלי בצ’כוסלובקיה, ולבסוף ניצחה את בנפיקה בקאמפ נואו, מה שהביא אותם לגמר. ההפסד הבודד הזה, נגד ספרטה, הביא לעלייתו לתודעה של מושג היסטורי חדש בקרב אוהדי בארסה: “אל אנטורנו”, הסביבה. ההפסד הזה, שגרם לכולם להיות עצבניים, הוסבר על ידי יוהאן קרויף באמצעות אינטרפרטציה חדשה של מושג שהיה קיים כבר. “הסביבה” התגלגלה בסופו של דבר למושג בעולם הכדורגל שמקביל ל”בעלי עניין” בחברה, קבוצה לא ברורה של אנשים שיש להם אינטרסים בעסק ויש להם רמה מסוימת של השפעה על המתרחש בו.

אולם, מה שקרה בפראג התברר כמעידה קלילה, כי ב-20 במאי 1992, בארסה עלתה על כר הדשא בוומבלי, הניסיון השלישי לנצח בגמר של אליפות אירופה. זהו לא הוומבלי שאנו מכירים היום, כי אם אצטדיון שנבנה ב-1923 שכלל גם מסלול למירוצי כלבי ציד.

בשעה 19:15 לפי שעון גריניץ’, השופט הגרמני ארון שמידובר שרק וסימן את פתיחת המשחק בין ברצלונה לסמפדוריה. בסיבוב הקודם, הקבוצה האיטלקית הדיחה את האלופה הנוכחית, הכוכב האדום, במדיה שיחקו דיאן סביצ’ביץ’, דרקו פנצ’ב, ולדומיר יוגוביץ’ ומיודרג בלודדיץ’. האיטלקים גם הדיחו את אנדרלכט החזקה, שהתבססה על דור כשרוני של שחקנים כמו ג’וני בוסמן, לוק ניליס, מארק דה גריס וניל למפטי. במקום הרביעי בביתה הייתה הקבוצה היוונית פנאתינייקוס.

מה שנראתה לנו שנה קודם לכן כמו קבוצה בלי שום שורשים בכדורגל האיטלקי, הייתה בפועל קבוצה חזקה מאוד שכיכבו בה כמה מהשחקנים הטובים ביותר באיטליה באותם ימים. בהתקפה שיחק הצמד הקטלני של ג’אנלוקה ויאלי ורוברטו מאנצ’יני. בשער עמד ג’אנלוקה פליוקה, מהשוערים האיטלקים הטובים ביותר בדורו. הקיצוני אטיליו לומברדו היה מהיר מאוד, גם אם לא הכי כשרוני. הקשר פייטרו ויירקובוד, שהקריירה המוצלחת שלו התפרסה על שני עשורים, נתן מנסיונו הרב. הברזילאי טוניניו סרזו לקח חלק בנבחרת השמחה של מונדיאל 1982. שאר השחקנים שפתחו בהרכב באותו ערב היו שחקני ההגנה מורנו מניני, סרצ’קו קטאנץ ומרקו לאנה, והקשרים פאוסטו פארי ואיבנו בונטי.

ההרכב של בארסה באותו ערב בוומבלי היה: זוביזארטה; פרר, קומאן, ננדו, אוסביו, חואן קארלוס; באקרו, גווארדיולה, לאודרופ; חוליו סאלינס וסטויצ’קוב.

בתקופה הזו של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, הציפיות ממשחקי הגמר האלה היו די נמוכות מבחינת ריגוש והתלהבות. הם לרוב היו משעממים ועם מעט שערים. המשחק הספציפי הזה לא היה רחוק מהתסריט הצפוי, אם כי כן היו מספר הזדמנויות הבקעה במהלכו. אחת מההזדמנויות הטובות יותר הייתה מהלך נאה של חוליו סלינאס, שהצליח להשתחל דרך ההגנה, ולבסוף בעיטתו של סטויצ’קוב פגשה את הקורה. לגבי האיטלקים, לוויאלי היו שתי הזדמנויות גדולות: במתפרצת בה הפיל את קומאן עם עבירה ברורה שלא נשרקה על ידי השופט, הוא מצא את עצמו בודד לחלוטין ברחבה של בארסה, אך בעיטתו נשלחה גבוה מעל המשקוף; במצב אחר הוא פרץ באגף הימני ובעיטתו החזקה שרקה ליד הקורה. הזמן חלף, התוצאה נותרה על כנה, ורוחות הבלאוגרנה שבו לדפוק על הדלת. באמצע המחצית השנייה חוליו סלינאס הוחלף על ידי גויקוצ’אה, אך דבר לא השתנה.

כאשר שמידהובר שרק לסוף 90 הדקות והתוצאה עדיין הייתה מאופסת, נראה שהחומה שעומדת בינינו לבין הגביע האירופי הראשון הייתה גבוה יותר מאי פעם. על המגרש זה הרגיש כאילו אנו חווים המשך אכזרי של הגמר בסביליה 6 שנים לפני כן. למעשה חלפו 210 דקות מבלי להבקיע שער בודד בשני משחקי הגמר האלה. תוספת הזמן חלפה לה ללא שינויים, והאיום של דו-קרב בעיטות עונשין נוסף נהיה ממשי יותר ויותר. אולם, הכול השתנה בדקה השישית של המחצית השנייה של תוספת הזמן. פעם נוספת חווינו טוויסט בלתי צפוי לעלילה, בדיוק כמו אותו אחד בקייזרסלאוטרן. טוויסט שתפס את קו ההיסטוריה של ברצלונה והחזיר אותו למסלול הנכון. זו הייתה בעיטה חופשית בלתי ישירה, בה סטויצ’קוב נגע קלות בכדור, העביר אותו לבאקרו שעצר אותו, ואז רכבת משא העונה לשם קומאן נכנסה בו בעוצמה המירבית כדי לוודא שהוא יעבור את החומה האיטלקית, יחמוק מידי השוער ויחרוך את הרשת, וכך נשברה לרסיסים החומה שתסכלה את אוהדי בארסה במשך עשורים ארוכים. אחרי שכבש את השער, הבלם ההולנדי החל לרוץ אחוז טירוף, עד שחבריו לקבוצה הצליחו לתפוס אותו ולחבק אותו חזק בחגיגה משותפת. כשהוא נותר בודד שוב, תגובתו הראשונית הייתה לכסות את פניו בידיו, מבין באיטיות את החשיבות הכבירה של מה שעשה הרגע.

כשהשופט שרק לאותה בעיטה חופשית, הייתה באוויר הרגשה שהקסם הולך לקרות, שהגורל סוף סוף עומד להאיר פנים לאוהדי בארסה ולשנות הכול. אך כשהובקע השער, לקחו כמה שניות לעכל את האמת, שזה אכן קרה בסופו של דבר, שהנס לו ייחלו כל אוהדי בארסה לאורך ההיסטוריה התגשם.

Image result for koeman 1992 final

10 הדקות האחרונות שהיו בין השער לשריקת הסיום היו ערבוב של שמחה ופחד, כשהחלוקה ביניהם תלויה במיקום של הכדור. ממש לפני השער, נדאל עמד להיכנס כמחליף, אך לאור השינוי במצב, קרויף החליט להכניס את אלשנקו בן ה-36 במקומו של גווארדיולה במטרה לייצב קצת את הקבוצה בדקות המלחיצות האלה. שריקת הסיום הייתה כה משחררת, כמו להתעורר מסיוט ארוך ולהבין שאתה לא מקולל, כפי שהתחלת להאמין במהלך החלום.

בימים שאחרי הגמר, רוב האוהדים שמחו, אך הרגישו שזה חבל שדווקא האליפות הספרדית ברחה מאיתנו. האוהדים לא ידעו שתוך פחות מ-3 שבועות יגיע הראשון מבין “מאורעות טנריפה”, אירוע שבזכותו בארסה הצליחה לזכות באליפות – אך זה סיפור אחר לזמן אחר…


תורגם מהכתבה של דויד ואלרו באתר Grup14.

סאני

הדם שזורם בעורקיי אדום-כחול. האהבה לבארסה במקום הראשון, והחלק האהוב עליי בה הוא ההיסטוריה של המועדון.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו