• בלאוגראנה מאיפה?
  • החולצה לאורך ההיסטוריה

בלאוגראנה מאיפה? נוריאל יופה, השגריר שלנו בברצלונה נובר בארכיון העתיק ומוצא בדיוק את פשר הצבעים של אהבת חיינו. עוד פרק חובה בהיסטוריית הבלאוגרנה.

אתם בטח זוכרים את ליאו קובלסקי ידידי הארגנטינאי-הגוץ והממושקף-איתו עברתי כברת דרך במשחקיה השונים של בארסה, כך גם במונדיאל. ביום שישי האחרון קפצנו לאיזה פאב ארגנטינאי מקומי לראות את המשחק המיוחל, הפעם ליאו הביא את אחותו לואיזה. שונה לגמרי ממנו, תמירה, שיער בלונד גולש עיניים בהירות ושפתיים חושניות. ההפך מבעל הצורה שגורם דחייה לחושים-ליאו. כמובן שבין גול לגול-תודה לאל היו כמה כאלה-החלטתי לראות מה יש מאחורי פני המלאך הזה וכך יצא שנשחפתי לשיחה הרחוקה שנות אור מכדורגל. שיחתנו הקולחת נגעה באופנה, כן מה ששמעתם, וכדי לתת לשיח גוון יותר ספורטיבי הנוגע למשחקינו הנ”ל דיברנו על מצבם הפיזי של השחקנים-על חיטוב וגזרה של מדי הנבחרת הארגנטינית כמו גם של נבחרות אהובות אחרות מלבד זו ההולנדית והאנגלית וזו הברזילאית. כמובן שדיברנו על כך שהמדים משתנים מפעם לפעם ובעיקר ממונדיאל למונדיאל בצו האופנה וכי הגדילו לעשות האיטלקים בשנים האחרונות בכך שהעלימו מהעולם את “הצווארון הכחול” שלהם ושככה הרבה יותר יפה ודבר זה מאפשר לטענתה, לראות את העיניים היפות של פאולו מאלדיני אפילו אם הוא לא משחק בנבחרת. כל מילה בסלע והמשכתי לבהות בעיניים מזוגגות על חולצתה נטולת הצווארון, מאזין בקשב רב לבאות. “לצבעי המדים ערך סימבולי רב..” לואיזה המשיכה. “זה לא סתם צבע, זו הזהות של הנבחרת והלאום, זה החיבור בינינו לבינם, אתה שם לב לתכלת לבן ולפסים הללו, כל שחקן כאילו לובש את דגל ארגנטינה ונוטל באחריות הלאומית שניתנה לו…” הבנתי שמאז החוּנטַה של שנות השבעים בארגנטינה לא הרבה השתנה עם כל השמאלץ הלאומני הזה המתובל בסנטימנטליות מאוסה. ובמאמר מוסגר, בדגל ארגנטינה אי שם באמצע איפה שאמור לבוא מגן הדוד נמצאת שמש חייכנית וקורנת, לאחר הגול של מסי הבנתי מדוע היא לא צריכה להופיע על דש חולצותיהם. מכאן התחלנו לדבר על הצבעים של נבחרות אחרות כמו נבחרת האורנג’ של הולנד האהובה-למורת רוחה של לואיזה- או של ברזיל השכנה ולבסוף שאלתי אותה ומה עם הצבעים של בארסה? עד כאן הגיעה הבנתה באופנה מפני שהיא לא ידעה מה לומר לי. ליאו שלנו המשיך לכסוס ציפורניים מאפשר לנו לדון גם בסוגיות אחרות שלא נוגעות באופנה, טקסטורה וצבע.

בסוף המשחק שאלתי את ליאו אם הוא יודע מה פשר הצבעים של בארסה ומדוע הם מופיעים בפסים על גבי החולצות ולא בצורה אחרת. הוא טען שהצבעים תמיד היו אותם צבעים וכי “הגיאומטריה” לטענתו השתנתה לפי צרכים “לאומיים” או בצו האופנה שהכתיב עולם הכדורל בשעתו. לא פעם נתקלתי בשאלה הזאת בפורום של האתר ולא פעם התשובות היו סותרות, לא מהימנות או סתם צו הלב של אוהד זה או אחר. החלטתי לעשות מעשה, הלכתי לספריית קטאלוניה בכדי לברר אודות הבלאוגראנה.


החולצות מודל 21/22.

אחד הספרנים הוותיקים-אוהד בארסה שרוף-לואיס-טוען כי ישנן שלוש תיאוריות עיקריות ועוד איזה אחת מופרכת בקשר לצבעי ה’בלאוגרנה’ שזה כחול ואדום המתקרב למעין בורדו או אדום כהה. בעשור הראשון לקבוצה החולצה הרשמית היתה חצוייה סימטרית-כחול ואדום, כך גם השרוולוים הארוכים. לעומת זאת המכנסיים היו בצבע לבן. בעונת 1910-1909 הופיעה לראשונה חולצת הפסים המפורסמת בצבעי הבלאוגרנה ולקראת 1913 המכנסיים קיבלו את הגוון השחור שלהם. שבע שנים מאוחר יותר יופיעו בצבע כחול, ולצורתם הקבועה. עם השנים-עונות, השינויים היו קוסמטיים בעיקר בעובי הפסים האנכיים ובמספרם על-גבי החולצה, מתאימים את עצמם לזמנים ולאופנה. השינוי האחרון המשמעותי היה דווקה בעונת 2005-2006 כאשר המכנס הכחול המסורתי פינה את מקומו לזה האדום-גראנה. בעונת 99 החולצה שבה לזו המקורית של העשור הראשון-החולצה החצוייה כדי לציין 100 שנה להיווסדות המועדון. השינוים האחרים היו בעיקר בעיטורי המתאר על גבי החולצה ובמיקום סמל הקבוצה-באמצע או בצד שמאל. נחמד לראות בקאמפ פסיפס מלהיב של חולצות מתקופות שונות כאשר כל אוהד מתהדר בחולצה הקרובה לליבו.

ועכשיו לענייני הצבע. מבחינה סימבולית טוענים אוהדים רבים כי הצבע החם-האדום והצבע הקר-הכחול משלימים אחד את השני וכי זוהי מהות הקבוצה, קרות רוח לוחמנית ובלתי מתפשרת. מסופר שז׳ואן גאמפר מיסד המועדון הוא זה שבחר את הצבעים אדום-כחול וזאת משום שהקבוצה הקודמת שייסד בציריך (עוד לפני בארסה) “אֶקסֵלסיוֹר” לבשה מדים באותם הצבעים. טענה זאת מופרכת משום שתמונות מתקופה זו מוכיחות כי הכדורגלנים השוויצרים היו לבושים חולצות אדום-לבן. אפילו דובר בכך שצבעי הבלאוגרנה היו הצבעים המסורתיים של הקאנטון-מחוז הולדתו של גאמפר, ציריך. אך התיאוריה הזאת גם היא ניתנת להפרכה משום שצבעי האדום-כחול שייכים למחוז טִּיצִינוֹ ולא זה של ציריך. והדבר היחידי שיכול היה לחבר בין מחוז זה לגאמפר היתה העובדה שהיה זה מקום מגוריה של אחותו. התיאוריה השלישית היא אנקדוטה מעניינת אך כלל לא מבוססת. כאשר הקבוצה עשתה את צעדיה הראשונים על כר הדשא, ללא מדים אחידים-כלומר צבעי המדים ואפילו המרקם שלהם. אימם של צמד האחים-שחקנים קוֹמַאלָה ששיחקו בשעתו במועדון, החליטה לתפור לשחקנים מדים בצבע כחול-אדום שהתקבל בברכה בצוות המועדון ובעיקר בקרב השחקנים המאושרים. אגב תיאוריה זו מצוינת בספרו ההיסטורי ” Historia del FC Barcelona” של אלברט מַאלוּקֵר. עם הזמן האדום הפך לכהה יותר ה-גראנה של היום.

עוד מצויין בספר כי צבעי הבלאוגראנה הם הצבעים הרשמיים של “Heidenheim”, כפר הולדתו של “Otto Maier”, אחד ממייסדי המועדון.

צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006 ו-2010/2011 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג.

עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון. בעונת 2015/2016 עוצבה החולצה, לראשונה בתולדות הקבוצה, בפסים אופקיים.

העונה חזרה הקבוצה לפסים אנכיים ועיצבה את החולצה הראשונה כמחווה לעונת 1991/92.

הראשונה בהחלט – 1899

 

1922

 

1950:

 

1970:

 

1980:

 

1991:

 

1992-1995:

 

1995-1997:

 

1997-1998:

 

1998-1999:

 

1999-2000:

 

2000-2001:

 

2001-2002:

 

2002-2003:

 

2003-2004:

 

2004-2005:

 

2005-2006:

 

2006-2007:

 

2007-2008:

 

2008-2009:

 

2009-2010:

 

2010-2011:

 

2011-2012:

 

2012-2013:

2013-2014:

2014-2015:

2015-2016:

2016-2017:

מה אוהדי בארסה אומרים