ההתקפה של בארסה סיפקה את הסחורה עם 5 שערים, ההגנה סיפקה את הקומדיה עם 2 ספיגות בלבד. 2-5 על ראיו השאפתנית בסופו של דבר.נפתח עם חידה: כמה סיגריות יש בסטאש הסודי של מתייה בחדר ההלבשה? עכשיו חברו לזה את כמות הציפורים שהיו על הכוונת של דני אלבס במהלך המשחק ואולי תגיעו למספר הפעמים שכתבתי על החלום לראות את פאקו חמס מאמן את בארסה. אפשר לקרוא לו נאיבי, אחד שלא לומד מטעויות או מאמן בינוני, אבל מבחינתי הוא צריך – אולי אפילו חייב – להיות מודל לחיקוי. ולא, אין לזה שום קשר לתוצאה, שלא לימדה אותנו שום דבר חדש אחרי שראיו ואייקאנו הוציאה 19 כדורים מהרשת ב-4 משחקי הליגה שלה בקאמפ-נואו לפני ה-2:5 הזה.
ג’ורדי קרויף התראיין לא מזמן ל”סקיי ספורטס”, נתן את הזווית שלו כמנהל ספורטיבי בעולם הכדורגל ואמר שבמועדונים קטנים קשה למאמנים להביא את הפילוסופיה שלהם לידי ביטוי בגלל הדרישה לתוצאות כאן ועכשיו וההתמקדות בטווח הקצר. לראיו, כידוע, אין תקציב עתק – רחוק מזה, אבל בכל זאת היא משחקת כדורגל התקפי על בסיס קבוע ורק העונה הובקעו 25 שערים ב-8 המשחקים שלה. הצופה הנייטרלי תמיד נהנה במשחקים שלה וזה כל הסיפור: כדורגל זה שואו ופאקו הוא מהמאמנים הבודדים שמבינים וגם מיישמים את זה. על אמת. עם תקציב זעום, הקבוצה שלו משחקת תמיד כדורגל אטרקטיבי, הרבה יותר ממתורגמן כלשהו ורבים אחרים שיש להם הרבה יותר אמצעים.
השיטה והסגנון האלה לא מקריים כמובן. זה אותו מאמן שבא לשחק מול ולנסיה ב-3-4-3. במסטאייה, כן? וזה אותו מאמן שבא לתקוף בקאמפ-נואו עונה אחרי שחטף שם 6:1. מהצד זה נראה שראיו פותחת משחקים על ה-All out attack של FIFA 16, אבל את פאקו התוצאה לא באמת מעניינת. “לנצח בלי לשחק טוב זה שקר”, הוא אמר לפני המשחק, “אני רוצה שנחזור לחדר ההלבשה בסיום ונרגיש טוב עם איך ששיחקנו, לא משנה מה תהיה התוצאה. אני רוצה לתקוף, ליצור הזדמנויות וחולם לנצח בפוזשן. זה משחק שצריך ליהנות בו”.
וכשהכל התחיל, כמו בכל הפעמים הקודמות שפאקו הגיע עם ראיו לקאמפ-נואו, הוא עמד במילה שלו. ובגדול. שימו לב למספרים (לפי “פור פור טו”): 55.6% החזקת כדור, 420 מסירות (341 לבארסה), 147 מסירות בשליש הקדמי (94 לבארסה), 10 קרנות (7 לבארסה), 22 איומים לשער (14 לבארסה, באיירן הגיעה בעונה שעברה ל-19). אלה מספרים מדהימים, כאלה שמרבית המועדונים מהטופ האירופי יכולים רק לחלום עליהם בקאמפ-נואו. ולהם, בניגוד לראיו, יש שחקני World Class. מרשים מאוד ודוגמא נהדרת לאיך נראית קבוצה עם טביעת אצבע של מאמן.
זו בדיוק הצורה שבה הייתי רוצה לראות את בארסה משחקת, אבל לוצ’ו לקח אותה לכיוון אחר לגמרי. ולא רק שהקבוצה לא יכולה לשחק בסגנון הזה, כשהיא פוגשת יריבה שכן, היא מתמודדת, ובקושי, עם החולשה הכי גדולה שלה: התמודדות עם לחץ גבוה. היה ידוע מראש מה ראיו הולכת לעשות ולא נעשה שום שינוי כדי להתכונן לזה. לפחות המזל היה בצד של בארסה כי עם אחוזי דיוק קצת יותר גבוהים של ראיו ליד השער (רק 8 מ-22 האיומים שלה הלכו למסגרת) ובלי יכולת גבוהה של בראבו ברגעים שהיו יכולים לשנות את המשחק, זה יכול היה להיגמר רע מאוד. לוותר על החזקת כדור ואלמנט, אפילו מינימלי, של שליטה בקצב – שהייתה חסר מאוד – זה עניין אחד, אבל לשחק לידיים של פאקו וראיו עם השתתפות בקוסט טו קוסט הזה כשההגנה קורסת כל התקפה וחצי ואין את מסי שירתיע את היריבה מלדחוף קדימה, זה סיכון גדול. גדול מדי. גם לשמוע את לוצ’ו אומר בסיום ש”אפשר להפסיד בפוזשן לראיו, סלטה ובאיירן” זה לא רציני. מה יקרה אם נחזיק בכדור פחות גם מול אייבאר? יוסיפו גם אותה למשפט הזה? פוזשן זה לא הכל, אבל כשאין לך שום אפשרות להתנגד ליריבה – לא להאט את הקצב ולשלוט בכדור, ואין לך הגנה חזקה – אתה מותיר יותר מדי ליד המקרה. מספיק רק משחק אחד, עד שמסי חוזר, שניימאר או סוארס לא יהיו טובים, ונשלם על זה ביוקר.
השער המוקדם של ראיו לא ממש הפתיע אותי – בטח לא כשפיקה מראה סימנים לא ממש מעודדים – אבל לא באמת חששתי מהתוצאה. כשהיריב לוחץ אותך כל כך גבוה, הוא משאיר שטחים מאחור והייתי בטוח שבשלב כלשהו ניימאר או סוארס ינצלו את זה. בדיוק בגלל זה לא צריך לקחת מהמשחק הזה יותר מדי דברים, הרי רוב היריבות לא ישחקו מול בארסה כמו ראיו. סרג’י רוברטו, למשל, סיים עם הכי הרבה דריבלים בבארסה – 4. אלה דברים שלא תראו במשחקים אחרים. לסרג’י היה משחק טוב מאוד, אבל גם היו לו שטחים עצומים וזה משחק שתפור לסגנון שלו – כזה שבו הוא יכול לנצל את היתרונות הפיזיים שלו. יריבות אחרות יסגרו יותר טוב את מרכז המגרש ובמשחק העומד – מה שמחכה לבארסה במרבית המשחקים בהמשך העונה – סרג’י לא יצליח לבוא לידי ביטוי.
מה שכן אפשר לקחת זה את הגישה של ניימאר ששוב לקח על עצמו ועשה את מה שמצופה ממנו בהיעדר מסי. לעומת זאת, קצת חבל לי שסנדרו לא ניצל את ההזדמנויות שלו והמשיך להחמיץ כי זה יכול היה להיות משחק משנה עונה עבורו. הוא חייב כדור ברשת ואז הכל ישתחרר כמו שראינו אצל אינספור חלוצים בעבר. אגב, המיקום הממוצע שלו מול ראיו היה ב…עיגול האמצע.
ואי אפשר הרי בלי התייחסות למתייה. באופן די הזוי הוא לא היה גרוע כמו בדרך כלל – מה שלא משנה את העובדה שזה מביש להמשיך לראות אותו פותח על חשבון בארטרה, בטח אחרי משחקים שבהם הבלם הצעיר מפגין יכולת טובה וחובב הסיגריות עוצר כל 4 דקות כדי להסדיר את הנשימה.
להוסיף לזה עוד משחק פוסט-חוזה קלאסי של דני אלבס, חילוף שלו בשחקן שלא קרוב ללבל של בארסה וגם נוכחות של גומבאו גורם באמת לתחושת בחילה קלה. טוב, סתם – לא קלה. מדהים איך הגענו למצב ששחקן שאין לו מקום גם בליגת העל (לכאן באים שחקנים מהליגה השנייה בספרד, הוא הגיע לבארסה מהחמישית) מקבל דקות על בסיס קבוע. עוד כמה שנים זה יהיה מהרגעים האלה שנתהה אם הם באמת קרו. אבל גומבאו היה טוב סך הכל, זייף רק ב-3 מסירות מתוך 7 (והוא קשר אחורי, לא חלוץ) וראיו בכלל לא השתלטה על המשחק אחרי שהוא נכנס במקום בוסקטס. ותרשו לי לתת קונטרה להשוואה ההזויה מהשידור – מהיום יש לגומבאו כינוי: ג’פטו.
