נשיאי המועדון

בברצלונה, בשונה מכל מועדון אחר בעולם, האוהדים הם שבוחרים ומדיחים את נשיאם. שביעות רצון מהנשיא המכהן תבטיח לו אריכות ימים בראש הכתר. אי שביעות במגרש, הנפת מטפחות לבנות וימיו ספורים. בחירות לנשיאות מתקיימות אחת ל 5 שנים ומלוות בסיקור תקשורתי שווה ערך לבחירת ראש מדינה בכל מדינה מתוקנת. לטוב ולרע, אלה האנשים שהצעידו את בארסה לאורך ההיסטוריה שלה:

  • ז׳וספ מאריה ברתומאו
  • סנדרו רוסיי
  • ז׳ואן לאפורטה
  • אנריק ריינה
  • ז׳ואן גספארט
  • ז׳וספ לואיס נונייס
  • ריימון קראסקו
  • אגוסטו מונטל קוסטה
  • נרקיס קרראס
  • אנריק לאודט
  • פרנססק מירו סאנס
  • אנריק מארטי
  • אגוסטו מונטל גלוברט
  • ז׳וספ וונדרל
  • ז׳וספ אנטוני אלברט
  • אנריקה פיניירו
  • ז׳ואן סולר
  • מועצת הפועלים
  • ז׳וספ סניול
  • אסטבה סאלה
  • ז׳ואן קומה
  • תומאס רוסאס
  • ארקדי בלאגר
  • אנריק קרדונה
  • ריקארד ז׳רלאס
  • גספאר רוסאס
  • רפאל לופרט
  • ז׳ואקים פריס וורגאס
  • פרנססק מושו
  • אוטו גמלין
  • ז׳ואן גאמפר
  • ז׳וספ סולר
  • ארתור ויטי
  • פול האס
  • ברתומאו טרראדס
  • וולטר ווילד

ז׳וספ מאריה ברתומאו: 2014-

סגן הנשיא של סנדרו רוסיי שהפך לנשיא ברצלונה אחרי ההתפטרות של האחרון. גדל במחלקת הכדורסל של אספניול, למרות שנשבע בעבר שהוא אוהד של הקבוצה מילדות (חבר מועדון מ 1974). הגיח לאור הזרקורים כשהצטרף לקמפיין של לאפורטה ב 2003 ולאחר הזכייה הפך לסגן הנשיא לענייני כדורסל. התפטר ב 2005 יחד עם סנדרו רוסיי לאחר חילוקי דעות עם לאפורטה (רש״י – כמו בובה, עשה מה שסנדרו אמר לו). ב 2014 כאמור הפך לנשיא שאף אחד לא בחר בו. בקיץ 2015 הלובי הזקן והנונייניסטי של המועדון בחר בו לנשיאות חוזרת עם רב מוחץ של 60 אחוז.

בראש מעשיו השפלים:

הבטיח לאבידאל הארכת חוזה לאחר שיחלים ושיקר.

אמר שכל ההתנהלות של המועדון בקייס ניימאר הייתה כשרה ושיקר.

אמר שההתנהלות של המועדון לפני הבאן על הילדים בלה מאסה הייתה כשורה ושיקר.

שלח הביתה את צ׳מה קורביאה, איש המשק הוותיק של המועדון.

בעל ממון רב, מתפקד כמנכ״ל חברת ADELETE, שמתמחה בבנייה של נמלי ים ושדות תעופה. ממנה הוא מקבל שכר.

סנדרו רוסיי: 2010-2014:

כשהכרנו את רוסיי בפעם הראשונה כסגן הנשיא של לאפורטה, קשה שלא היה להתפעל מיכולתו הכריזמטית. חודש אחרי שנכנס לתפקיד, הבחור הנחית באמצעות קשריו בנייקי ברזיל (היה סגן הנשיא שם בסוף שנות ה-90) את רונאלדיניו ובעצם החל את המהפך הגדול של המועדון.

סנדרו רוסיי היה גאון מרקטינג ואיש עסקים ממולח. הוא גם ניחן באגו עצום שמסוגל להחריב כל דבר שבנה. זה הבחור שדרש מרונאלדו המקורי לשחק בגמר המונדיאל של 1998. זה הבחור שמאז הבחרו ב 2010 פעל באופן שיטתי למחוק כל דבר שז׳ואן לאפורטה עשה בגלל אגו טהור. פיטר את הפיזיותרפיסט אמילי רקארט, ביטל הסכמים קהילתיים, חתם עם קטאר ויזם מודל שיפוץ חדש לקאמפ נואו בעלות פי 3 מהמודל המקורי של נורמן פורסטר בתקופת לאפורטה – הכל כדי שזה ירשם על שמו.

ב 2014 כשתיק ניימאר עלה לכותרות ביחד עם החשדות נגדו בברזיל (עשה יד עם נשיא ההתאחדות הברזילאית בהונאות של מיליונים), התפטר ומאז הוא נע בין ברצלונה למקלט באנדורה.

ז׳ואן לאפורטה: 2003-2010:

נבחר ברב מכריע של 53.79% ביוני 2003, לאחר שגבר על 6 מועמדים בדרך, כולל הפייבוריט לזכייה ערב הבחירות – לואיס באסאט. הבחירות הוקדמו בשנה בעקבות ההתפטרות של הנשיא המכהן דאז – ז’ואן גספארט. לאפורטה הוא עורך דין בזכות לאחר שסיים בהצטיינות את חוגי המשפט באוניברסיטת ברצלונה. את כישוריו האקדמיים ניצל עבור בארסה לראשונה ב 1998 כשקרא עם מפגלתו (“אלפנט בלאו” – הפיל הכוח) לקריאת צנזורה נגד הנשיא דאז – נונייס.

כריזמטי, אמוציונאלי, לאפורטה הוא בדיוק הנשיא שבארסה תרה אחריו שנים. את כושר מנהיגותו הוא ניצל למהפך כללי בכל מערכי ורבדי המועדון. אופיו יצר לו הרבה תומכים, אך גם לא מעט אויבים – הבולטים שבהם – “הבוישוס נויס”, אוהדיה השרופים של הקבוצה, אותם הרחיק מהמגרשים לתקופה זמנית בעקבות מאורעות יודאס וראש החזיר במפגש מול מדריד בנובמבר 02′ – בעקבות כך, קיבל הנשיא איומים בחייו, רוססו את ביתו כתובות נאצה ואף הוא כמעט נקלע לעימות פיזי מול הקיצוניים.

כך או כך, עם העובדות לא ניתן להתווכח. לאפורטה, בעזרת צוות מיומן (צ’יקי בגריסטיין, סנדרו רוסל ופראן סוריאנו) הצעיד את בארסה ממועדון בקרשים לאימפריה בסדר גודל גולבאלי, והתחיל את העידן המוצלח ביותר בהיסטוריה של המועדון.

אנריק ריינה: 2003:

נולד ב – 15 במאי 1940, חבר במועדון מאז 1962. ניצל את כישוריו העסקיים בנדל”ן כדי להתפיח את חשבון הבנק שלו  ולהצטרף לחבר המנהלים של בארסה ב 2000. שימש כסגן הנשיא החל מ 2002 וכנשיא מפברואר 2003 – אז כיהן כנשיא התפר בין ז’ואן גספארט לז’ואן לאפורטה. במהלך כהונתו זכתה הקבוצה באליפות ספרד בכדור-יד ובגביע אירופה לאלופות בכדורסל בפיינל פור שנערך בברצלונה

ז׳ואן גספארט: 2000-2003:

שימש כסגן הנשיא המיתולוגי של בארסה כ 22 שנים (78-00), נודע בעקבות אהדותו השרופה שדמתה לאוהד מן המניין, פלט פנינים בקצב נגד יריבותיה של בארסה, בעיקר לכיוון מדריד. עלה לראשות המועדון ב 23 ביולי 2000 לאחר שגבר (54.87%) על מועמד האופוזוציה לואיס (בן) בסאט. יש האומרים כי אהדתו המטורפת לקבוצה הייתה בעוכריו. ניהול כישול, התרת פיגו לברוח למדריד, ביזבוז מיליונים על רכש כושל והגדלת הגרעון של המועדון היו רק חלק ממעשיו האידיוטים. בפברואר 2003, התפטר מתפקידו בעקבות לחץ מתמיד של חברי ההנהלה והעלייה לכתורות של אופוזיציית “אלטרנטיבה בלאוגרנה”, בראשות ז’ואן לאפורטה.

מעשיו של ה”חמור”, כפי שכונה בעיתונות הברצלונאית, הוליכו את בארסה לשנים של קיפאון ספורטיבי מבחינת תארים ואהדה גלובאלית, מהם המועדון החלים רק אחרי עשור.

ז׳וספ לואיס נונייס: 1978-2000:

ז’וזפ ליואיס נונייס אי קלמנטה (בקטלאנית: Josep Lluís Núñez i Clemente; השם המקורי והספרדי הוא חוסה לואיס נונייס קלמנטה, José Luis Núñez Clemente; נולד ב-7 בספטמבר 1931 בברקלדו שבספרד) היה נשיא מועדון הכדורגל ברצלונה בין שנת 1978 לבין 2000. נונייז נבחר לתפקיד ב-1 ביולי 1978 על אף שלא היה לו קשר קודם עם המועדון. מטרתו העיקרית הייתה לבסס את מעמד המועדון כמועדון כדורגל ברמה עולמית ולהעניק לו יציבות כלכלית.

נונייז היה אחראי על הקבוצה בתקופתה המוצלחת ביותר מבחינת תארים. בתקופתו זכו ארבע קבוצות המועדון ב-176 תארים – 30 בכדורגל, 36 בכדורסל, 65 בכדוריד ו-45 בהוקי רולר. ב-1999, שנת חגיגות המאה של המועדון, הוכתרו כל ארבע הקבוצות כאלופות ספרד. כמו כן, קבוצת הכדורגל זכתה בגביע אירופה ב-1992.

בתקופתו כנשיא גדל מספר חברי המועדון מ-77,905 ל-106,000, מה שהוביל להחלטה להרחיב את אצטדיון המועדון, הקאמפ נואו. מספר מועדוני האוהדים גדל מ-96 המבוססים בספרד לכדי 1,300 ברחבי העולם. נונייז ייסד בסיס כלכלי למועדון ופעל להגדלת עושרו. המועדון בנה את המיני אסטדי ב-1982, את “מוזאון בארסה” ב-1984, הרחיב את הפלאו בלאוגרנה ופתח את אקדמיית הנוער של המועדון, “לה מאסיה”.

בשתי הבחירות המחודשות הראשונות לתפקיד נבחר נונייז פעמיים ללא אופוזיציה. ב-1988 נאלץ נונייז להתמודד עם התנגדות השחקנים עצמם, שהוביל לשיחרור רוב השחקנים, מלבד השוער אנדוני זוביזרטה. לאחר מכן, החתים נונייז את יוהאן קרויף לתפקיד המאמן, והוא הנהיג את הקבוצה לתקופה המוצלחת ביותר שלה בהיסטוריה. הקבוצה בתקופה נודעה בשם “קבוצת החלומות”.

ב-1989 ניצח בבחירות את יריבו, סישטה קמברה, וב-1993 נבחר מחדש פעם נוספת ללא אופוזיציה. בשנה שלאחריה ייסד את קרן המועדון שמטרתה למנוע את העברת המועדון לידיים פרטיות.

מחלוקות שונות עם קרויף הובילו לעזיבתו, ומאז נאלץ להתמודד נונייז עם התנגדות רבה. ב-1997 הוא נבחר מחדש בפעם האחרונה, לאחר ניצחון על יריבו אנחל פרנאנדז. חודשים לאחר מכן, הוא עבר הצבעת אי-אימון שנפתחה על ידי זרם שהונהג על ידי ז’ואן לאפורטה, נשיא המועדון לעתיד. אי הצלחת הקבוצה בסוף שנות ה-90 הובילה לעזיבתו ב-2000, 22 שנה לאחר שמונה לראשונה לתפקיד.

בתקופת נשיאותו, הותחה בו ביקורת על כך שסירב להעניק משכורות גבוהות לשחקני מפתח, שהוביל לעזיבת שחקנים כגון ברנד שוסטר, רונאלדו, לואיש פיגו ודייגו מראדונה.

ריימון קראסקו: 1977-1978:

בזמן שבישראל חוגגים מהפך, הנצר לשושלת קרסקו (ממקימי המועדון), שימש כנשיא ביניים זמני בין החלפת השילטון של קוסטה ונונייז.

במהלך כהונתו הקצרצרה זכתה בארסה בגביע המלך.

 

אגוסטו מונטל קוסטה: 1969-1977:

בנו של הנשיא לשעבר אגוסטי מונטל גלוברט הינו עוד נדבך חשוב בהיסטוריה של המועדון. הוא המשיך להציג את בארסה כמייצגת הבדלנות הקטאלונית, זאת למרות שהחנרליסימו פרנקו עדיין שהה בשילטון. פועלו החשוב ביותר היה אישור הבאת שחקנים אירופאים לספרד (החוק באותה עת התיר רק לצאצאים ספרדים לשחק במדינה – כמובן שבמדריד עקפו את השיטה עם רכישות “ספרדיות מזויפות” כמו די סטפאנו). ההחתמה המשמעותית ביותר שלו מיד אחרי אישרור החוק – יוהאן קרויף ב 1974, השאר כידוע – היסטוריה.

לא רק האליפות והחמישיה בברנבאו זקופים לזכותו, אלא גם הקמת הפלאו-בלאוגרנה – קומפלקס הכדורסל וההוקי של בארסה (8,000 מקומות ישיבה).

נרסיס קרראס: 1968-1969:

האימרה “סום מס קה און קלוב” (׳אנחנו הרבה יותר ממועדון׳), אנחנו הרבה יותר מסתם מועדון – זקופה לזכותו של האיש הזה. קרראס היה מוכר לציבור המקומי עוד שעמד בראש מפלגות צנומות שפעלו לדמוקטריה וקידום ההערכים האידיאולגים הקטלאניים. “הופרש” מתפקידו לאחר חילוקי דעות בהנהלה בעקבות החתמת המאמן הדגול היליניו הררה, במקומו של סלבדור ארטיגס. כשכיהן כסגן נשיא, כמעט והצליח להנחית את אלפרדו די-סטפאנו, אך נכנע לתמנון הממשלתי ממדריד.

אנריק לאודט: 1961-1968:

עלה לראש המועדון לאחר מאבק עיקש מול ז’ואמה פוסט ולאחר ההתפטרות של הנשיא הקודם מירו סאנז. אחראי לשיקום הכלכלי של בארסה בתחילת שנות ה 60 (למרות מכירתו של לואיס סווארז לאינטר תמורת 25 מיליון פזטות, נותר המועדון בגירעון של 9 מיליון) עם מכירת השטח של האיצטדיון הקודם “לס קורטס” לעירייה תמורת 226 מיליון פזטות.

הנשיא שהגה את רעיון גביע גאמפר. במהלך כהונתו זכה המועדון ב 2 גביעי מלך, כולל אחד בלתי נשכח מתחת לאפו של פרנקו ב 1968.

פרננסק מירו סאנס: 1953-1961

נבחר ברב זעום ב-23 בדצמבר 1953. תחתו בארסה זכתה לתהילה האירופאית הראשונה שלה, עם 2 גביעי אוופ”א (אז בשם גביע ערי הירידים). בזירה המקומית, צמדי אליפויות וגביעים.

חנך את גדול איצטדיוני תבל – הקאמפ נואו ב-24 בספטמבר 1957.

אנריק מארטי: 1952-1953

יד ימינו של הנשיא הקודם אגוסטו מונטאל והברירה הטבעית כיורשו לאחר שהאחרון פרש. התפטר לאחר כעשרה חודשים בתפקיד בעקבות חתירות תחתיו מהאופוזיציה בהנהלה.

אגוסטו מונטל גלוברט: 1946-1952

אחראי לתור הזהב של בארסה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתים את המאמן הצ’כי פרדיננד דאוצ’יק ובעקבותיו את ראמלייטס, בזורה ומעל כולם לדיסלאו קובאלה, גדול שחקני בארסה בכל הזמנים.

בעונתו האחרונה (1952) זכתה בארסה של קובאלה ב-5 תארים. היה האיש שדרש להקים איצטדיון חדש במקום ה”לס קורטס” – “בשביל קובאלה צריך איצטדיון גדול יותר” הפטיר בגאווה.

ז׳וספ וונדרל: 1943-1946:

קולונל בצבא של הגנרליסימו פרנקו, מונה לנשיא המועדון בעקבות יחסיו הטובים עם הבוס ממדריד עוד מימיו כמושל חבל לה קורוניה.

במהלך כהונתו זכה המועדון באליפות הליגה (44-45) וגביע הזהב.

ז׳וספ אנטוני אלברט: 1943:

בגלל סיכסוכים פנימיים במועדון, זכה לתואר המפוקפק – “הנשיא הקצר ביותר בתולדות בארסה” – נבחר ב 20 באוגוסט 1943, התפטר כחודש לאחר מכן.

לימים יהפוך גם לנשיא של יריבתה העירונית של בארסה – ר.ס.ד אספניול.

 

אנריקה פיניירו: 1940-1943:

אריסטוקרט מקומי שהיה מקושר לדיקטטורה של פרנקו ומונה מטעמה לנשיא המועדון. תחתו בארסה החלה לצאת מטראומת מלחמת האזרחים הספרדית וזכתה בגביע הגנרליסימו ב 1942. למרות הגביע, אלה היו שנים קשות לקבוצה, שניצלה מירידה לליגה השנייה (לראשונה בהיסטוריה) אחרי ניצחון 1-5 על מורסיה בפלייאוף.

פיניירו התפטר ב 13 באוגוסט 1942, התאחדות הכדורגל הקטלאנית קיבלה את התפטרותו, אך לא השילטון במדריד, שדחק בו להשאר. רק אחרי שבארסה נמחצה 11-1 בברנבאו, התפטר פיניירו סופית.

ז׳ואן סולר: 1939-1940:

מונה כנשיא בובה על ידי משטרו של פרנקו אחרי כיבוש העיר.

מועצת הפועלים: 1936-1939:

בעקבוות ההוצאה להורג של גוז’ף סניול, גוף בשם “מועצת הפועלים” הריץ את המועדון ו-ווידא שאף אחד לא יתפוס פיקוד על הנשיאות בזמן מלחמת האזרחים. במהלך כהונתה זכתה בארסה בדאבל במחוז קטאלוניה. הונהגה על ידי פרנססק קסאלס (פה בתמונה). נשאר בתפקיד עד לנפילת ברצלונה בידי משטרו של פרנקו.

ז׳וספ סניול: 1935-1936:

הנשיא ששילם בחייו על פועלו הקטאלוני עבור בארסה ונרצח בידי משטרו של פראנקו בקיץ 1936.

החל את הקריירה שלו בבארסה כמזכיר ב 1928, משם המשיך להציג את שאיפותיו לעצמאות הקטאלונית דרך מפלגות סוציאליסטיות שונות עד שהגיע לכס הנשיאות הברסאית ב 27 ביולי 1935. הקריירה המבריקה שלו באה לקיצה באופן טראגי לאחר שבמהלך נסיעה למדריד טעה נהגו והגיע לסיירה דה גוואדראמה, איזור בשליטת צבא הגנרליסימו. ללא משפט, הוצאו להורג כל פמלייתו של סניול. מותו התוודע לתושבים בקטאלוניה רק שבוע לאחר הירצחו, ועורר זעם בכל רבדי האוכלוסיה.

אסטבה סאלה: 1934-1935:

הנשיא ה 20 של ברצלונה היה הראשון שהנהיג תשלום חודשי עבור החברות במועדון (5 פזטות). הוא החתים את המאמן ההונגרי פלאטקו וחיזק את הקבוצה ב 2 שחקנים זרים: ההונגרי ברקסי והאורוגוואי פרננדז.

הנשיא הראשון שכלל אישה בחבר הממנהלים (אנה מאריה מרטינז), ביולי 1935 העדיף שלא להתמודד לנשיאות נוספת והעניק את הנשיאות לג’וזף סניול.

ז׳ואן קומה: 1931-1934:

החליף את אנטוני אוליבר כנשיא ב 20 בדצמבר 1931 ועמד בפני קשיים פיננסים גדולים וגירעון עצוום, בעקבותם נאלץ למכור כוכבים כגון פיירה, דוס סנטוס וגואל. השיחרור המשמעותי ביותר שלו היה זה של פפ סמיטייר – כשטען שהוא בן 34 והתיר את חוזהו (כשלמעשה היה בן 30 בלבד). סמיטייר המשוחרר לא נותר חייב, חתם במדריד ועזר לה לזכות באליפות מיד לאחר מכן.

תבוסות 0-4 לסביליה (בגביע) ו 1-6 לבאדלונה (ידידות) שמו קץ לכהונתו.

תומאס רוסאס: 1929-1930:

הנשיא בתפר הבלגאן במועדון, שכלל שביתה איטלקית של שחקני בארסה בעקבות ביקורת של ההנהלה על פגיעתם במוניטין של בארסה. בעקבות כך התפטר ומינה במקומו את מקורבו גספאר רוסאס, כשהאחרון מחזיק בתפקיד כחודשיים בלבד.

 

ארקדי בלאגר: 1925-1929:

קורבן נוסף מחילוקי הדעות במועדון, אך שרד 4 שנים בתפקיד בזמן מצוקה ניהולית קשה במועדון. תחתו זכה המועדון באליפות הרשמית הראשונה של ספרד ב 1929.

אנריק קרדונה: 1923-1924:

הנשיא שבתפר בין כהונותיו האחרונות של האנס גאמפר. תחתו הפכה בארסה למייצגת הלאומנות הקטאלונית ועקב כך, לנרדפת בכל ספרד. בזמן כהונתו זכתה בארסה באליפות מחוז קטאלוניה, אך חטפה מכות בזירה הלאומית עם תבוסת 1-6 לריאל אוניון, שהביאה להתפטרות נוספת של חברי ההנהלה ולכהונתו האחרונה בהחלט של האנס גאמפר.

ריקארד ז׳רלאס: 1919-1920

כהונתו, אם כי הייתה קצרה, הייתה מוצלחת. המועדון ניקה את עצמו מחובות, עוד חברים הצטרפו (3,217) ובארסה, בצוותא עם עוד ארגונים קטאלוניים החלו לציין ב 11 בספטמבר את “לה דייאדה”. גם על המגרש הכל היה שפיר עם אליפות קטאלוניה וספרד.

 

גספאר רוסאס: 1916-1931:

בשלושת כהונותיו, המקרה הזכור ביותר תחתיו היה “תיק גריצ’יטורנה” (1917) – בארסה החתימה את השחקן בידיעה שהוא ספרדי, אך למעשה הוא היה ארגנטינאי, ובעקבות כך לא היה מורשה לשחק בליגה. במציאות, שיחק גריצ’יטורנה בכל משחקי הקבוצה שדרסה בקלות את כל קבוצותיה. קבוצת אספניול גילתה את המקרה והלשינה להתאחדות, שבתגובה, הורידה את כל הנקודות שבארסה השיגה כשהארגנטינאי שיחק וחייבה את הקבוצה לשחק אותם מחדש, ללא הכוכב. בארסה סירבה ובעקבות כך איבדה את האליפות בה כבר זכתה. זה הוליך את רוסאס להתפטרות הראשונית שלו מהמועדון.

חזר לכס הנשיאות בעקבות מותו של האנס גאמפר. התפטר מיד לאחר התבוסה המבישה, 12-1 לאתלטיק בילבאו בסאן מאמס.

רפאל יופרט: 1915-1916:

כנשיא, היה אחראי על עוד ניקוי יסודי במערך המועדון. התפטר לאחר שבארסה אולצה לשחק 4 משחקים חוזרים מול מנדריליה (ניצחה בשלושת הראשונים) ולאחר שבמשחק הרביעי הכריח השופט את בארסה ללכת ואסר עליה לרוץ.

ז׳ואקים פריס וורגאס: 1914-1915:

מהנשיאים הכי מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של בארסה. איש צבא שעלה לראשו של המועדון מאחורי הקלעים ופעל בדרכו שלו מבלי להקשיב לעצת אף אחד. התפרסם בזכות משפטו “אל בארסה סוי יו” – “אני בארסה”. עזב את המועדון רק לאחר שאולץ בידי מושל קטאלוניה.

 

פרנססק מושו: 1913-1914:

השליט סדר זמני במועדון, בין אנשי הצבא של חואקים פריס, לבין אנשי הדמוקרטיה של רוסאס. שם קץ למחלוקת בין המועדון לממשל הקטלאני והספרדי. לאחר שהמועדון לא זכה בשום תואר (סיים שלישי בליגה המחוזית ולא העפיל לטורניר הלאומי), התפטר.

 

אוטו גמלין: 1909-1910:

עוד נשיא בין כהונה לכהונה של האנס גאמפר. ידוע כ”ביג אוטו”, הגרמני הצעיד את בארסה לתקופה נהדרת שכללה את אליפות ספרד הראשונה שלה וגביע הפירנאים.
לאחר החזרה של גאמפר, נטש להתאחדות השופטים ונשאר בקשר טוב עם גאמפר.

 

ז׳ואן גאמפר: 1908-1925

ז’ואן גאמפר (בקטלאנית: Joan Gamper; נולד ב-22 בנובמבר 1877 בווינטרטור שבשווייץ, התאבד ב-30 ביולי 1930, שווייץ), ידוע גם בשם הנס קאמפר, היה חלוץ כדורגל, ונשיא מועדוני כדורגל. הוא ייסד מועדוני כדורגל בשווייץ ובקטלוניה, אשר המוכר בהם הוא ברצלונה. כנשיא המועדון, הוא תרם למיצוב המועדון כאחד המועדונים המובילים בעולם.

ז’ואן גאמפר נולד בשם הנס-מקס קאמפר, כילד שלישי מבין חמישה להורים אוגוסט ורוזין-אמה גאמפר. אמו נפטרה ממחלת השחפת בהיותו בן שמונה ומשפחתו עברה לציריך. כילד הוא עסק ברכיבה על אופניים וריצה, ובמרוצת חייו הוא שלח ידו במקצועות ספורט שונים, פרט לכדורגל, עסק בראגבי, טניס וגולף. ככדורגלן שווייצרי הוא היה הקפטן של קבוצת פ.צ. בזל, וכאשר העבודה נשאה אותו לליון שבצרפת, הוא הצטרף לקבוצת הראגבי המקומית אתלטיק יוניון.

בשנת 1898 נסע גאמפר לברצלונה כדי לבקר את דודו, אמילי גאיסרט. הוא היה בדרכו לאפריקה, כדי לסייע בהקמת חברות למסחר בסוכר, אך הוא התאהב בעיר הקטלונית והחליט להישאר בה. בהמשך הוא יהפוך לדובר קטלאנית שוטפת, ויאמץ לעצמו את השם הקטלוני, ז’ואן גאמפר. כרואה חשבון, הוא מצא עבודה בבנק הצרפתי “קרדיט ליון”, בחברת הרכבות “סאריה” וכן שמש כתב ספורט בשני עיתונים שווייצרים. הוא הצטרף לסניף הכנסייה האוונגליסטית השווייצרית בברצלונה והחל לשחק כדורגל עם הקהילה הפרוטסטנטית המקומית. בהמשך הוא סייע בהקמת מגזין ספורט מקומי, “Los Deportes” (“הספורט”).

בעיתון זה הוא פרסם ב-22 באוקטובר 1899 מודעה המכריזה על רצונו להקים מועדון כדורגל. תגובה חיובית מצד הציבור הובילה למפגש בבית הספר סולה ב-29 בנובמבר ומועדון הכדורגל של ברצלונה נולד. המייסדים כללו אוסף של שווייצרים, אנגלים וקטלאנים אוהבי ספורט בכלל וכדורגל בפרט. גאמפר בחר את צבעי המועדון, אדום-כחול, בהשראת מועדונו השווייצרי, פ.צ בזל. אף על פי שגאמפר היה הכוח המניע מאחורי המועדון, הוא הסתפק תחילה בלהיות חבר בהנהלה וקפטן הקבוצה. הוא היה בן 22 בלבד ורצה להתמקד בלשחק כדורגל. הוא שותף ב-48 משחקים עבור ברצלונה בין השנים 1899-1903, וכבש 100 שערים. בשנת 1901 הוא היה חבר בקבוצה שזכתה בתואר הראשון של המועדון, גביע מקאיה (כיום גביע קטלוניה). בשנת 1902 הוא שיחק במשחק גמר גביע המלך הראשון בספרד, בו ברצלונה הפסידה 2:1 לקבוצת ויסקאיה (כיום אתלטיק בילבאו). גאמפר הבקיע שלוש תשיעיות במדי ברצלונה, שתיים מהן בגביע מקאיה

בשנת 1908 התמנה גאמפר לראשונה לנשיא מועדון הכדורגל של ברצלונה. הוא לקח על עצמו את המשרה בתקופה קשה, בה כמה שחקנים מובילים עזבו ולא נמצא להם מחליף, מה שהשפיע מיד על ביצועי הקבוצה על המגרש ומחוצה לו. המועדון לא זכה בשום תואר מאז אליפות קטלוניה של 1905 וכתוצאה מכך מצבו הכלכלי הידרדר. גאמפר היה לסירוגין נשיא המועדון במשך חמש תקופות (1908-09, 1910-13, 1917-19, 1921-23 ו-1924-25), ובסך הכול 25 שנים בהנהלת המועדון. אחד מהישגיו הגדולים ביותר היה תרומתו להעניק לברצלונה אצטדיון משלה. עד שנת 1909 הקבוצה שיחקה במגרשים שונים, אשר אף אחד מהם לא היה בבעלותה. גאמפר גייס תרומות מעסקים מקומיים וב-14 במרץ 1904 גם עבור למגרש ברחוב התעשייה (Carrer Industria), אצטדיון בעל 6000 מקומות. בנוסף הוא הפעיל מאמץ לגייס עוד חברים למועדון, ובשנת 1922 עמד מספרם של אלה על 10,000. זה הוביל למעבר נוסף של המועדון, הפעם לאצטדיון בעל 20,000 מקומות, לס קורטס (Les Corts), אשר מאוחר יותר הורחב ל-60,000 מקומות.

תרומה משמעותית נוספת של גאמפר למועדון הייתה גיוסו של החלוץ ממוצא ספרדי-פיליפיני פאולינו אלקנטרה, שהיה מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים. בנוסף, הוא מינה את האנגלי ג’ק גרינוול למאמן הקבוצה בשנת 1917, במהלך ששינה לטובה את דרכו המקצועית של המועדון. בתקופתו של גאמפר, זכתה ברצלונה ב-11 אליפויות קטלוניה, שישה גביעי המלך וארבעה “גביעי הפירנאים”, במה שהיה עידן הזהב הראשון של המועדון, טרם הקמת הליגה הספרדית (1929). פרט לאלקנטרה, הקבוצה כללה שחקנים אגדיים כמו ריקרדו זאמורה, ז’וזפ סמיטייר ופראנץ פלאטקו.

תקופת כהונתו האחרונה כנשיא הסתיימה בנסיבות שנויות במחלוקת וטרגדיה אישית. ב-24 ביוני 1925, אוהדיה הקטלונים של ברצלונה ביזו את ההמנון הספרדי, ולעומת זאת קידמו במחיאות כפיים את שירת “אלוהים נצור את המלכה” של הקבוצה האורחת מבריטניה. בתגובה, האשים השלטון הדיקטטורי של מיגל פרימו דה ריברה את גאמפר בקידום הלאומיות הקטלאנית. אצטדיון לס קורטס נסגר לשישה חודשים וגאמפר הוגלה מספרד. הוא חזר לשווייץ, בה לאחר תקופה של קשיים כלכליים הוא שם קץ לחייו ב-30 ביולי 1930.

המועדון הוציא משימוש את מספר כרטיס החבר של גאמפר, ועיריית ברצלונה קראה לרחוב על שמו ברובע לס-קורטס, בו נמצא גם האצטדיון הנוכחי של ברצלונה, קאמפ נואו. בשנת 2002, המועדון ציין את יום השנה ה-125 להולדתו. בשנת 2004, הפכה חברת הביטוח השווייצרית וינתרת’ור לספונסר של קבוצת הכדורסל של ברצלונה, מה שגרם לכך ששחקני הקבוצה נשאו את שם עיר הולדתו של גאמפר על חולצותיהם. כיום מועדון ברצלונה, הנושא את הסיסמה “יותר ממועדון כדורגל”, מאגד בתוכו קבוצת ראגבי ורכיבה על אופניים, ממקצועות הספורט בהם עסק גאמפר.

בשנת 1966, ייסד נשיא ברצלונה דאז, אנריק לאודט, את “גביע ז’ואן גאמפר” לזכרו. טורניר קדם-עונה זה מארח קבוצות בינלאומיות מהשורה הראשונה ומשמש את המועדון להצגת סגל הקבוצה לקראת העונה החדשה.

 

ז׳וספ סולר: 1905-1906:

שיא בתקופה של קיפאון במועדון, מספר החברים קטן (והגיע לשפל של 198) ושום תואר לא הגיע לארון. תחתיו בארסה איבדה את האליפות המקומית לאחר שההתאחדות החליטה ששני שחקני בארסה לא לבשו תלבושת כראוי, בארסה מחתה וסירבה למשחק חוזר ובעקבות כך איבדה את התואר.

 

ארתור ויטי: 1903-1905:

שיא שהתמנה בעקבות קשריו כבכיר בקולוניה הבריטית בברצלונה. בזמן כהונתו שיחקה בארסה את משחקה הבינלאומי הראשון (מול טולוז הצרפתית). הביא למועדון כדורים מקוריים מאנגליה ורשתות לשערים וגם שיחק בקבוצה בין השנים 1899-1905 עם 74 הופעות.

 

פול האס: 1902-1903:

הנשיא הראשון של בארסה שלא היה ממקימיה וגם לא משחקניה. תחתיו זכתה בארסה באליפות קטלאוניה במאזן מרשים (12 ניצחונות מ 14 משחקים). הציג לראשונה את כרטיס הסוסי – כרטיס החבר הרשמי במועדון הכדורגל של ברצלונה.

 

ברתומאו טרראדס: 1901-1902

במהלך כהונתו תרם ליצירה של התאחדות הכדורגל הקטלאנית, שהפרידה בין ברצלונה, אספניול וקבוצות נוספות העתידות לקום. ממקימי המועדון הראשונים, שיחק גם 30 משחקים כשחקן בארסה. שימש כסגן הנשיא של פול האס.

 

וולטר ווילד: 1899-1901

אחר מ 12 החברים שהקימו את מועדון הכדורגל של ברצלונה באסיפת המועדון באולם הספורט בסולה. ווילד היה המבוגר ביותר בין כל החברים והצבעתו לנשיא הייתה פה אחד. שיחק במשחקיה של בארסה ואף שיחק במשחקה הראשון של בארסה בהיסטוריה. התפטר באפריל 1901 לאחר שנאלץ לחזור לאנגליה. 50 שנה מאוחר יותר, הוזמן לחגיגות היובל של בארסה ונערך לכבודו מצעד כבוד.

 

 

מה אוהדי בארסה אומרים