סלע המחלוקת: הטור של יעוז סבר

4-4-2

1.
ואז בדקה השישים, לאחר 15 דקות של לחץ מהגיהנום שכמוהו אני לא זוכר את ברצלונה מתמודדת מ-ע-ו-ל-ם, המאמן וולרדה עושה חילוף ובוחר להכניס את סמדו במקום קוטיניו. מגן במקום חלוץ, המגן סרג׳י רוברטו עובר לקישור וברצלונה עוברת ל-4-4-2 בבית, מול ליברפול. גאון? גאון! דביל? דביל! פחדן? ברור! אמיץ? איך אפשר שלא…. הנפש שצבועה בכחול בורדו נקרעת לגזרים כיוון שזה עובד לא רע. ה-4-4-2 הפרגמטי שובר את התבנית של ליברפול שעד אותה דקה אמנם מפגרת 1-0 אבל עושה בית ספר לברצלונה בבית, בקאמפ נואו. צריך היה לראות את זה כדי להבין. מי שמשחק פיפ״א הרבה שנים מכיר את התחושה שאי אפשר לעבור את החצי. אתה מרחיק כדור שננגח לרחבה, עד 35 מטר, בחזרה לרגלי הקשרים של היריב, פעם אחר פעם ולא מצליח לראות את האור. כשאני אומר לא עברנו את החצי, אני מתכוון מילולית. היה רחמים לראות אמני שבירת לחץ כמו בוסקטס, אלבה ורקיטיץ׳ שולחים את הכדור פעם אחר פעם בפאניקה לרגלי האנגלים.

2.
אגב לחץ, יש שחקן אחד בברצלונה עם תכונות צ׳אביאיות אורגינל. קוראים לו ארתור ואתמול בחר וולורדה לא רק שלא לשתף אותו, אלא להכניס את אלניה במקום בדקה התשעים. תהרגו אותי אם אני מצליח להבין את זה. לא מצליח להבין את היתרון של אלניה, כשצריך להחזיק כדור ולצופף שורות, על שחקן כמו ארתור שהכדור נדבק לרגליים שלו וכל מסירה שלו זה בול למטרה. 

3.
וכאן האבל הגדול, מה חשוב יותר, התוצאה או הדרך? הדרך, רבותיי, היתה מזעזעת. זה יכול היה להיגמר 5-0 לברצלונה, אבל צריך היה למען הכבוד והאמת להיגמר באיזה 3-1 לליברפול. הקבוצה האנגלית הפעילה לחץ מדהים, כבר אמרנו, על ההגנה של ברצלונה ופשוט היתה הקבוצה היחידה על המגרש קרוב לשלושים דקות, אם לא למעלה מזה. זה לא רק העובדה שלראשונה מזה שנים נגמר משחק בקאמפ נואו 52-48 באחוזי שליטה, זה הרבה יותר גרוע מזה. 
מצד שני, שלוש אפס. שלוש אפס, על קבוצה שכמעט לא הפסידה כל העונה באנגליה ומציגה הגנה שספגה 20 שערים העונה. שלושה שערים לרשת של אליסון, שלדעתי כמו כל שוער ברזילאי, הוא קצת אוברייטד. 

4.
אז מה יהיה עם וולורדה? כבר אמרנו, זה מאמן שמשנה את הדי.אנ.איי של ברצלונה ואני לא ידוע אם אני אוהב את זה. שיהיה ברור, התצוגה של אתמול זו תצוגה ששווה ברמתה ל-3-0 הביתי, שנלווה ל-4-0 בחוץ, מול באיירן מינכן. מול מאמן ברצלונאי באופיו ככה זה היה נגמר, בוודאות. ומצד שני, עם המאמן הבסקי על הקווים, הדבקות שלו בנצחון ללא קשר למחיר, החיבה שלו לתוצאות על חשבון הכדורגל היפה, קיבלנו נצחון גדול, אבל נצחון שהוא יותר מוריניו מאשר גווארדיולה, בואו נודה באמת. ושוב נשאלת השאלה, האם אני אוהב את זה? אני לא יודע. אני מנסה להתרגל. סוניה פרס תמיד סיפרה שמבחינתה כל התפקידים של שמעון פרס היו מיותרים. ״התחתנתי עם רועה צאן״, היא הסבירה. האם נשיא זה פחות טוב מרועה צאן? אולי לא, אבל לך תבין עניינים שבנפש. האם ברצלונה שמשחקת 4-4-3 קלאסי ומקבלת בראש מבאיירן זה יותר טוב מברצלונה שמשחקת 4-4-2 הגנתי להחריד ותופרת את ליברפול? לא יודע. מה שבטוח, כל עוד אלה התוצאות, וולוורדה ממצב את מעמדו כאחד המאמנים הפרגמטיים אבל המצליחים של בארסה.

5.
אה כן, והיה את מסי. ההשוואה בין מסי לרונלדו היא רלוונטית בערך כמו ההשוואה בין מייקל ג׳ורדן לקובי בראיינט. הראשון הוא השחקן השלם בכל הזמנים, המרהיב ביותר, החכם ביותר, המוכשר ביותר, הקבוצתי ביותר והאינדיבידואליסט הגדול בכל הזמנים והשני הוא סקורר ענק עם אופי של ילד בן 5, קשרים מאוד בעייתיים עם חבריו לקבוצה ולמען האמת לא רק שהוא לא גדול מג׳ורדן, רוב הזמן הוא אפילו לא היה השחקן הטוב ביותר של קבוצתו. אותו הדבר עם מסי ורונלדו. השוואה מגוכחת בין סקורר עצום מצד אחד, רונאלדו, ומצד שני מסי שהוא מתנת האל לאנושות. שחקן שמגיע פעם במאה דורות, שילוב בין ווינריות, קבוצתיות עילאית, צניעות על המגרש ומחוצה לו, כדורגל שלא היה לאף אחד ברגליים ויכולת לעשות את כל זה, Day in, Day out כבר כמעט חמש עשרה שנה. מה שהוא עשה אתמול בעשרים הדקות האחרונות, אחרי משחק בו לגמרי לא בא לידי ביטוי, היה מתצוגות הכדורגל המופלאות שראיתי. וזה גדול בהרבה מהשער בבעיטה החופשית. זה הדריבלים שאין מה לעשות נגדם, ראיית המשחק, ההנהגה של הקבוצה, הכדור שדבוק לרגליים שלו וההבנה שכשהוא נדלק אז אפשר לסגור את המשחק.

יעוז סבר

יש גם החלטות טובות, למשל ברצלונה, ההיא שהתחלתי לאהוד באמצע שנות השמונים, ברצף האליפויות המטורף של מדריד והוגו סאנצ׳ז. למה התחלתי לאהוד את בארסה? האמת לא יודע. אמא שלי אומרת שלא יודע זו לא סיבה, אבל מצד שני, זה הצליח אז למה להתווכח.

מה אוהדי בארסה אומרים

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום