עדיין מתרגשים מהמפגש עם ז’ואן לאפורטה

רענן בן ישי כותב:

יותר מיממה אחרי ואני עדיין מתרגש. ממש! נדיר מאד לפגוש אדם בפעם הראשונה ורק אחרי שנפרדים לקלוט שזה מישהו ששינה לך את החיים, שהעשיר לך אותם בצורה בלתי נתפשת, שגרם לך להתאהב – ברעיון, בתופעה, ליצור לך משפחה – והכל מבלי שנפגשתם, דיברתם או הייתם באיזשהו קשר. ובשבילי ז’ואן לאפורטה הוא אחד האנשים שגרמו לי להתרגש. מאד. והמון!

אני אוהב בארסה כבר שלושים שנה. לא שידרו אז הרבה אבל קלטתי שקורה משהו ממש מרגש עם הקבוצה הזו, ואפילו שבאותו זמן הייתי בסדיר ושירתתי בחור בדרום, הצלחתי לראות את הדרך של הדרים טים לגביע אירופה. נשארתי אוהד ועם פינה חמה ללב, ובשלב מסוים נכנס לי לראש הרעיון לעבור לגור בברסלונה (בסמך הספרדית, לא בצדיק הגרמנית…). הגעתי לעיר כדי להירשם ללימודים במאי 2003, רגע לפני שלאפורטה וחבורת האוהדים הצעירים שאסף סביבו ניצחו את הגווארדיה הוותיקה במרוץ לנשיאות (ברוח הימים האלה צריך לציין שסיסמת הבחירות שלו היתה “בארסה לפני הכל”…). עזבתי כדי להתארגן בארץ לקראת המעבר ובינתיים לאפורטה ניצח וכעבור עוד חודש התבשרנו שהצליח להחתים את רונאלדיניו, והחיוך שובה הלב שלו קרן מכל כותרות העיתונים. עברתי לגור בעיר בשבוע שבסיומו דיניו ערך את הופעת הבכורה שלו בקאמפ נואו וכבש שער ראשון (אנקדוטה שהזכרנו בפגישה – הליגה הכריחה את בארסה לשחק ביום ראשון, אבל היה לה משחק ליגת אלופות ביום שלישי, אז מאחר שהליגה לא קבעה באיזו שעה יהיה המשחק, לאפורטה החליט לשחק במוצ”ש בחצות ודקה, כך שיהיה יום ראשון. היריבים מסביליה התעצבנו, אז לאפורטה אירגן 90 אלף גספאצ’ו, מרק סביליאני, כדי להרגיע… ועוד אנקדוטה – בטיבידאבו, ההר שמעל העיר שעליו הפסל של ישו התאום של זה מריו דה ז’אנרו, יש מד סייסמי שמודד שינויי רעש. השער של רונאלדיניו, שנכבש בעירך באחת בלילה, הוא האירוע שגרם לשינוי רעש הכי גדול מאז שהחלו במדידות, כולל רעידות אדמה…).

הגעתי לעיר בלי שפה. חשבתי שיהיה לי זמן עד הלימודים והסתבר שטעיתי. אז למדתי מהר בדרך הכי כייפית שיש – פשוט קראתי את עיתוני הספורט ותירגמתי לעצמי (הרבה לפני גוגל טרנסלייט היה מכשיר דמוי עט סורק שנקרא קוויקשנרי…). קראתי הכל! (הרגל שנתפס אצלי עד היום, אין בוקר בלי לקרוא ספורט בספרדית). והתחלתי ללכת למשחקים. בהתחלה עם הכרטיסים הכי זולים שמצאתי, בעיקר למעלה מאחורי השער הצפוני ליד היונים ומאיפה שאפשר ליפול החוצה… אכלנו חצץ! זכור לי במיוחד משחק מול ולנסיה שבמחצית השניה הייתי מעל השער של קאניזרס וכל המחצית הקהל צעק לו מחמאות על אמא שלו… וכן, לא יצאנו טוב בסוף. קאניזארס דווקא יצא מבסוט. וכך עוד תיקו ועוד הפסד, חצי עונה מזעזעת. משחק אחרי משחק מפלס הלחץ והבאסה עלה אבל לאפורטה לא ויתר. היתה אווירה של “נחזיק מעמד, יהיה בסדר, בסוף נצליח”. ואנחנו, אוהדים שרגילים לתקופות נוראיות ולאכזבות ותיסכולים לאורך שנות הגאספרט ובכלל, סחבנו. האוהדים של היום מקבלים ירוקת מול פני הצנון של ואלוואדה – אבל לפחות הקבוצה אלופה. אז היה רייקארד, צנון כבוש הולנדי, מאמן סולידי לא ממש מצליח, לא מלהיב ולא מתלהב, שמסביר בחיוך חמוץ מבויש הפסדים וחוסר מזל… ירוקת! ואז הגיע דאווידס. זה התחיל לאט, אבל פתאום התחלנו לנצח. ולנצח. ועוד. והופעות גדולות, ושמחת החיים של רוני סחפה, רצף מדהים שבו הכל הולך ואת הליגה הזו סיימנו (סוף כל סוף) לפני ריאל.

חצי השנה הזו מתועדת נפלא בסרט FC Barcelona Confidential, ורק דרכו אפשר אולי להבין את הסחף של השמחה שהתגבר, התגבש והתפרץ באותה חצי עונה. בארסה הפכה להיות משפחה, מהראש לאפורטה, דרך המאמן, השחקנים ועד האוהדים והעיר. נהיה פשוט כייף לאהוד בארסה. ומה שקרה בקיץ היה המשך לעקיפה של בארסה את מדריד בטבלה בסיום העונה – לאפורטה הצליח לקנות את סמואל אטו, שהבעלות עליו התחלקה חצי-חצי בין מאיורקה לריאל (הוא סיפר לנו בפגישה על המו”מ הזה והזכרתי לו שבאותו קיץ של 2004 הוא מכר לליברפול את לואיס גרסיה ב-12 מיליון, קנה את אטו ב-24 (כלומר ה-12 מגרסיה הלכו לריאל) וריאל לקחו את ה-12 שקיבלו על חצי אטו וקנו מליברפול את מייקל אואן. 12 מיליון שעשו סיבוב. בקיץ העוקב לואיס וליברפול לקחו צ’מפיונז, בקיץ הבא אנחנו עם אטו, ומייקל אואן… היה אחלה מחליף…). אטו הגיע לעיר והכותרת בעיתון היתה “Ronaldinho y yo liaremos” (נשגע, נטריף, נעשה בלאגן…).

וזה בדיוק מה שהיה. בעונה הבאה כבר הייתי מנוי לליגת האלופות, בוקה 36 בלאטראל, על קו ה-16 של השער הצפוני, שורה 2. על הדשא. לודוויג ז’ולי היה קיצוני ימני, גובה מטר וחצי עם רגליים בעירך באותו היקף, וכשבארסה תקפה לשער הדרומי והוא שיחק בצד הרחוק ממני הוא היה נעלם לגמרי בשל הקימור במגרש… ראיתי מול עיניי את רונאלדיניו כובש שער מהפך מול מילאן אחרי תקופת יובש וצורח לקהל “יו סי קה סואו פודה” (בתרגום עדין, אני כן טוב!), ראיתי את ה-0-3 בקלאסיקו (לאפורטה הזכיר בפגישה את החטיפה של אטו לרוברטו קארלוס אבל אני זוכר יותר את השער של ואן ברונקהורסט שהתחיל מהוצאת חוץ מטר ממני ונגמרה בחגיגה מולי), נסעתי עם הקבוצה ללונדון כדי לאכול את הלב בסטאמפורד ברידג’ (גנבו לנו 4-2…) ועדיין להיות הכי גאה… אבל יותר מהכל, הפכתי לאוהד מושבע (בארץ אף פעם לא הייתי כזה, וזה מוזר כזה קורה לך באמצע שנות השלושים לחיים…). כזה שעוקב כל יום, הולך לכל משחק, ואז אפילו הכרתי את שי שחיפש איך להקים פנייה רישמית בישראל וגם כתבתי קצת בבארסמניה (בספורטאנטר…). זו עונה שהסתיימה באליפות, אינייסטה הפך לשחקן ה-12 הקבוע (כשרייקארד מצד אחד מטפח אותו ומצד שני שומר עליו. לא נתן לו הרכב אבל הכניס אותו קבוע בדקה 60 כדי שהילד יהפוך את המשחק. הלוואי ככה היום עם ריקי…). והיה גם תהליך של ניקיון שאריות הגאספארט, פחות הפרצוף החמוץ של קוקו, שלום לאוברמארס, ומקצה הרזרבות נשלף או-או-אולגר פרסאס, כי כשמאמינים בקאנטרה אז עד הסוף…

הטקסט שעולה כאן הוא מקרי. יש לי כל כך הרבה זכרונות ואסוסיאציות מהתקופה הזו שבכל רגע אחר שהייתי כותב היה יוצא מבחר שונה של סיפורים. הנקודה היא הסחף, המשיכה וההתלכדות הזו סביב חבורה שמשדרת שמחה, כייף, אמונה ודרך. וכתוצאה מכך – ורק כתוצאה מכך – הצלחה!

וזה ז’ואן לאפורטה. האיש שהעריץ כילד את יוהאן קרויף וכשהתמנה לנשיא אימץ אותו כרב, הפך אותו – קודם מעשית ואחר כך גם רישמית – לנשיא הכבוד של המועדון והלך בדרך על פי עצתו באמונה כמעט עיוורת. כל ההנהלה פעלה כדי לאפשר לממש את החזון של קרויף – כספית, ניהולית וספורטיבית. זה בא לידי ביטוי בטיפוח המשתלה “לה מאסיה”, בביטחון והגב שנתנו למאמן כדי שיוכל לתת לשחקני הבית את הבמה, בביצים לצאת למאבק במעצמות שהיו אז ריאל והגלאקטיקוס, מוראטי, אברמוביץ’ והכספים העצומים. בארסה היתה אז מועדון צנוע שזכה רק פעם אחת בגביע האלופות, אליפות פה ושם (חוץ משנות הדרים טים), מועדון בחובות וממש לא עשיר. אבל החזון היה להפוך את “יותר ממועדון” לתופעה עולמית. יותר ממועדון שאימץ את יוניצף (כלומר הטביע על החולצות את שמו של ארגון הסיוע העולמי לילדים במצוקה ותרם 2 מיליון יורו בשנה כנגד זה – הפוך על הפוך מכל מועדון שמוכר את החולצה שלו עבור כסף). אבל הסיפור שאולי מבטא הכי יפה את רוח המועדון תחת לאפורטה הוא הנריק לארסון.

לארסון הגיע בקיץ 2004 למשבצת של שחקן מחליף וותיק שיכול להיכנס תמיד ולתת תפוקה אבל מצד שני כזה שלא יתלונן על מעמדו. והכי חשוב – הגיע בחינם. וחתם על חוזה לעונה אחת. ואחרי שלושה חודשים נפצע, סתם ככה מעצמו (באותו קלאסיקו 0-3). לאפורטה הודיע לו שהוא מאמין בו, ולמרות שלא היה חייב לו דבר, תמך בו בכל תקופת ההשבתה והאריך לו את החוזה בשנה נוספת. הסיפור הזה נגמר עם שני בישולים בגמר ליגת האלופות בשנה שאחרי…

כי האמונה היתה שאם יתמידו בדרך הנכונה, של קרויף, של נאמנות לערכים ותמיכה בקהילה, זה יקרה. וזה קרה. יותר ממועדון זכה בגביע, העלה את מסי (שלאפורטה סירב למכור למוראטי ב-2006, אחרי חצי שנה פציעה ובגיל 18, תמורת 250 מיליון! ב-2006!), וכשנגמר הגלגל של רייקארד לאפורטה הלך למקורות, בבית, ומינה את פפ. ואת השאר אתם זוכרים טוב כמוני, אני כבר לא גרתי בעיר ויש כבר את הסרט טייק דה בול פאס דה בול…

אבל בשבילי לנצח זה יהיה לאפורטה, השורשים, המקור, ההתחלה של כל האהבה וההתרגשות הזו. לאפורטה והסצינה הזו שמתועדת בבארסה קונפידנשייל, כשהוא כמעט לבדו ביציע בקאמפ נואו הריק, צועק מלוא ריאותיו וגרונו ויסקה אל בארסה!

טור אורח

מה אוהדי בארסה אומרים

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום