עוד טיפה

בארסה שמרה על המקום הראשון מחזור אחד לסיום אחרי מאניטה טובה בדרבי על הפריקוס המאוסים.

די עצוב לי שאחרי משחק מכריע נגד היריבה העירונית והשנואה יש לנו כל כך מעט לכתוב פה, וגם במעט הזה יש התייחסות לכלכלה ולא למשחק.

 

אני מניח שאפשר להאשים בכך את ONE ששידרו את המשחק בצורה הכי מזוויעה שיש, וכך אף אחד פה לא באמת ראה את המשחק ויודע מה להגיב, למעט דיבור ב”כותרות”. אני בהחלט התעצבנתי ביום ראשון. הוציאו את כל המתח והתשוקה מהמחזור הזה, עם הזפזופים האינסופיים בין משחקים שמעניינים אותי כמו התהליכים הסוציולוגיים בקזחסטן של המאה ה-19. אפילו קיבלנו התראות על גולים לפני שראינו אותם, משהו שלגמרי הוסיף חטא על פשע. עכשיו ניצלתי את הערב כדי לצפות במשחק כדי שיהיו לי כמה תובנות קונקרטיות יותר לומר.

 

אז עם מה אתחיל כשאדבר על המשחק? אתייחס לכך שאני מאוד שמח מכך שהפחד שלי לא התממש. התפאורה הייתה מוכנה; פאו לופס יצא בהצהרות; משחקים שם עוד כמה מנדרילים. האווירה הייתה חמימה למדי לקראת הדרבי הזה, אבל בסוף הכול התפוצץ להם בפנים. זו אפילו לא מטאפורה. לראות את השחקנים שלנו לועגים לפאו לופס הדביל, בפנים, זה פשוט מתוק מדי כדי להיות אמיתי. גם הכמות הסיטונאית של העבירות שהם ביצעו, שלא הועילו להם כלל, שלא הפריעו לשחקני בארסה כלל – זה מראה עד כמה הם חבורה של תוכים מביכים.

 

בהקשר הזה, אני תוהה במידה מסוימת אם התצוגה שהייתה ביום ראשון היא “אספניול קבוצה מביכה” או “בארסה קבוצה אדירה”. הנטייה שלי היא לאפשרות השנייה. בארסה הראיתה עליונות מוחלטת על אספניול בכל שלבי המשחק. השער של מסי בהחלט משנה את היכולת שלי לשפוט, כי הוא ככל הנראה הוציא להם המון רוח מהמפרשים. אולם, גם עד השער, וגם ביתרון 1-0 שברירי – מצב בו קבוצות עדיין נלחמות ואפילו מכניסות הילוך — וכבר ראינו השנה איך בארסה עוזרת לקבוצות לחזור מולה – אספניול הייתה חסרת אונים מול בארסה. ההרגשה היא שגם אלמלא הכדור האלמותי של מסי ישירות לחיבור, הגול היה מגיע. אני נהניתי מאוד לראות את איך שבארסה שיחקה. היה לשחקנים מרץ, הייתה חיוּת, מלשון liveliness. הייתה תנועה ללא כדור שאפשרה למשחק המסירות להיות שוטף יותר, לשבור את הניסיונות הרעועים של אספניול להתגונן. היה גם משחק לחץ משובח שנטרל כל התקפה זעירה שלהם. לטר שטגן ולחוליית ההגנה הייתה עבודה מועטה כי הקבוצה בלמה כמעט הכול בחלקים הקדמיים יותר של המגרש. הייתה לשוער שלנו טעות אחת מוזרה באיזה כדור נייח כמדומני, זה היה מלחיץ, אבל סך הכול אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד שם מאחורה. הקבוצה הצליחה לשמור על רשת נקייה כבר 4 מחזורים רצוף!

 

ושוב אני זורם מהקשר להקשר – כשאני מדבר על משחק הלחץ, אני רוצה להבליט “אפקט פרפר” שקל לשכוח או לא לשים לב אליו מלכתחילה. הרבה מהשערים שלנו הגיעו ממשחק לחץ טוב. איך מסי הגיע לבעיטה החופשית במרחק 22 מטר? אספניול ניסתה לצאת להתקפה, ראקיטיץ’ רץ מהר וחתך מסירה, בנגיעה אחת העביר לאלבה, שמסר למסי שהוכשל. איך סוארס הבקיע את השני? אלבס תוקף באגף ימין, מאבד, אך לחץ של בוסקטס מאפשר לאלבס לחטוף בקלות, להעביר בנגיעה למסי, שבישל לסוארס. הקרן בשער השלישי הושגה בזכות אלבס, שרץ קדימה עם הכדור באגף די לבד. הייתם גם חייבים לראות איך בבעיטה של ראקיטיץ’, לפני הצהוב של פאו לופס, זה היה בוסקטס שרץ ה-מ-ו-ן כדי לחטוף את הכדור ולהתחיל את ההתקפה שלנו ליד קו החוץ. השער הרביעי זה כבר כדורגל מסודר שלנו, ויש קרדיט לטעות של השוער שלהם אבל גם להפקרות הגדולה מאחורה, שאפשרה לטעות לקרות בכלל. השער החמישי, שוב זה אלבס שמעורב במהלך, עם חתיכת המסירה וההקפצה ללואיס, שבישל בקלילות לניימאר.

אז כן, היה משחק לא רע לאלבס (שקשה לנו לפרגן לו, אבל צריך בהחלט הפעם), וגם לשאר החבורה, בניצוחם של ה-MSN מקדימה ומשחק קישור ללא רבב של בוסקטס, אינייסטה וראקיטיץ’ הבלתי נגמרים. כל הקבוצה נתנה משחק טוב מאוד, כמו שצריך, כמו שראוי במשחק שמוקדש לזכרו של מאנל ויק. באה מוכנה, באה עירנית, באה חדה. קבוצה שרוצה לזכות באליפות. רוצה וגם עושה צעד גדול לקראתו. אני גאה מאוד בשחקנים ובאנשי הצוות על המשחק, על כך שהם הצליחו לשים את המשחק הזה מאחורינו על הצד הטוב ביותר. נותרו רק עוד 90 דקות בתקווה שנזכה באליפות. אם בארסה תמשיך כך, היא תנצח גם בגרנדה.
אם אני כבר בעסקי המחמאות לדני אלבס, הלא ראוי לציין לשבח את המחווה הזו לאוהד הצעיר הזה? ריגש אותי עד מאוד לראות את זה. אלבס אולי לא מהשחקנים הטובים ביותר שלנו בשנים האחרונות, אבל הוא לבטח מהאנשים הטובים ביותר שלנו. הוא נכס גדול, גם בגיל 33.

סשה

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו