פפ-שואו בויז

תחושת האושר שאתם קמים איתה ביום אחרי ניצחון בקלאסיקו, היא תחושה שרק אוהד בארסה אמיתי יכול להכיר ולהבין. החיוך שמגיע עד לאוזניים, ההתענגות מהכדורגל שהקבוצה שלך הציגה בבית של הטוענת לכתר, וההשתקה החד משמעית שהמועדון שלך עשה לפטפטנים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי.

 

לקראת הקלאסיקו הזה (“אל קלאסיק” בקטלאן, ולא שום “סופר-קלאסיקו” שערוץ מחוסר שידורים מנסה לשווק אותו ככזה), כל עוכרינו הכינו את הגיליוטינה, “הנה בארסה יוצאת לפנסיה” טענו, רק היה חסר שהיו מכינים לנו כרטיסיות גמלאי לאוטובוס וסלים מיוחדים לעשות שוק.

 

“ננצח בהפרש של 2 שערים” אמר התרח הסנילי אלפרדו די סטפאנו. “מדריד תנצח ב-200 אחוז, מילה שלי” אמר תומאס רונסרו כל יום בפונטו פלוטה המדרידאית. במארקה וב ASS מילאו דפים שמתארים איך מדריד כל כך יותר טובה מברצלונה, ועוד מעשי “הארי פוטר” על העונה השנייה של חמוריניו, מספר הניצחונות הרצופים, רקורד השערים, לא הפסידה בבית בליגה שנתיים, ועוד, ועוד, ועוד. אפילו בתקשורת הזבל שיש לנו בארץ מיד נרתמו למלאכת ההשמצה ועם סרייה של כתבות מנדריליות, צילצלו לקדישא להכין לנו את הקבר.

 

זה גם הגיע לחברים מסביב: “ת’כלס, הם יותר טובים ממכם, תודה בזה כבר”. ואני שותק, שומר הכל בפנים. “היא עוד לא פגשה את בארסה” זה הטיעון היחיד שאני מעלה. אין לי בעיה להיות אנדרדוג כבר רשמתי אחרי ההפסד לחטאפה. כשהפייבוריטים הגדולים נופלים, הם עושים רעש גדול יותר. כשהם מנדרילים מפוטמים בפלוצים של עצמם, עוד יותר.

 

היה גם משחק

יש משהו מעורר הערצה במועדון שלך, שהולך לשחק איך שהוא רוצה בכל מגרש, גם אם זהו המגרש של הקבוצה המתיימרת להיות הטובה בעולם, חמושה ברכש של מאות מיליונים, והיא בלי ספק קבוצת כדורגל טובה מאוד. יש משהו עוד יותר מעורר הערצה כשהשחקנים שלך לא מתפרקים אחרי שער כל כך מוקדם, ועושים אדפטציות תוך כדי מהלך המשחק, בזכות חכמת משחק נדירה, ומאמן גאון על הקווים.

 

לא היה מערך קבוע אתמול לבארסה, היא נעה בהתאם ליריבה שלה, כמו מפלצת ג’לי, 4 בהגנה, 3 בהגנה, 4 בקישור, 5 בקישור, וכל זה בטבעיות, ללא לחץ, ובריקוד באלט.

 

ולצד כל הריקוד הזה, גם לחימה והקרבה, של ג’רי, של אבידאל, של דני, ובמיוחד של הקפיטא’. הסמל הגדול בהיסטוריה של המועדון שלנו, שוב הגיח כדי לדפוק שניצלים מנדרילים בלוחמה שכבר מזמן נכנסה לאגדות. התאקל על קאקא כבר בפנתיאון.

 

לצד כל זה, אלילת המזל שדפקה ברז בחטאפה, הגיחה לביבנבאו, ושוב כישפה את הכריסטיאנה. הנסיכה שכובשת בצרורות מול אלמריות ואוסאסנות, שוב הפכה לדלעת צ’וקרית במאני טיים. משחק הכדורגל נע בדינאמיות בהתאם למומנטומים, ומעניין לראות כיצד היינו מגיבים לפיגור של 0-2, או שיויון 2-2.

 

דקות הסיום של המשחק היו תענוג רצוף. “המוטיבטור הגדול בעולם” לא הצליח להחיות את השחקנים שלו שהתהלכו להם כרוחות רפאים מול האלגנטיות של אנדרס אינייסטה, צ’אבי ומסי. פחות פירגון, יותר קילריות ופחות קסיאס, והיינו חוזים בגוליאדה היסטורית נוספת.

 

בואו לא נהיה חזירים, בשביל זה יש את הגומלין בקאמפ נואו 🙂

 

הטוב: העולם בבוקר שכזה.

 

הרע: הנה חוזרים הטרמפיסטים.

 

המכוער: הספר מרסלו. מראה בדיוק את המנטליות של רעל מדריד.

 

 

 

 

ההרכב:

ואלדס (7).

דני אלבס (8), פויול (10), פיקה (8), אבידאל (9).

צ’אבי (10), בוסקטס (10), אינייסטה (10).

אלכסיס (9), מסי (9), ססק (8).

 

חילופים: קייטע (7), וייה (לא שיחק מספיק), פדרו (לא שיחק מספיק).

 

83,500 צופים בסנטיאגו ביבנבאו, מנדריליה.

 

 

 

 

 

סשה

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום