צעד אחורה

בארסה ממשיכה בפתיחת העונה הצולעת שלה (הגרועה ביותר מאז 03/04) עם הפסד 2-1 בסביליהיום שבת, 16:00. פחות משעה לשריקת הפתיחה ברמון סאנצ’ס פיחואן ולבארסה עדיין אין הרכב. לוצ’ו, אני מתאר לעצמי, היה באותם רגעים ברחוב הסמוך, מנסה לאתר עוד כמה שחקנים בשביל להעמיד 11 על הדשא. ככה זה כשלא פחות מ-7 שחקנים לא יכולים לשחק: ורמאלן, אדריאנו, טוראן, ראפיניה, אינייסטה, וידאל ומסי. תוסיפו את מאסיפ, גרימאלדו וסאמפר, וכמעט יש לכם הרכב רק מהחיסורים האלה.

 

רבע שעה חלפה וההרכב המיוחל של בארסה עשה את דרכו, סוף סוף, לטוויטר של המועדון. לוצ’ו, לא חובב תקשורת ידוע, החליט שהעיתונאים לא יצטרפו לקבוצה באותו המטוס בדרך למשחקי חוץ, ואז שוב לא דפק להם חשבון. במשך כל היום שיערו ב”ספורט” שבארסה תעבור ל-3-5-2 המיוחל, גם אחרי שפורסמו ה-11 היו כאלה שעוד שמרו על אופטימיות. ואז החל המשחק וקרה הצפוי מכל: שוב המערך הרגיל. היו שינויים נקודתיים בגלל זהות השחקנים שפתחו (מסצ’ראנו ובוסקטס ביחד וכו’), אבל הבסיס נשאר זהה.

 

והעקשות הזו של לוצ’ו – על דברים שכבר הוכח יותר פעם אחת שהם לא עובדים בעליל – היא זו שגמרה את בארסה.

 

לא, הוא לא בעט ממטר לקורה וגם לא זה שהתקשה לעשות פו לכדור שהתגלגל על קו השער, אבל הוא כן התעקש (שוב!) על מתייה, שחקן כבד, גמלוני ומבוגר, חסר אכפתיות באופן משווע וברוב חוצפתו גם לא מנסה להסתיר את זה. יכול להיות שאם מסגרת השער של סביליה לא הייתה ממגנטת אליה את 700 הכדורים שנשלחו לעברה, בארסה הייתה מנצחת והכל היה אחלה. טוב, בערך. אבל זה הרי בדיוק כמו בעונה שעברה – רק דחיית הקץ. אז, בעונה הקודמת, היה את מסי, לואיס סוארס וניימאר שהשכיחו את כל המגרעות. עכשיו אין. אז, כשהיה MSN, אפשר היה להכין Plan B ליום סגריר. זה לא קרה והיום הסגריר הזה הגיע בסערה.

 

אני רק נזכר בתגובות שקיבלתי בעונה שעברה כשטענתי שיום אחד כל זה יעלה לנו ביוקר. מהרגעים האלה שאתה מתבאס שצדקת. באמת.

 

באמת שאני כבר לא חושב מתי, סוף סוף, יגיע הרגע שסרג’י סאמפר או גרימאלדו יקבלו צ’אנס. כלומר, הלוואי שזה היה קורה ואני משוכנע ב-200% שהם אופציות הרבה הרבה יותר טובות מאלה שלוצ’ו הלך עליהן, אבל That ship has sailed. אני פשוט יודע שזה לא יקרה ואפילו לא מצפה לזה.

 

גם ויתרתי כבר מזמן על הרצון לראות 3-4-3 או מהלך מפתיע כלשהו מלוצ’ו. אני אפילו יודע שבוסקטס ומסצ’ראנו ימשיכו לשחק ביחד בקישור למרות שזה עוזר בעיקר ליריבה. לוצ’ו מאמן בצורה מסויימת, יש לו דרך מסויימת וכמו שכבר הוכח באינספור הזדמנויות, הוא לא יסטה ממנה בחיים. ככה הוא. עקשן. לטוב ולרע.

 

באמת שהציפיות שלי ירדו למינימום. אני יודע שאת הצעירים הוא לא יקדם ושבלי שחקנים עם יכולת אישית מדהימה, אין לקבוצה הזו שום סיכוי להיות בטופ האירופי. אבל אני לעולם, לעולם לא אוותר על הרצון לראות על המגרש את השחקנים שמגיע להם – לפחות לקבל את הצ’אנס – ולא לראות את אלה שקיבלו את ההזדמנות, לא ידעו מה יש להם בידיים וזרקו את זה מהחלון. זה המינימום, זה הבסיס ולא צריך להיות מאמן גאון בשביל זה.

 

די כבר להינעל על שחקנים ולבוא עם החלטות “מהבית”. די למתייה שהפסיק לרוץ אחרי 1:21 דק’ מתחילת המשחק (נשבע לכם! הסתכלתי עליו). די לייבוש של בארטרה. די לתפקוד הזוי של שחקנים צעירים בעמדות זרות להם וציפייה שהם יעשו קסמים. ודי לזימונים הביזיוניים (!!!!!!!) של גומבאו וקמארה. בחיי שאתם לא מבינים עד כמה זה מביש, אלא אם ראיתם אותם משחקים על בסיס קבוע. הם לא מוצאים מקום גם בליגת העל. ולא, אני לא צוחק. אני בעיקר בהלם שהגענו למצב הזה.

 

זה עצוב, בתור אוהד, לראות שחקן רכש שנקנה בכמה מיליונים טובים ובמקום לירוק דם על הזכות שנפלה בחלקו לשחק בבארסה, הוא עולה למגרש ועושה מה שבא לו. ולמה זה קורה? כי הוא יודע שלא משנה מה הוא יעשה ואיך ישחק, בפעם הבאה הוא שוב יפתח בהרכב. על אוטומט.

 

דווקא כשראיתי את סרג’י רוברטו מועדף על פני דני אלבס, חשבתי שיש עוד איזשהי תקווה. מההחלטות הנדירות של לוצ’ו – לתת צ’אנס אמיתי לשחקן צעיר שהוכיח את עצמו מול אחד במעמד בכיר משלו. אני עדיין לא חושב שסרג’י הוא מגן על וזה לא פיתרון (להרכב) לטווח הארוך, אבל אני כן יודע שהוא ירוץ, יילחם, יעשה מה שהוא יודע, לא יעשה מה שהוא לא. בקיצור, כל מה שאוהד רוצה לראות משחקן בקבוצה שלו. בטח משחקני בית, שאיתם אפשר הכי הרבה להזדהות.

 

הצורה שבה סרג’י שיחק – ושרוב השחקנים שיחקו כשבארסה ניסתה להשוות – זה מה שאני הייתי שמח לראות על המגרש כל הזמן. לאו דווקא הכי מבריק, לא משחק הכי שוטף (אי אפשר לצפות לזה בלי מסי), אבל כל הזמן לרצות יותר מהיריבה. לרוץ, ללחוץ, לשחק עם אנרגיות. יש מספיק שחקנים כאלה במועדון עם פרופיל כזה – ויש להם גם קצת כישרון ברגליים, קצת – אבל לא כולם מקבלים צ’אנס להרוויח את המקום שלהם, וזה מה שחבל.

 

אתה חושב על זה, ואז מסתכל על מתייה שעולה למגרש, עושה שכונה, לא רץ ולא טס לספסל מיד לאחר מכן. בשער הראשון קווין גאמיירו עובר אותו כאילו הוא לא קיים (אפשר להפסיק עם השטות הזו שהוא שחקן זריז?) – ושימו לב טוב למה שהוא עושה לפני שהחלוץ הצרפתי מקבל את הכדור, הוא פשוט הולך ואז נתפס במיקום גרוע. ובשער השני הוא פשוט שובר את מלכודת הנבדל. ועדיין, הייתי בטוח שהוא הולך להשלים 90 דקות. תראו לאן הגענו.

 

חשוב להבהיר שהתוצאה פחות מפריעה לי ויותר הדרך. כי עם דרך רצינית וטובה, התוצאות יגיעו, ויגיעו בסטייל. מנגד, אם מתבססים רק על תוצאות ושמים יותר מדי ביצים בסל אחד (עם דגש על אחד) כדי להגיע אליהן, בסופו של דבר זה יתפוצץ לך בפנים. וחשוב עוד יותר להבהיר: אני ממש לא שונא את לוצ’ו. הוא היה מהשחקנים שהכי אהבתי בבארסה בתקופה ההיא (במיוחד בגלל אותה לחימה שהתייחסתי אליה) ומגיע לו קרדיט על התרומה שלו לבארסה בעונה שעברה. אני פשוט חושב שהוא טועה בכמה דברים ושהוא טיפס על העץ (או כמה מהם) יותר מדי גבוה ולא יודע איך לרדת.

 

ורק עוד שתי נקודות לסיום בהתייחסות למשחק עצמו. ראשית, עניין סנדרו ומוניר. הראשון – חלוץ “9” וראו איך הוא יכול לתרום כששיחק ממש במרכז עם לואיס סוארס יותר מאחור כיוצר מצבים, אבל בכל זאת הוא מתופקד ביותר מדי דקות בצד ימין. ומוניר? גם הוא נשלח לחלטר בעמדה שהייתה זרה לו עד לפני חודש. אולי חסרה לו המהירות והוא לא מספיק חזק (פיזית) כדי לשחק בהתקפה – בטח בימין – אבל יש לו את כל האיכויות כדי להיות קשר התקפי טוב. בנוער ובבארסה ב’ הוא תופקד במרכז, וקשה להבין למה לא מנסים אותו שחקן יצירתי מאחורי החלוצים. זה יכול להיות גם ב-4-3-3 בעמדה של אינייסטה וגם ב-3-5-2.

וטר שטגן? איזה קטע שאי אפשר להאשים אותו בהפסד, אה?

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023