ראיתם את “להיות מוניר”? אוקי, אז אין סרט כזה, אבל דמיינו לרגע שמוניר הוא ג’ון מלקוביץ’. תחשבו מה עבר עליו עד לפני חודש. בקושי משחק, מחמיץ בלי הפסקה, הופך למושא ללעג וחוטף קללות מאוהדים שכבר לא יכולים לראות אותו.
יש לכם את התמונה הזו בראש? יופי, עכשיו בואו נדבר מספרים. כמה משחקים מוניר שיחק בתפקיד שלו (9, חלוץ מרכזי אמיתי)? 2. כמה שערים כבש? 3. הוא יכול לעצבן אתכם, אתם יכולים לא לאהוב אותו ולחשוב שהוא פח אשפה, אבל אלה הן עובדות, כאלה שאי אפשר לערער עליהן. אלה שני משחקים שבהם לא היה את לואיס סוארס, ואלה היו משחקים חוץ, קשים – דרבי מתוח ואגרסיבי, ובילבאו אחרי שחטאפה 6:0 מול אוהדים שצמאים לנקמה. ומוניר כבש בהם 3 מ-4 השערים של בארסה. מה שקרה עם סרג’י רוברטו היה צריך ללמד לקח כמה אוהדים שהלכו קצת רחוק מדי, אבל הנה, זה קורה שוב: שחקן צעיר מקבל צ’אנס, לוקח אותו בשתי ידיים ומשנה את המצב שלו בקבוצה מקצה לקצה. כשמוניר משחק בעמדה שלו – ולא כקיצוני ימני, שמאלי, עוזר מגן ימני, שומר ראש של דני אלבס או רץ ימני עם סלסלה שכל משימתו היא לאסוף את הציפורים שנופלות מהשמיים – אז הוא גם יכול לבוא לידי ביטוי.
קטע כזה.
יש הבדל גדול בין מוניר לסרג’י רוברטו. אחד בן 20, השני בן 23 ונמצא באיזור הקבוצה הראשונה כבר כמה שנים טובות. וככזה, סרג’י רוברטו יותר מנוסה, יחסית, בסיטואציות ששחקן צעיר נקלע אליהן והצליח למקסם את התרומה שלו למרות המגבלות. מוניר עדיין לא שם, אבל לאחרונה הוא נותן לבארסה בדיוק מה שהיא מצפה מהחלוץ המחליף שלה. ברור שהוא לא ישחק הרבה, אבל כשהוא כן, זה חייב להיות כ-9. זה לא אומר שלא צריך עכשיו את נוליטו אלא בדיוק להיפך. נוליטו יכול לסגור את כל החורים שעדיין נשארו פתוחים בחלק הקדמי ולהשלים את מוניר. עם שניהם יהיה לבארסה גם חלוץ מחליף וגם קיצוני מחליף ברמה גבוהה (נוליטו לשמאל, ארדה/וידאל לימין).
ואחרי המשחק הזה, ארדה בעצמו ראוי לכמה מילים טובות. לא משחק שיא במיוחד, אבל היה חתום על המהלך ששבר את בילבאו אחרי פתיחה מצויינת שלה. חיסל את הלחץ שלה בכדור עומק אחד. בהוקי קרח נותנים בישול לשני המוסרים האחרונים לפני הגול. בכדורגל לא, אבל זה לגמרי אסיסט גם של ארדה. קור רוח תחת לחץ, ראיית משחק, מסירה. כל מה שצריך מקשר קדמי בבארסה.
גם – או יותר נכון: בעיקר – בוסקטס ראוי לשבחים. (עוד) משחק אדיר שלו. פעם הוא היה סובל מהריחוק הגדול יותר של 2 הקשרים הנוספים. פעם הוא היה נבלע מול קישור לוחץ. פעם. עוד מסטרקלאס של גאון כדורגל. המיקום הממוצע של ראקיטיץ’ היה בסן מאמס ממש על קו ימין בין דני אלבס לארדה, ואינייסטה היה משמאל לעיגול האמצע. ועדיין, אחרי הבליץ הבאסקי של רבע השעה הראשונה, הייתה תחושה שבוסקטס נמצא בכל מקום. מחלץ, מתקל, מוסר. חראם על מי שעוד לא הבין שמדובר בקשר האחורי הטוב ביותר בעולם (ובפער ניכר) ובאחד הקשרים הטובים ביותר שיש היום.
גם טר שטגן היה ענק באחד המשחקים הטובים שלו בבארסה. סוג של סגירת מעגל בהתחשב בזה שזה היה מול הקבוצה שמולה ספג שער מחצי מגרש. חוץ מזה, אחד הדברים המדהימים במשחק הזה היו שגם בלי מסי וסוארס, השער הראשון נכבש בלי מעורבות של ניימאר. בהמשך הוא לקח על עצמו יותר ולא נפצע למרות ניסיונות חיסול מגוונים של המחתרת הבאסקית. שזה לא פחות מרשים מכל מה שהוא עושה העונה.
וכמה מילים על בילבאו. איפה הקבוצה האטרקטיבית שהלהיבה את כל אירופה? מה לאתלטיק הזו ולימי ביילסה? החליפו את ההתלהבות והמשחק ההתקפי בבעיטות, דחיפות ומשחק מלוכלך. זוכרים את השיר הענק של אוהדי קאדיס (“Once Arbeloas”)? אז בילבאו נראיתה לפרקים כמו 11 פפה. במחצית הראשונה עוד מילא, אבל אחרי ההפסקה זה הפך למופע אבסורדי אחד גדול. בילבאו החלה לבדוק את הגבולות של גונסאלס גונסאלס המביך, וזה, כצפוי, לא “איכזב”. “קטנות” לרגליים/גב אחרי שריקות ואז היתממות. עבירות שלא קשורות למשחק ואז בכי לשופט כשהיריב מגיב. ממש פפה קלאסי. ושוב יריבה שמותחת את הגבול קצת יותר מדי לא נענשת באדומים שהיו חייבים להישלף. במחצית הראשונה באמת שזה היה סביר לחלוטין, אבל אחרי ההפסקה זה היה מוגזם.
ואתם יודעים מה? בילבאו שיחקה מלוכלך, אבל זו לא הייתה אשמתה. היא – ואספניול – רק ניצלו את מה שנותנים להן. אם השופט לא שורק באופן מידתי ושולף פחות או יותר את אותה כמות כרטיסים לשני הצדדים למרות שהיריבה של בארסה הרבה יותר אגרסיבית (היום זה לא המקרה, אבל זה כך ב-90% מהפעמים) אז למה שהן לא ינצלו את זה? זה מחדל שבילבאו סיימה את המשחק ב-10 שחקנים, אבל ככה זה בספרד. עם שיפוט סביר יותר, השופט מזהיר (כלומר – מוציא כרטיסים) על ההתחלה, השחקנים מבינים שייענשו אם יגזימו וזה לא נגרר למה שקרה בדרבים ובסן מאמס. אבל בספרד כמו בספרד, השופטים מובלים במקום להיות מובילים.
הדבר המביך ביותר הוא שפרט לתקשורת הקטאלונית, מצדיקים את מה ששחקני בילבאו עשו. אדוריס מנקה את הנעליים על הגב של ניימאר אז זה “יכול לקרות”, אבל הוא “לא אוהב את הגישה של ניימאר”. להיכנס לשחקן בגב זה אחלה, לעשות דריבל זה לא. וואלה. ואיכשהו זה הופך להיות משהו מקובל בכל מקום שהוא לא התקשורת הקטאלונית. זה מגוחך.
העיקר שהכל “נשאר על המגרש” כמו שאדוריס אמר. מקווה שבגומלין בארסה לא תשכח את מה שהיה “על המגרש” ותסיים את המשחק עם יותר כדורים ברשת של בילבאו מכרטיסים אדומים שהבאסקים היו אמורים לקבל.
