רמלייטס, החתול המעופף

הסיפור של אנטוני רמלייטס, השוער הגדול ביותר של ברצלונה במאה ה-20.

זהו המשחק השני של מונדיאל 1950 בברזיל. גיירמו איסאגירה לא היה במיטבו במשחק הפתיחה, והתקשורת החלה להפעיל לחץ, בדרישה שאנטוניו רמלייטס, השוער השלישי בנבחרת ספרד, יערוך את הופעת הבכורה שלו במדי הנבחרת דווקא באירוע חשוב שכזה. הלחץ השפיע, רמלייטס פתח וספרד ניצחה את צ’ילה 2 – 0. רמלייטס נתן הופעת בכורה נפלאה, עף מקורה לקורה כדי לעצור את בעיטות יריבותיו, מזנק באלגנטיות מושלמת. הצלה עבור הצלמים, כפי שנהגו לומר. מתיאס פראטס, מי שהיה אחראי על שידור הרדיו, כינה אותו באותו רגע מעורר השראה “החתול המעופף”, סיכום בסגנון חייתי של יכולותיו בין הקורות. הכינוי הזה נדבק עליו מאז ועד היום.

הוא גם ייוודע בכינוי “החתול של המרקנה” או “או בלו גוליירו” (השוער היפה) כפי שעיתונאי המדינה המארחת כינו אותו, בהתחשב בסגנון הנאה שלו. גובהו 1.81 מטר, שיערו שחור ושופע, על גופו חולצת צווארן וי, מתחתיה תמיד תהיה חולצה לבנה מגוהצת ונקייה, ממש התגלמות האלגנטיות. הוא היה היורש הראוי לריקרדו סאמורה, שכולם כינו “האלוהי” (El Divino), שוער שמגן על שערו בלבוש מושלם ובמראה נקי, כאילו הוא אורח במסיבת ערב.

אולי על בסיס אותו רעיון, כתב אנטוניו ולנסיה, הכותב המוערך של עיתון המארקה, שהוא חשב שראה את גלגול הנשמות של ריקרדו סאמורה בהפרש של 30 שנים בלבד. במרקנה החל והתבסס המסע המופלא של אחד השוערים הגדולים בהיסטוריה, להם השגת פרסום ותהילה לא הייתה משימה קלה כלל, אלא בדיוק ההיפך. הודות לדמיונו הפורה של ולנטי קסטנייס, הכותב והקומיקאי, דמותו של רמלייטס הונצחה בזכרונם של האוהדים בעזרת קריקטורה חזקה במיוחד, רמלייטס בעל כנפיים בתעופה בלתי פוסקת בשמיים.

אנטוניו, כפי שנכתב במסמכים הרשמיים, אם כי הגישה הקטלאנית גורסת שהשם הוא אנטוני, היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-93 השנה. הוא בהחלט ראוי לכך שנכיר ונעריך את האישיות שלו, את ההתנהגות שלו, את האופי הנהדר שלו, את הצד המרדני משהו שלו, תמיד מעורר חיבה, משהו שעשה אותו שחקן שונה מהנוף הטיפוסי, בייחוד כשמדובר בכזה שממלא את התפקיד המוזר ביותר במשחק, והוא להיות השומר האחרון שבין הקורות ומתחת למשקוף, בודד, אף פעם לא מתלונן על כפיות הטובה שבמטלה שבאחריותו. השוואות תמיד יגרמו למישהו לצקצק, אך יש לומר זאת – רמלייטס היה השוער הטוב ביותר בהיסטוריית ברצלונה, עד הופעתו של היחיד שיכול לערער על מעמדו, הלא הוא ויקטור ואלדס, אם כי יש להודות שהצעיר מביניהם הוא תוצר של ההתקדמות הגדולה ותהליך המודרניזציה של העמדה, בעוד רמלייטס הוא פשוט קלאסיקה.

רמלייטס נולד בברצלונה בשכונת גראסיה, עובדה שכבר בפני עצמה מעניקה לך אופי ומשמעות. זה כבר היה עניין קבוע באותם ימים: בחור אחד העונה לשם פפ סמיטייר, המנהל הטכני של ברצלונה, אחראי על העשרת הסגל עם היהלומים החבויים ומפוזרים ברחבי העולם, בין אם המרחק בין הקבוצה לכישרון הוא סנטימטרים בודדים או אוקיינוס שלם, שם את עיניו על רמלייטס כבר בשלב מוקדם בקריירה שלו וקרא לו לבוא לברצלונה.

למרות הקריאה מברצלונה, צעדיו הראשונים של רמלייטס בעולם הכדורגל היו די קשים. הוא לא צעד בדרך הישרה מאנונימיות לתהילה, ממש ההיפך. מסעו היה סוער והפכפך. תחילה, הוא נאלץ לשרת בצבא הספרדי והוא גויס לחיל הים. תחילה הוצב בקאדיס, לאחר מכן הועבר, הודות ליכולותיו הספוורטיביות, לשירות באיים הבלאריים, שם מצא את עצמו משחקח במדי מאיורקה. השירות בחיל הים באותם ימים היה, בפער ניכר, הגרוע ביותר, שכן הוא נמשך הכי הרבה זמן – 3 שנים. לאחר שסיים את השירות, הגיע לברצלונה, רק כדי להיתקל בחומה ענקית ומאיימת, שהביאה להשאלתו לואיאדוליד, קבוצה מהליגה השלישית. לחומה הזו שבלמה את רמלייטס קוראים חואן סמבודיו ולאסקו, שוער מורסיאני שנודע בשם המשפחה האימהי שלו, ולאסקו, והיום כמעט ונעלם מזיכרון האוהדים, למרות כל מה שעשה עבור המועדון. ולאסקו, עם 12 עונות במדי ברצלונה, היה השוער הבכיר בקבוצה לאחר מלחמת האזרחים הספרדית. הוא השרה להגנה שמלפניו ביטחון, בעוד מקדימה, שורת שחקני ההתקפה הונהגה על ידי ססאר רודריגס הנפלא. כמי שהיה חלק חשוב בזכייה בשתי אליפויות רצופות, מעמדו של ולאסקו בהרכב הפותח היה עניין די בטוח, גם כאשר מתחשבים בכישרון המבטיח הגלום אצל רמלייטס, שראה איך הזמן מתקדם במהרה אך הוא לא זוכה להרגיש את טעמה המתוק של ההצלחה.

כך היה עד שוולאסקו נפצע ברשתית עינו, פציעה שסללה את דרכו של רמלייטס בן ה-24 להרכב הפותח של ברצלונה. מאותו רגע והלאה, היה זה העידן של רמלייטס בברצלונה . תחילה כשוער של חמשת הגביעים, בהמשך בשנות ה-50 הפנטסטיות ולבסוף באותו גמר גביע אירופה ידוע לשמצה בברן, אז החתול הוותיק הפך לשעיר לעזאזל על ידי המבקרים, האשימו אותו בהפסד מפני שהיה אחראי לשניים משלושת השערים שבנפיקה הכניסה לרשת של בארסה באותו משחק מצער. בשער הראשון של בנפיקה, רמלייטס יצא לקצה הרחבה ברשלנות, ונדיר מאוד לראות את רמלייטס מבצע פעולה רשלנית, עם כל האיכויות והמעלות שלו. ראוי לציין שבאותם ימים, השוערים מיעטו לעזוב את קו השער. מטרתם הייתה, כמובן, לשמור על רשתם נקייה, אך אז הם השתדלו לא לזוז כמעט. כמובן, הם קפצו, זינקו והתנפלו על חלוצים, אך אפשר שלכל היותר, ראית אותם רצים כדי להדוף הרמה עם האגרוף, וזה הכול.

לאחר פרישתו, רמלייטס הרצה ללא הרף על האבולוציה האדירה שעברה העמדה הזאת בחצי השנה של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. היום, יש לנו דור שלם של שוערים שנאלצים לכסות שטח גדול הרבה יותר, להראות את יכולת המסירה שלהם ולעזור בבניית המשחק, בעוד לפני כן הם השתמשו כמעט אך ורק בידיהם כדי לבטל את התקפות היריבה. מה שהיה פעם תפקידו של ה”סוויפר” הוטמע, באיזשהו אופן, לתוך התפקיד של השוער. רמלייטס החשיב את עצמו כמי שהקדים את זמנו בהיבט הזה, אם כי המפקפקים לא תמיד העריכו זאת בזמנו.

רמלייטס התייחס בראיון להתקדמות של העמדה הכה ייחודית הזו: “אחד ההיבטים שהשתנו הכי הרבה הוא הציוד שהשחקנים משתמשים בהם. אני תמיד שיחקתי ללא כפפות, אלא אם כן ירד גשם. היום, כולם משתמשים בכפפות, כי הכדורים עשויים מפלסטיק, הם קלים יותר, וגם הנעליים קלות יותר. כל זה משנה את הדרך בה אתה חוסם או מרחיק כדור, זה גם משפיע על היציבות על המגרש.” אמת לאמיתה. מהסיבות האלה, יש מהלכים שכנראה לא נזכה יותר לראות, כמו ה”לה סאמורנה”, כשריקרדו סאמורה חסם בעיטה עם המרפק שלו, הוא ההצלות הנדירות של רמלייטס עם הבטן, משהו שהיום ייראה אנכרוניסטי. היום אף אחד לא ינה לתפוס כדור עם יד אחת כמו שאמדאו קאריסו עשה בימיו בריבר רק למען הנאתו האישית. או בעיטת עקרב, אלא אם כן אתה רנה היגיטה, תמצית האקסצנטריות.

מבין הדרישות לשוער טוב, אלו שלא השתנו עם הזמן או אבולוציית התפקיד, רמלייטס מילא רשימה ארוכה של מעלות: אומץ, ריכוז, ראיית משחק, ריפלקסים, ציפייה, מיקום, פיצוי על ההגנה, מנהיגות, ארגון ותיאום עם ההגנה. הוא הפגין כריזמה, השרה ביטחון על חבריו לקבוצה וזה היה משמעותי להצלחה של ברצלונה. הוא שיחק במדי הבלאוגרנה במשך 14 עונות, מעל ל-500 משחקים, השוער מספר 1 ברשימה עד בואו של זוביזארטה בשנות ה-80. הוא ערך 35 הופעות עם נבחרת ספרד, זכה 4 פעמים בתואר זאמורה, 6 פעמים באליפות, 5 פעמים בגביע הספרדי, פעמיים בגביע הלטיני, פעמיים בגביע ערי הירידים, בין עוד כמה תארים. אי אפשר לפקפק ביכולת של רמלייטס להכתיב מה נחוץ כדי להצליח בעמדה המשונה בה שיחק.

אנטוני היה אחד מבין שרשרת ארוכה של שחקני הגנה שנולדו וגדלו בקטלוניה ושיחקו בקבוצה הבוגרת של ברצלונה בשנות ה-50 וה-60. לרוב, באגף הימני נתמך על ידי אגדה נוספת, ז’וזפ סגר. במרכז ההגנה היו שומרי הראש הכבדים, כמו גוסטאו ביוסקה, ז’ואקים ברוגה, ז’ואן סגרה, רודרי, פראן אוליבייה ורבים אחרים. האגף השמאלי הופקד בידיהם של סיגפריד גראסיה או איסידרה פלוטטס. לא נשכח גם את העזרה שהגיעה מחוץ לקטלוניה, בדמותם של חסוס גאראי או פונצ’ו, או את התמיכה של שחקני הקישור אנדראו בוסק, אנריק ז’נסנה ומרטי ורז’ס. בהתקפה שיחקה רשימת כוכבים שיכולה למלא את כל שביל החלב, בואו נגיד זאת כך. אך מי שלמעשה אפשר את כל ההצגה הזאת עם שמירה אחראית על הרשת היה רמלייטס, בין אם המאמן היה מירו, בלמניה, הררה, ברוצ’יץ’, פלאטקו או פופו. כולם ידעו שההרכב הפותח הוא רמלייטס ועוד 10 שחקנים.

הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ספרד לצד גאינסה, סארה, פוצ’דס, באזורה ופארה. הוא סיים את הקריירה שלו עם הצלה מרהיבה מול אווה זלר עצמו, במשחק ההוקרה עבורו ב-1962, משחק שבו ברצלונה ניצחה את המבורג האימתנית בתוצאה 5 – 1. אם נתייחס רגע לביקורת העדינה יחסית על האישיות הייחודית שלו, אפשר לראות שהרבה הצביעו על העדר העדינות שלו כשאמר את מה שהוא חושב בכל רגע נתון, העדר הדיפלומטיות שלו, הפרצוף הזעוף שהרבה פעמים היה על פניו. חסרונות קטנים ביחס לאופי האנושי ואדיב עד מאוד שלו. קרוביו נהגו לומר שכאשר החברים הוותיקים נפגשו, הנוכחות של אנטוני החייתה לגמרי את האירוע, שכן הוא היה באר בלתי נדלית של אנקדוטות וסיפורים משעשעים, כמו זה שהוא נזכר שלא שילמו לו עדיין את 35,000 הפסטות כפרס על השתתפותו במונדיאל 1950. או כשהוא שחזר בפנטומימה בעיטה כואבת שסקיאפינו נתן לו באחד מאותם משחקים גדולים נגד מילאן. רמלייטס היה אדם מיוחד, ללא ספק. כזה שתמיד טען שבארסה של חמשת הגביעים היא קבוצה גדולה יותר מהדרים טים של יוהאן קרויף. אפשר לדון על זה עם כל בן אדם מלבדו.

רמלייטס הוא אגדה שנולדה בתהילה, כזו שנותרה ללא רבב גם אחרי שנים רבות. אגדה שאנו צריכים להוקיר לה תודה וללמד אוודתיה לדורות הבאים של הקולס, שחייבים לדעת איזה גיבורים היו לנו בעבר. גיבורים שמסוגלים להישאר בזיכרון הקולקטיבי שלנו כחתולים מעופפים. אז הנה לך, אנטוני. קבל את הכבוד וההכרה שאתה ראוי להם מאלו שאולי לא ראו אותך מקפץ ומציל שערים בטוחים, אבל לפחות יוכלו לדעת את המורשת שאתה משאיר.

סאני

הדם שזורם בעורקיי אדום-כחול. האהבה לבארסה במקום הראשון, והחלק האהוב עליי בה הוא ההיסטוריה של המועדון.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו