שחור משחור

בארסה ביזתה את עצמה בהרכב רוטציות אצל בילבאו ושילמה ביוקר עם 4-0 משפיל. הגומלין ביום שני בקאמפ נואו.מכירים את זה שאתם משחקים ב-Career Mode ב-FIFA ואחרי כמה משחקים השחקנים שלכם מתעייפים ואתם צריכים לרענן את ההרכב? ואז אתם מחליפים את כל ה-11 כדי שבמשחק שאחרי יהיה לכם את ההרכב הפותח ב-100%. מכירים? אז לוצ’ו בסופרקופה.

 

בין כל הדיבורים על התואר החמישי, לוצ’ו כנראה שכח איך הכל התחיל. זוכרים את הרוטציות בפתיחת העונה שעברה? בכל משחק היה שינוי בהרכב והשחקנים היו צריכים לשחק מחבואים מדי שבוע – לבדוק מי עומד מאחוריהם, מצדדיהם ומלפניהם – כחלק מהניסיון חסר הסיכוי לייצר תיאום וכימיה. אחרי 29 משחקים (!) השטות הזאת סוף סוף נגמרה, חל השינוי המפורסם והעונה הסתיימה עם טרבל.

 

ובחזרה לעונה הנוכחית. משחק חוץ מול אתלטיק בילבאו – לא ממש מנמושות הכדורגל הספרדי – ועוד בסן-מאמס – לא מהאצטדיונים שקל לשחק בהם – וכאילו העבירו ללוצ’ו את ה”מחיקון” מ”גברים בשחור”. מגיעים לסופרקופה והוא לא זוכר מה הוא עשה בקיץ האחרון. כאילו לא נלמד הלקח שצריך למתן את השינויים ממשחק למשחק.

 

תראו, אין ספק שצריך לבצע רוטציות. כשאתה 3 ימים אחרי שסחטת את עצמך לאורך 120 דקות, 3 ימים לפני משחק נוסף וכשברקע היה לך מסע מתיש (ומיותר) בארה”ב – אין לך ברירה אחרת. השאלה היא רק איך אתה עושה את זה. החלפה של 2-3 שחקנים בהרכב זה נראה כמו מינון לגיטימי. אתה גם מרענן קצת את ה-11 וגם משאיר לעצמך מספיק כלים על המגרש, כי בואו נאמר את האמת – ההבדל בין ההרכב למחליפים בבארסה הוא די קיצוני, לפחות עד שארדה ו-וידאל יוכלו לשחק. ומה ראינו בפועל במקום זה? 5 שחקנים חדשים ב-11, כמעט חצי הרכב. ולא רק זה – בסה”כ היו לא פחות מ-7 שינויים (!) בעמדות של השחקנים בהשוואה בין הסופרקאפ לסופרקופה. כל חוליית הקישור התחלפה, שני הבלמים, המגן השמאלי והקיצוני השמאלי. ואז גם אם אלה שנכנסו כן היו רעננים, הם היו צריכים איזה 10 דקות רק כדי להבין מי נגד מי, ואני לא מתכוון לבילבאו.

 

לכל הסלט הזה נכנס מה שאתה, כמאמן, משדר לשחקנים כשאתה מעלה כזה הרכב. רבאק, זה לא גביע גאמפר, זה תואר לכל דבר. צריך לכבד את המעמד ובטח שלא לוותר מראש. אני מסתכל על ציוצים בטוויטר של אוהדים שתוהים אם צריך לוותר על הגומלין כדי להגיע במצב טוב לליגה ותוהה אם כל זה אמיתי. WTF?! אתם צוחקים עליי? ממתי אנחנו מוותרים מראש? מה זה הדבר הזה? ואמנם אלה רק אוהדים, אבל המאמן של הקבוצה שלהם פתח עם הרכב ששידר ויתור על המשחק. מראש.

 

כרגע פחות אכפת לי מכן או לא גביע חמישי. באמת. יותר מעניין – או בעצם מדאיג אותי – כל המסביב. הגישה. כי כשאני שומע את לוצ’ו אומר אחרי המשחק שהוא היה מעלה שוב את אותו הרכב אז וואלה, יש פה איזשהי בעיה. הדבר שהכי חשוב לי, כאוהד, זה לראות שנותנים 100% – גם המאמן וגם השחקנים. לא תמיד תנצח, אבל תן הכל ומה שיהיה, יהיה.

 

לוצ’ו גם אמר אחרי המשחק: “הייתי חייב לבצע הרבה שינויים”. נו, אחלה. אבל לא עדיף לתת דקות לכאלה שלפחות מגיע להם לקבל צ’אנס? זה מחזיר אותי שוב לעניין הצעירים, כמו אחרי הסופרקאפ האירופי. כי הבעיה הזו תמשיך איתנו לא רק בסופרקופה. תמיד כשעולים השמות של גרימאלדו וסרג’י סאמפר אז שואלים: “מה, איך יהיה להם מקום בהרכב?”. הנה, דוגמא קלאסית. ג’ורדי אלבה פצוע, בוסקטס מקבל מנוחה ותראו מי משחק במקומם. אדריאנו, שפספסנו הזדמנות פז לעשות עליו כמה מיליוני יורו ולשלוח אותו לרומא, וסרג’י רוברטו, שטענתי כבר מזמן (!) שהוא לא מספיק טכני כדי להיות קשר עם אוריינטציה הגנתית בבארסה. לוקח לו תמיד את העוד שנייה-שתיים כדי להשתלט על כדור או לחשוב מה לעשות איתו. אז נגד יריבות חלשות זו לא בעיה, אבל מול קישור לוחץ כמו של בילבאו – זה כן. אני באמת שואל את עצמי: מה, גרימאלדו וסאמפר כ”כ חלשים? תן להם לשחק, כמה גרועים הם כבר יהיו? באמת שזה היה מביך לראות את אדריאנו וסרג’י רוברטו. סאמפר לא כ”כ רלוונטי לגומלין כי בוסקטס יחזור לשחק, אבל גרימאלדו רלוונטי ועוד איך. כל עוד אלבה פצוע, אין מגן שמאלי תוקף בסגל. הוא בכושר מצויין בפרטמפוראדה עם בארסה ב’ ובנוסף להכל, יש לו גם וואחאד שמאלית. ואל תתפסו אותי במילה, אבל נראה לי שיהיה בונקר בגומלין. איום מחוץ לרחבה בטח לא יכול להזיק.

 

בסופו של דבר, כבר מפרסום ההרכב של לוצ’ו, היה ברור מה יהיה הנשק של בילבאו. החולשה העיקרית של בארסה, ואת זה כולם יודעים (טוב, חוץ מכמה פרשנים), היא כשלוחצים אותה באגרסיביות. הנשק האולטימטיבי נגד זה הוא כמובן המתפרצות, וראינו את זה נהדר בעונה שעברה, אבל זה קרה עם שחקנים שיודעים להתמודד עם זה, לקחת את המגבלות בסיטואציות האלה ולהפוך את זה ליתרונות. הכוונה כמובן לבוסקטס – אמן בשחרור לחץ – לראקיטיץ’ ולאינייסטה. זה ממש לא אותו דבר להתמודד עם זה כשהקישור מורכב ממסצ’ראנו (קשר אחורי נהדר, אבל שחרור לחץ זה לא ההיילייט שלו), ראפיניה וסרג’י רוברטו, ועוד כשמאחוריהם יש שני בלמים שהתחלפו וגם מגן שמאלי. בוסקטס היה יכול למזער נזקים אם היה נכנס במחצית, אבל כנראה שהיינו בקטע של לתת פור לבילבאו לקראת הגומלין.

בראייה לטווח הרחוק – וזה משהו שלא מקבל מספיק חשיבות בבארסה – מדאיגה העובדה שמשחקים שחקנים שעבר זמנם (אדריאנו) וכאלה שרואים דשא כי לוצ’ו אוהב אותם (סרג’י רוברטו) במקום לשפוט לפי היכולת. בעונה שעברה היה לנו מזל עם הפציעות, אבל צריך לחשוב גם על הסגל ולא רק על ההרכב. אפשר יהיה לדחות את הקץ של ביצוע השינויים המתבקשים האלה עוד ועוד ועוד, אבל בסוף החבל ייקרע. ואז, כשכבר לא תהיה ברירה ויצטרכו לתת דקות לשחקנים שלא הוכנסו בהדרגה, זה יהיה קיצוני מדי.
במילים אחרות, הדבר הכי חכם שבארסה יכולה לעשות אחרי ערב כזה, זה הדבר הכי בסיסי: ללמוד לקח. ולא רק לקראת הגומלין.
אגב, הדבר החיובי היחיד הוא מה שמצפה לנו בגומלין. אמנם חטפנו רביעייה, אבל משפטי האמונה של השחקנים והחזרה לקאמפ-נואו מזכירים קצת את התחושה של משחקי גומלין ביתיים בשלבים מאוחרים בליגת האלופות כשאצטדיון שלם דוחף את הקבוצה לרמונטאדה. רק שהפעם זה הגיע מוקדם מהרגיל.

סשה

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו

התוסף שלנו לכרום