בארסה התעללה בולנסיה עם שביעייה מדהימה במשחק הראשון של חצי גמר גביע המלך. סווארס (4) ומסי (3) היו עורפי הראשים המרכזיים.
לא מעט פעמים יוצא לי לראות את הטופ 10 הלילי ב-NBA. במשחק הזה, ההארלם גלובטרוטרס של הכדורגל הייתה יכולה למלא היילייטס גם לשבוע. לפחות. היו עקבים, חילופי מקום, מסירות בנגיעה וקסמים במשחק עם מהלכים מהסרטים, כזה שנראה היה כאילו הוא משוחק מול קונוסים. והיה גם איזה שער או שניים. בארסה הציגה משחק על סף השלמות וגם התחשבה ביריבה ולא שלחה את החבר’ה בקאמפ-נואו לבדוק איך לוח התוצאות באצטדיון מסתדר עם דאבל-פיגרס. כי אם היה הייתה רוצה זה גם היה נגמר ב-10 שערים ומעלה. לפחות. רק במחצית הראשונה הגיע לוולנסיה לספוג כמות שערים כמספר הכדורים שהיא הוציאה מהרשת ב-90 דקות. זו הייתה אחת הגוליאדות השקריות ביותר שבארסה הייתה שותפה להן מאז ומעולם. דווקא כי ולנסיה ספגה שביעייה.
ויצאה בזול.
גארי נוויל שהקבוצה שלו קרסה מול כל דבר שזז בליגה והסתדרה מול יריבות חלשות בגביע בדרך לחצי הגמר, הגיע לקאמפ-נואו עם תוכנית משחק לא רצינית וחטף נוק-אאוט. כשמולו החמישייה הקדמית המפחידה של בארסה – אינייסטה, ארדה טוראן ו-MSN – נוויל פתח עם 4 מגינים ששניים מהם תופקדו, לכאורה, כקשרים בצדדים. וכמו שהוכח בדובלה פיבוטה של בוסקטס ומסצ’ראנו, אוריינטציה הגנתית היא לא ערובה להצלחה. להיפך. בארסה התנפלה על ולנסיה כבר מהפתיחה וקרה אחד משניים: או שנוויל נכשל כישלון עצום בהכנה למשחק או שיש לשחקנים שלו משמעת טקטית של אוגרים. ואין לי שום דבר נגד אוגרים, כן? אבל הם לא משהו בכדורגל.
ראשית, בואו נאמר את האמת: כשכל אחד משלישיית MSN מגיע למשחק בזון מטורף שכזה, אף קבוצה בעולם לא יכולה לעצור את בארסה. אף אחת. עכשיו תוסיפו את ארדה ואינייסטה מאחורי מסי, סוארס וניימאר, ואת בוסקטס בכושר הטוב בחייו – וקבוצות הרבה יותר טובות מוולנסיה יקרסו מול החלק הקדמי הזה. בארסה התנפלה בפתיחה, השיגה את השערים שלה והובילה בצדק. זה יכול לקרות ליריבה שממול וזו לא בושה. קורה.
מה שכן גרם לוולנסיה להיראות לא קשור למעמד בעליל היא צורת המשחק שלה אחרי שהיא הבינה – או יותר נכון: הייתה אמורה להבין – לאן זה הולך. עם 4 המגינים בהרכב, ולנסיה השאירה רווחים עצומים בין הרביעייה האחורית שלה לקו של הקישור ולא פחות גרוע מזה, היא לא לחצה, מכולם, דווקא את בוסקטס.
עכשיו, כאילו, זה בוסקטס. לא ללחוץ אותו זה עלבון לאינטילגנציה. אבל בוסקטס לא אחד שנעלב. הוא פשוט גורם לך לשלם אם אתה לא לוחץ אותו. הוא היה קשר אדיר עוד לפני העונה הזו, אבל בה הוא הוסיף למשחק שלו את הדבר היחיד שהיה חסר: מסירות צ’אבי. היו לו כמה כאלה (למשל במסירה האדירה לפנדל על מסי או לווידאל לפני הבישול שלו) לצד הדבר שהוא הכי מתמחה בו – שבירת לחץ. וכל זה, כמובן, הגיע אחרי חילוצי כדור שחיסלו את ולנסיה שוב ושוב בחצי המגרש שלה. כמה פעמים הוא חילץ את הכדור? 27! לפחות לפי LaTdP. עשרים. ושבע. זה מטורף. מה הממוצע העונתי של בוסקטס? 9.
ומכיוון שאתם עסוקים בלהרים את הלסת שלכם מהריצפה, אני אנצל את זה ואומר שלמרות מחצית ראשונה התקפית חולנית של בארסה ומגוון קסמים מבית היוצר של MSN, המצטיין ב-45 הדקות הראשונות היה בוסקטס. מבחינתי, אפילו בלי תחרות. במבט על המשחק כולו זה קצת בעייתי לא לבחור את סוארס (או מסי), אבל בוסקטס נתן משחק שאני מרשה לעצמי לנחש, שירוץ בלופ אצל כמה מאמנים בלה מאסיה כדוגמא לקשרים. חטף, יצר מצבים, שבר לחץ וגרם לשחקנים מסביבו לקבל את הכדור במקומות שמקשים יותר על היריבה. בקיצור, היה בוסקטס.
ואם לא היה די בעליונות המוחלטת של הקישור והקסמים בהתקפה, השחקנים של ולנסיה עשו את אחת השטויות הגדולות ביותר שאפשר לעשות מול MSN. הם ניסו להרגיז את ניימאר בשלב מוקדם במקום לחכות קצת. זה השאיר לבארסה משחק שלם כדי לגרום להם לשלם על כך וזה מה שקרה. דנילו עיצבן את ניימאר בדקה 4:25, אז ב-6:17 הוא בישל לסוארס. בראגן חימם אותו, אז הוא אימלל אותו כל המשחק. מול שחקנים כאלה, שלמרות היותם סופרסטארים הם תמיד מפרגנים אחד לשני לטובת הצלחת הקבוצה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה להעלות להם את המוטיבציה. וזה אחד הדברים הראשונים שוולנסיה עשתה. רק על זה הגיע לה לחטוף שביעייה. לא כאב לי ולו לרגע שזו ולנסיה ושהיא הושפלה. היא לא הייתה מתחשבת בבארסה אם המצב היה הפוך וככה זה צריך להיות.
זה היה אחד המשחקים הכי מהנים שאני זוכר מבארסה – ולא רק החל מהפפ-טים. ולכל זה התווסף גם אחד הדברים הביזאריים ביותר שאני זוכר: מחיאות כפיים של שני שליש אצטדיון לשחקן של הקבוצה היריבה. כל הסיפור של צ’רישב היה ענק – החל מהשירים, דרך קבלת הפנים בחילוף שלו ועד, כמובן, הגול של מסי דקה לאחר מכן.
