מיני כתבה מעולה של מרתה ראמון:
״ב-4 ביוני 2018, ברתומאו יצא ממסיבת העיתונאים בקאמפ נואו מדושן ושמח. לצידו אומטיטי אחרי ההודעה הרשמית על הארכת החוזה שלו עד 2023 עם סעיף שחרור של 500 מיליון יורו ואחת המשכורות הגבוהות בסגל שגם משתדרגת בכל שנה. שניהם צחקו בקול: ״הלוואי שתהיה כאן עוד 15 שנים״ אמר ברתומאו. ״אוקיי, בוא נדבר על החוזה החדש״ ענה אומטיטי.
אומטיטי היה כבר מאובחן עם בעיות הברכיים שלו ובארסה כבר אז הייתה במצב מדאיג מבחינת השכר, אבל המקרה של אומטיטי מציג באופן מצוין את היחסים בין הנשיא לחדר ההלבשה באותם ימים. בלי מנהיגות, ברתומאו הקדיש את עצמו לריצוי האגו של השחקנים. מחשש שהם יגידו משהו אחר. בגלל זה היום אנחנו סופרים יורואים מהקיצוץ בשכר של הקפטנים כמו הדוד קמצוץ. בהארכת החוזה שלו ב 2019 ג׳ורדי אלבה איים לעזוב וסחט את ברתומאו עד הסוף עד שענה: ״כן להכל״ והשאיר את אלבה כמגן השמאלי עם השכר הגבוה ביותר בעולם הכדורגל.
הודות לברתומאו, בארסה הפכה למועדון בו קיצוצי שכר נחגגים עם קונפטי, שלא לדבר על רישום של שחקנים שהגיעו בחינם או מימון מחדש של גולדמן זקס. אולי העברה של פיאניץ׳ תהיה כמו לכבוש שער בגמר. תאטו קצת, בסוף תגמר לנו הקאווה.
