אמונה בצעירים

לה מאסיה הוא בית חווה מסורתי קטאלוני שעומד לצידו של קאמפ נואו. הוא נבנה ב-1702, במהלך שנות החמישים הוא שירת את הארכיטקטים והבנאים שבנו את האצטדיון. הוא הפך למרכז החברתי של ברצלונה ב-1966 ואז, ב-1979, הוא הפך לבניין המגורים של ילדים במערכת קבוצות הנוער. כמעט חמש מאות שחקני כדורגל חיו שם עד שברצלונה עברה לבניין החדש שלה בסאן ז’ואן דספי ואפילו אלו שלא באמת חיו שם עדיין נקראים יוצאי לה מאסיה: לא מאסיה הפך לשם קיצור לקנטרה של ברצלונה, האקדמיה השלמה שלה. סמל.

סמל לפילוסופיה של כדורגל המבוססת על טכניקה והחזקת כדור, כשהרונדו – או השמירה על הכדור – מרכזי. פילוסופיה של פפ גווארדיולה תיאר במונחים פשוטים, כשהשימוש שלו באנגלית נותן לה עוד יותר את ההרגשה של מנטרה: “אני מחזיק בכדור, אני מוסר את הכדור, אני מחזיק בכדור, אני מוסר את הכדור, אני מחזיק בכדור, אני מוסר את הכדור.” [באנגלית: I have the ball, I pass the ball. הכפילו פי שלושה].

ישנה המשכיות של הסטייל, בהירות של קונספט שאפשר להרגיש בשחקנים שעברו דרך המערכת, כשההשראה מגיעה מהטוטאל פוטבול ההולנדי, בית הספר של אייאקס ורינוס מיכלס וכל זה עבר הלאה דרך העבודה של לאוריאנו רואיז, ממציא השיטה, יוהאן קרוייף, צ’ארלי רשאק, לואי ואן חאל ופפ גווארדיולה. כה ברורה היא הזהות שצ’אבי תיאר את עצמו ואת אינייסטה כ”בני המערכת” והחלוץ בעבר של ליברפול מייקל רובינסון, כיום איש התקשורת הידוע ביותר בספרד, טען: “הראה לי 20 ילדים במגרש ואני יכול לדעת מי מהם מברצלונה.”

עיברו על הרשימה של אלו שעברו דרך המערכת וזו רשימה מרשימה מאוד. בשנים האחרונות, עוד יותר. תחת פפ גווארדיולה, לברצלונה היה מאמן שהיה יוצא אקדמיה בעצמו וחלק את הפילוסופיה של קרוייף; מאמן, עוד יותר מזה, שאימן את ברסה ב’ והיה לו את האומץ לתת לילדים את ההזדמנות בקבוצה הראשונה. מעטים שמעו על פדרו ובוסקטס לפני שגווארדיולה נתן להם את הבמה. שנה לאחר מכן, הם זכו בגביע העולם.

והם לא לבד. ב-2010, ז’ואן לאפורטה טען: “מועדון הכדורגל ברצלונה זכה בגביע העולם, הם פשוט שיחקו עם החולצות הלא נכונות.” לאפורטה הוא קטאלוני לאומני והיה נשיאה של ברצלונה באותו הזמן, כך שאולי זו לא הפתעה שהוא יגיד דבר כזה, וההגזמה הייתה ברורה. אבל מהאחד עשר שפתחו עבור ספרד בגמר, שישה היו שחקני ברסה – פיקה, פויול, בוסקטס, צ’אבי, פדרו, ואינייסטה (ובנוסף דויד וייה, שרק חתם מולנסיה) – וכל השישה עברו דרך מערכת קבוצות הנוער. הם היו, אם להשתמש במילה הספרדית, קאנטראנוס.

כמה חודשים לאחר מכן, תוצאות כדור הזהב הוכרזו וכל שלושת האנשים שעמדו על הפודיום היו שחקני ברצלונה שעברו דרך לה מאסיה: צ’אבי, אינייסטה ומסי. לא פלא שעיתונים רבים הראו אותם על רקע של בית החווה. שלושת השחקנים הטובים ביותר בעולם, כולם מאותה מערכת נוער.

עכשיו עם כניסתו של מונטויה, ברצלונה לקחה עוד צעד. לואי ואן חאל פעם ביטא את החלום שלו שברצלונה תזכה יום אחד בגביע האירופי עם קבוצה שמורכבת כולה משחקני בית. כשברצלונה ניצחה ב-2009 בגמר הצ’מפיונס ליג, 7 מתוך ה-11 עברו דרך לה מאסיה ואותו דבר היה נכון גם כשהם זכו באותו התואר ב-2011. עכשיו, חלומו של ואן חאל נראה אפשרי.

באופן בלתי נמנע, ישנם אלו שמערערים על הנכונות של הטענה – ובאופן בולט בהרבה מקרים הם אותם האנשים, בד”כ אוהדי ריאל מדריד, שטוענים שהאובססיה של שחקנים צעירים היא חסרת משמעות. חלקם טוענים כנגד הגישה המוסרית שלפעמים באה עם הצלחה שהיא פיתוח ביתי. אחרים רואים רק תשוקה פוליטית להחזיר הבייתה שחקני קאנטרה, כזו שמביאה למרדפים חסרי משמעות ולתשלומים מוגזמים. האם ססק אכן היה שווה כמעט 40 מיליון יורו? האם באמת יש לו מקום בקבוצה והאם ברצלונה הייתה רודפת אחריו אם זה לא היה מצב של “להחזיר אותו הבייתה”?

וכמובן שישנם כאלו שגם מעלים שאלות לגבי ההגדרה של “טיפוח ביתי” ואחרים מעלים שאלות לגבי לקיחת בעלות על טיפוח של שחקנים מסויימים. אנשים נוספים מצביעים על הכסף שברצלונה השקיעה על שחקני חוץ ועל העובדה שהם משלמים משכורות יקרות יותר מכל מועדון ספרדי אחר חוץ מריאל מדריד.

פדרו לא הגיע למועדון עד שהיה בן 17, סרג’יו בוסקטס הצטרף באותו הגיל, וססק, פיקה ואלבה הוחתמו מחדש במועדון מארסנל, מנצ’סטר יונייטד וולנסיה בהתאמה. יחד, הם עלו לברצלונה כמעט 60 מיליון יורו. אלבה שוחרר ע”י ברצלונה בגיל 15. פיקה הצטרף ליונייטד בגיל 17, ססק ערך את הופעת הבכורה שלו בארסנל בגיל 16. ישנם כאלו שטוענים כי זה הופך אותם יותר לתוצר של הייבורי ואולד טראפורד מאשר של לה מאסיה. אחרים טוענים כי בוסקטס ופדרו הגיעו למועדון כבר מפותחים.

לפי ההגדרה של UEFA, “טיפוח ביתי” מתייחס לכל שחקן – בלי קשר ללאומיותו – ששיחק עבור המועדון שלו לפחות שלוש שנים בין הגילאים 15 ו-21. לפי הגדרה זו, פיקה, אלבה וססק, שחזרו למועדון בגילאים 21, 23 ו-24 בהתאמה, לא נחשבים ל”טיפוח ביתי” של ברצלונה. אבל זו היא הגדרה טכנית שמטרתה להתאים להצעת ה”6+5″ שמטרתה לעודד מועדונים לטיפוח של שחקנים ולגרום למועדונים לתת להם הזדמנות ב-11 הפותחים, מה שמונע מהם לקנות שחקני חוץ יקרים, ההגדרה הזו לא באה להגדיר מחלקת נוער מוצלחת.

לנסות להראות כי שחקנים אינם מתאימים להגדרה של שחקני בית זה קטנוני. אין שום סיבה אמיתית למה שחקן לא יכול להחשב קאנטראנו של יותר ממועדון אחד. ולמה שברצלונה לא תשלם משכורות גבוהות יותר או סכומים גבוהים יותר עבור שחקנים? אין שום ספק שהכסף ששולם על פיקה ואלבה מוצדק במובנים של כדורגל. אפילו סימני השאלה לגבי ססק נראה כי נעלמו העונה, למרות הספקות והמחיר הגבוה שלו. היה בהחלט צורך רגשי בהחזרתם הבייתה, אבל היה גם צורך של כדורגל – אלו הם שחקני כדורגל שבגלל עברם, בגלל חינוך הכדורגל שלהם, היה יותר סביר שיתאימו לקבוצה של ברצלונה שלה יש סגנון מאוד מסויים ויציב.

וחוץ מזה, לא משנה איך תסתכלו על זה, לא משנה כמה תנסו לחפש פגמים, מה שברצלונה עשתה בסוף השבוע האחרון היה מרשים עד מאוד. אחד עשר שחקנים ששיחקו עבור ברצלונה עוד לפני הקבוצה הבוגרת; אחד עשר שחקנים שחבים את טיפוחם ו/או את גילויים למועדון. השוו זאת למנצ’סטר יונייטד וניוקאסל יונייטד ששיחקו עם ארבעה, יותר מכל קבוצה אחרת בפרמייר ליג. לגבי ספרד, אתלטיק בילבאו יכולה לטעון כי הם שיחקו עם קבוצה שלמה שמורכבת כולה משחקני נוער (וכולם גם באסקים, לפי ההגדרה שלהם לבאסקים). אבל זו ברצלונה: מוליכי הליגה ואולי הקבוצה החזקה ביותר באירופה.

כן, ססק פברגאס עלה לברצלונה כסף והוא חייב הרבה לארסנל – פפ גווארדיולה בעצמו ציין כי “אם הוא השחקן שהוא, זה תודות למר ונגר” – אבל ההתפתחות הזו היא גם תוצר של הזמן שלו בברצלונה. הוא שיחק בברצלונה כשהיה בן 13. לאו מסי וג’רארד פיקה היו בין חבריו לקבוצה. המאמן שלהם כבר אז היה תוצר של לה מאסיה. שמו היה טיטו וילאנובה.