יובל צימרמן (42, נשוי + 1), 24 שנים בלאוגרנה. חי בברצלונה כבר 19 שנים, מספר על ברצלונה, והיחס שלה לישראלים.
בשבוע שעבר יצא לי לארח בברצלונה את משפחתו של אחי דניאל. פעם שישית שהוא והבן מגיעים לבקר ולהתארח בסלון הקטנטן שלי בשכונת סנט’ מרטי (1,100 יורו לדירת שלושת החדרים שלנו, למי שתוהה), חוץ מהשחפים שמחרבנים לי באופן קבוע במרפסת, זאת דירה נהדרת.
מבין לבין, יצא לנו לדבר (לא בפעם הראשונה) על היחס של המקומיים אלינו (זאת אומרת, אליהם) – הישראליים.
“תאמין לי כולם פה אנטישמיים” פותח דניאל. אני משיב לו: “תגיד, בששת הביקורים שלך פה, נתקלת ביחס מבזה”? הוא שותק ומהנהן בשלילה.
ואז מתעורר שוב: “אז מה!?, לברצלונה יש את הגלוחי ראש האלה הנאציים, ויש להם דגלי פלסטין באולם הכדורסל”. אז הושבתי אותו במרפסת (איפה שהשחפים מחרבנים), ואמרתי לו בעדינות: “אין לך מושג” והסברתי לו באריכות את תולדות האולטראס של ברצלונה ומה פשר כל הטרראם שהוא רואה בעיניו הסובייקטיביות.
הבוישוס נויס (קצת דיסלקטיות לקטלאן שקיטלן את התרגום ‘משוגע’ מאנגלית), או בקיצר, ‘הנערים המשוגעים’ הוקמו ב 1981, יחד עם עוד כמה עשרות ארגוני אוהדים (פניות) שהוקמו ברחבי העיר אחרי רפורמה שביצע הנשיא ז’וספ נונייס בחוקת המועדון. בהתחלה, הם מנו בערך 40 אוהדים צעירים, שנפגשו בפאב המקומי שלהם, תחת אידיאולגייה (תאמינו או לא), שמאלנית סוציאליסטית.
את האג’נדה המקורית שלהם הם קידמו נגד נונייס ונגד המדיניות שלו להכנסת שלטים ואביזרי עידוד לאיצטדיון, ובחלוף שנתיים, הם גם השיגו את מבוקשם עם אישור נשיא, ומחסן מיוחד בקומה השנייה. בסוף שנות השמונים, עם פלישת מגולחי הראש לברצלונה וספרד חל השינוי אצל הנערים, ומאג’נדה שמאלנית, הם עברו 180 מעלות לכיוון ימני קיצוני על גבול הפאשיזם.
חיכוכים בתוך הקבוצה הובילו לפליטה החוצה של המערך השמלאני (חלק פרשו לתמיד, חלק הקימו מאוחר יותר קבוצות אולטראס אחרות). הבוישוס היו פאשיסטים פר אקסלנס, וגילוי האלימות שלהם לא איחרו לבוא. הבולט שבהם היה רציחתו של אוהד אספניול בן 20, פרדריק רוקייר, ומאוחר יותר גם נרצח טרנסוויסט אסיאתי בבארי צ’ינו. הרוצח, סרג’י סגארה עדיין מרצה היום את עונש המאסר שהוטל עליו .
לא שהרובע הסיני היה כזה בטוח לפני כן (בממוצע 8 מקרי רצח בחודש בתקופה ההיא), אבל לפני שהאולימפיאדה נוחתת בברצלונה, הוצא צו מלכותי של המלך, והוקמה וועדה לחקירת האלימות בספורט: הבוישוס הוקעו ונחבטו מכל הכיוונים, והנשיא נונייס גם שלל את כרטיסי הכניסה החינמיים שקיבלו חברי הקבוצה (בשיאה מנתה כ-500 חברים).
בחלוף האולימפיאדה, הם ניצלו את ההנגאובר שאפף את ברצלונה והצמיחה הבלתי תאמן של העיר, כדי לחזור לעצמם. מפגני האלימות הקיצוניים פחתו עד אפס, והכל התמצת לתהלוכות מסורתיות במשחקי הקלאסיקו והדרבי, יחד עם ניסיונות התגרות במשטרה המקומית ובאוהדים האורחים. כמיטב המסורת האנגלית מהם ינקו את תורתם, כשהאלכוהול נכנס לפעולה, יהיו גם מכות, במיוחד שהקיבולת הספרדית למשקאות שיכר אינו כמו של האנגלים.
הבוישוס נהנו מתמיכה גורפת של סגן הנשיא ז’ואן גספארט (עדיין, בעל רשת המלונות HOSA), שצינן את חמתו של הנשיא נונייס. עם כישלונות הקבוצה בתחילת המילניום, גם גספארט איבד את האחיזה וקיבל אבוקה בתוך הלובי וכמה מכוניות שרופות.
ב 2003, בשנת הבחירות, המועמד הצעיר ז’ואן לאפורטה, ראש תנועת אלפנט בלאו (הפיל הכחול) קידם בתוך המצע שלו להפסיק באופן מוחלט את התמיכה בארגון, ובתגובה לכך זכה להיות מעוטר בראש רשימת השנואים של התנועה, שרק התגברו עם היבחרו לנשיאות והחרמתם ממשחקי הקבוצה. השיא היה באיום הפיזי שקיבלה משפחתו, שבעקבותיו הוצמד לו ליווי משטרתי.
מאז לאפורטה, כוחם של הבוישוס הולך ופוחת מדי שנה. גם התהלוכות המסורתיות לקלאסיקו ולדרבי פסקו ב 2007 וחזרו רק לאחרונה. הבאר המקומי שלהם נסגר. חלק מהם מלווים את הקבוצה למשחקי חוץ (במיוחד באראגון ובולנסיה הסמוכים), אך הרב דורך במקום.
בקמפיין הבחירות האחרון, למרות שהכחיש בהתחלה, קרא הנשיא רוסיי לבוישוס להתאחד יחד עם עוד מספר ארגוני אוהדים במטרה ליצור חזית מאוחדת של אולטראס, אבל העניין לא יצא לפועל, ועושה רושם יותר מתמיד שהנשיא ביצע זאת כדי לזכות בעוד קולות בקרב האוהדים השרופים.
רב האולטראס של ברצלונה מתרכז היום אצל האלגומברס (Algomàvers ) ביציע הדרומי של האיצטדיון, וגם הם נכנסו לאחרונה לסכסוך עם הנשיא בעקבות החזיז שנזרק בקלאסיקו הגביע. בכדורסל, בארסה מקבלת עידוד מעולה מהדרקונים של הפלאו בלאוגרנה, חבורת בני 20 עד 30, שמזקקת את שירי העידוד הנעימים של הבוישוס ללא אלימות כלל.
“אוקיי, הם עדיין נאצים”, משיב דניאל.
כן, חלק מהבוישוס נגועים באידיאוליגה חשוכה, כמו גלוחי ראש דומים להם. במסגרת העבודה שלי יצא לי לעבוד עם כאלה שהיו קשורים לארגון, אך לא לאידיאולוגיה שלו, והם אנשים כמוני וכמוך, אולי חוץ מהקעקוע “בארסה עד המוות” שיש להם על החזה.
אם כבר אתה נוגע בזה, על האולטרסור של ריאל מדריד שמעת? תכפיל פי 10 את מספר החברים, אידיאולוגיה ניאו נאצית פר אקסלנס, ותהלוכות במועל יד מפלאסה דה אספניה עד לאיצטדיון. בספרד עדיין רועשים על השלט שתומך במוריניו ומשווה אותו להיטלר ימח שמו, תוצרת בית כמובן.
“ומה עם דגלי פלסטין בכדורסל?”
חשבתי שהחברים הישראליים שלך מכפרים על זה עם דגלי ישראל בקאמפ נואו לא?
אתה צודק בדבר אחד אני אומר לו, ספרד באופן כללי, היא אחת המדינות האנטי ישראליות שיש באיחוד האירופאי. בעולם, מדי יום, כמעט חצי מיליארד דוברי ספרדית נחשפים לדיווחים מוטים וחד צדדיים על הסכסוך במזרח התיכון, טרנד שהלך וצבר תאוצה מימי ‘חומת מגן’.
אל אף שאין כמעט יהודים בספרד, הוריי חבריי שתו ואכלו אנטישמיות במהלך הטקסים הדתיים שלהם. בבתי הספר הדתיים נהגו לספר סיפורים ‘משעשעים’ על ילדים שרצו עם אקדח צעצוע “לצוד יהודים”, וחלק מהנשים קיללו נשים שנואות אחרות ואמרו “שהן יותר מכוערות מרבי”, למרות שלא היה להן מושג מה זה רבי.
במהלך העשור האחרון ספרד וקטאלוניה קיבלו לחיקם עשרות אלפי מהגרים מוסלמים, שרובם שוחרי שלום, אך כמה אחוזים מהם (לפי ספרה של פילאר ראולה, סגנית ראש העיר ברצלונה, פובלציסטית ופרו-ישראלית – מדובר בכ-20 אחוז) הם איסלאם רדיקאלי, וברחבי קטאלוניה יש תנועה ערה של הסלפיזם (תנועה קיצונית מתוך הזרם הסוני באיסלאם). מאז הפיגוע באטוצ’ה במדריד ב 2004, אלה נמצאים במעקב מתמיד של שירותי המודיעין הספרדיים ובשנה האחרונה נעצרו 70 כאלה עם קשר ישיר לניסיונות אלימות. תוסיף לזה גם מדיניות מרוככת של הנשיא לשעבר סאפטרו, שהוציא חיילים מעיראק ואפגניסטן ופרס שטיח בפני הרדיקאל האיסלמי, ותקבל מדינה בה אנחנו לא כל כך סימפטיים.
אז את ההפגנות שאתה רואה מדי פעם ברחבי העיר, אתה מקבל מקהל שחונך לשנאת יהודים, ושילוב של זרם איסלאמיסטי מקומי, אלה הם שמגיעים לפלאו ותולים דגלים. ביום יום הם כמובן לא יעשו את זה, אין שום במה תקשורתית לתפוס את זה.
אבל לא הכל שחור, לפחות לא בקטאלוניה. פילאר ראולה והנשיא הפרלמנט ארתור מאס מובילים חברה קטלאנית שמורכבת מהרבה מוצאים ודתות, עם כיבוד כל ההטרוגניות הזאת . מהשיחות שלי עם חברים ומכרים, הקטלאניים לקחו דוגמא מהישראלים, כי היא דוגמה לעם נרדף שמצליח להקים מדינה. הנשיא לשעבר פוז’ול, שביקר בארץ פעמיים, נהג לשבח את החיית השפה העברית בישראל, ובקטאלוניה עצמה, מוקירים מאוד משוררים, סופרים ומנהיגי תנועות פוליטיות יהודיים, יחד עם הבלטת המוצא שלהם.
ראולה עצמה מסבירה בבלוג שלה שהיא חשה שהלך הרוחות של הספרדים משתנה בכל הקשור לישראל. קיימים כאלה שיוצאים מהארון, וגאים בקשר הדיפלומטי מול ישראל. הרי לא מדובר בדיקטטורה, אלא במדינה שמקדישה את עצמה למדע וטכנולוגיה, והרי איך אפשר להשוות אותה בין מדינות חשוכות כמו סוריה וסעודיה, שמדכאות נשים ורודפות נוצרים.
באופן כללי, ב-19 השנים שלי בברצלונה, נתקלתי במעט מאוד גילויי אנטישמיות כלפי. רובם התרחשו בין כתלי האוניברסיטה, שם יש שיח אנטי ישראלי ומרצים אנטי אמריקאים שמלבים את כל העניין. לקטלאנים מן המניין, הרבה יותר אכפת ממדיניות הפנים שלהם מאשר ישראל. את הישראלים, הפחות בבונים, הם מקבלים בצורה ידידותית. מאוד אפילו. רק אל תעירו להם על הסייסטה (אין דבר כזה כבר), או שהטאפאס יקר מדי.
