מכתב מאוד מרגש שקיבלנו מהאוהד יונך ריבק:
שלום לצוות בארסה מאניה,
אני כותב לכם 12 שנה אחרי שזכיתי בהגרלה שערכתם, כדי לספר לכם איזו מתנה נתתם לי – ולחבר הכי טוב שלי, יניב אורן ז"ל, שנפל בעזה באוגוסט 2024.
ב-2014 ערכתם הגרלה, ובה הענקתם לאחד האוהדים טיסה וכרטיס למשחק של בארסה נגד אפואל ניקוסיה בקפריסין. אני האוהד בר המזל שזכה. כמה ימים לפני המשחק התקשרתם אליי ואמרתם שיש עוד חבילות פנויות, ושאני יכול להזמין חבר נוסף במחיר מוזל.
החבר שהצטרף אליי היה יניב. ביום הזיכרון האחרון נזכרתי פתאום במשחק הזה – הנסיעה המשותפת שלנו, ההתרגשות, הטירוף ביציע…
נזכרתי איך ניסיתי כל המשחק לתפוס גול בלייב בטלפון, ויניב התעצבן עליי ואמר לי פשוט להנות מהמשחק – שאין לי סיכוי לתפוס גול (עם הטלפונים של אז זה היה קצת יותר מסובך).
אבל לקראת סוף המשחק, ממש מולנו, (ישבנו ביציע מאחורי השער שאליו בארסה תקפה במחצית השנייה), מסי בגאונותו עזב כדור שהתגלגל אליו ברחבה כי ידע שהוא בנבדל, רק כדי שפדרו יחזיר לו אותו במה שהפך לשער השלישי שלו במשחק, ולשער ה-91 שלו בליגת האלופות – בזמנו שיא כל הזמנים.
את השער הזה תפסתי בטלפון. אני זוכר את הרגע הזה ואיך הפניתי את המצלמה אחרי הגול אליי ואל יניב משתגעים ביציע.
חיפשתי את הסרטון הזה… אבל עברו 12 שנה ולא הצלחתי למצוא אותו.
התנחמתי בלראות תקציר של המשחק ביוטיוב, ופתאום עברה בי מחשבה:
מה אם המצלמה תפסה אותנו ביציע?
סיכוי קלוש, ידעתי. אבל התחלתי לעצור כל פריים שעובר על היציע שלנו ולסרוק אותו בקדחתנות.
ולפתע החלו לצוף בי מלא זיכרונות מהערב הזה.
נזכרתי מה לבשתי: הלכתי לקניון בעכו והדפסתי חולצה לבנה עם סמל בארסה והכיתוב BartomeuOut# 😅. מעל לבשתי hoodie כחול כהה וצעיף של בארסה.
נזכרתי במפגש עם יניב בנתב"ג, כמה התרגשנו – זה היה המשחק הראשון שלנו אי פעם של בארסה, ולמעשה היחידי שלנו.
נזכרתי בנסיעה באוטובוס בדרך לאצטדיון, בעצירה באיזה קניון לפני המשחק שבה אכלנו המבורגר. יניב שכח שם את הארנק שלו עם המון כסף והתבאס כל כך. ניסיתי להגיד לו "יאללה, אתה כבר פה, תהנה איתי מהמשחק!" – וזה רק עצבן אותו עוד יותר. אבל ברגע שהקבוצה התחילה להתמסר על הדשא, נשאבנו שנינו פנימה.
נזכרתי איפה ישבנו. היו לידנו הרבה דגלים של מדינות זרות, וספציפית נזכרתי שמשמאלי היו אוהדים עם דגל לבנון.
ואז, באמצע הצפייה החוזרת בתקציר ביוטיוב – בדקה 3:40, מיד אחרי הגול של סוארז (הראשון שלו בליגת האלופות עם בארסה!) – המצלמה חלפה על היציע שלנו. רק כמה שניות. מרחוק.
אבל זה הספיק לי.
זיהיתי אותנו בקהל. כל הזיכרונות התלכדו לפריים הקצרצר ההוא. ומשמאלי, בדיוק באותו רגע, מישהי פותחת דגל לבנון – בדיוק כמו שזכרתי.
כמה שניות מסרטון יוטיוב בספרדית לכדו ערב מרגש ומיוחד שתמיד יישאר איתי.
יניב היה החבר הכי טוב שלי.
הכרנו בקורס מכ"ים בסדיר, היינו מפקדים יחד ולא נפרדנו מאז. המשכנו יחד גם למילואים – יניב היה הזוג ברזל שלי.
כשנהייתי סמל המחלקה במהלך המלחמה, ההחלטה הפיקודית הראשונה שקיבלתי הייתה לבחור בו להיות הקשר שלי.
הוא היה איתי בהכל, דואג שאשתה מים בהליכות הארוכות, עוזר לנהל מאחור את הדילוגים של המחלקה.
רגע לפני הכניסה לעזה בסבב השלישי שלנו, התיק לואו שלי לא נסגר עלי. נותרה לנו רק איזו שעה להתארגן, ויניב, במקום לעבוד על הציוד שלו, מצא חוט ומחט ותפר רצועות לתיק שלי כדי שיהיה לי נוח יותר לסחוב.
ב-23.08.2024, יום שישי אחר הצהריים, יניב שמר בש.ג. של האיתור שתפסנו כפלוגה במרכז הרצועה. חוליה של מחבלים פשטה על האיתור, ויניב היה הראשון להגיב. בתגובתו הוא הקנה לנו עוד זמן יקר כפלוגה ומנע את החדירה לאיתור.
הייתי הראשון לגשת אליו. הורדתי ממנו את הווסט בניסיון נואש להעניק לו עזרה. כשהרופא החליף אותי בטיפול וחזרתי להילחם עם המחלקה, כבר הבנתי שיניב נהרג.
יניב היה איש חינוך. בפנימייה בעין גדי הוא התחיל כמדריך אגדי וצמח שם בתפקידים עד שהפך למנהל הפנימייה – תפקיד שעשה במסירות אין קץ גם תוך כדי המלחמה, בין הסבבים ואפילו במהלכם.
הוא תכלס לא רצה להיות מנהל, העדיף להיות מחנך. תמיד עניינו אותו החניכים יותר מהתקציבים והמיילים.
זכיתי בביקור אחד להתהלך איתו בפנימייה אותה ניהל ולראות את חברת הנעורים התוססת והיפה שיצר לחניכיו.
הוא היה האדם הכי מצחיק וכריזמטי בכל חדר אליו נכנס.
הוא היה חבר נאמן ומסור, ושפת האהבה שלו היתה מעשית, אהבה של מחוות קטנות וגדולות.
הוא אהב מוזיקה עברית, ושירה עברית. זה דיבר אליו אל העצמות.
הוא היה החבר הכי טוב שלי.
והוא היה אוהד בארסה בכל ליבו. היינו מנתחים יחד כמעט כל משחק, מתעצבנים, מתרגשים, מתווכחים… אני על הספה בביתי בצפון והוא בביתו בעין גדי, אבל כמעט כל משחק מתכתבים.
אני אסיר תודה על כך שזכיתי לחלוק איתו את בארסה של מסי. ואסיר תודה לכם, בארסה מאניה, שהענקתם לנו את החוויה לראות את מסי בלייב מבקיע שלושער ושובר את שיא השערים בליגת האלופות.
אין משחק של בארסה שאני לא רואה יחד איתו. גם היום, הוא לצידי על הספה – משתגע מפראן טורס, מגונן על ג'רארד מרטין, מתמוגג מפדרי.
נוח על משכבך בשלום, חבר אהוב.
מתגעגע כל כך.
