תיירי הנרי אמר פעם (2016): ״כשהגעתי לברצלונה בהתחלה, אטו אמר לי: ׳עכשיו אתה תראה באמת מה זו אהבה למועדון׳, והוא צדק״. (שחקנים שעוזבים את בארסה כיום מדברים אחרת…)
״כשהגעתי לבארסה, זה היה כי זה מה שרציתי והכי רציתי. זו הייתה ההחלטה שלי״.
״תמיד ידעתי את זה, בדיוק כמו שידעתי בגיל 6 שאלך לניו יורק״.
״בארסה היא בארסה. היא הדרים טים, החולצה המיוחדת, קרויף, הקאמפ נואו, מראדונה, וומבלי, קומאן, המשחקים, הסגנון, הפילוסופיה של המועדון… כל מה שגדלתי עליו״.
״בבארסה, חוויתי הכל. הכל, הכל, הכל. השנה הראשונה הייתה קשה מאוד. אנשים לא יניחו ויתנו לך להירגע עם הניצחון האחרון״.
״בעונת הטרבל, היית מנצח 4-0 או 5-0 ואז היית מאבד כדור, טועה במסירה או מחמיץ באחד על אחד – אז האוהדים היו דואגים שתדע מזה״.
״הם דורשים ממך לנצח ולנצח, ואז לנצח שוב. ובעיקר לנצח בדרך טובה, בדרך הנכונה. ואם יש איזה מהלך מדהים, מה טוב״.
״כאן, אתה יכול לנצח 1-0 פעם או פעמיים, אבל בפעם השלישית… במועדונים אחרים לעומת זאת, אתה יכול לנצח 1-0 במשך חודש שלם ומעבר, ואף אחד לא יגיד מילה. אבל בבארסה, זה לא יעלה על הדעת. זה לא ייאמן״.
״חוויתי גם את מה שדוויד וייה חווה פה. מלהיות החלוץ המרכזי, אתה זז לפתע. ידענו לאן אנחנו הולכים״.
״אני חייב להגיד שנהניתי כל כך הרבה במועדון, ואני לא אדם שמביע הרבה רגשות. אני מעדיף איפוק, אבל אגיד את זה שוב: נהניתי מאוד״.
״במהלך התקופה שלי בבארסה, לפעמים, השופט היה שורק לסיום ואז הייתי חושב לעצמי: ׳כבר? כל כך מהר?׳. פעם אחת אפילו אמרתי לאחד מהם: ׳תן לנו תוספת זמן של 10 דקות, בבקשה׳. מה שחוויתי בבארסה היה מטורף״.
״אטו היה נוהג לומר לי כשהיינו בלחץ: ׳תרגע, חכה, כי כשאתה מנצח – אין מקום טוב יותר מהמקום הזה. לנצח כאן זה הכי גדול׳”.
״הוא צדק. נשארתי גם אחרי עונת הטרבל לעוד עונה, כדי להתכונן למונדיאל. ונהניתי״.
״ביום האחרון בו דרכתי על המגרש בבארסה, עמדתי שם ובהיתי, בצפייה ותיעוד של כל זה, בעונג – כדי לזכור את כל זה לנצח״.
