לפני כמה שבועות , מילאומניק מלבנון שלח לנו בהודעה פרטית מכתב שהוא קיבל מאישתו. והמכתב נפתח ככה:
״שלום אהוב שלי,
ברצלונה ניצחה 1-4 את באיירן. ראפיניה 3, לבנדובסקי 1.
ברצלונה ניצחה 0-4 בקלאסיקו: לבנדובסקי 2, לאמין 1, ראפיניה 1.
ואז היא המשיכה לספר על מה היא והילדים עושים, אבל זה משוגע בעיניי שהיא בחרה לפתוח את המכתב עם הדברים היותר חשובים עבורו – ואולי זה לא כזה משוגע וגם קצת די מובן: האוהדים של בארסה זכו לראות ב-30 השנה האחרונות שלוש קבוצות שיכולות להתברג בטופ 10 של כל הזמנים והם כנראה ראו את הגרסה הטובה ביותר של קבוצת כדורגל אי פעם ששיחקה את הכדורגל הכי טוב אי פעם.
אבל כמו ישראלים טובים, הדברים שמחזקים את הקשר הרגשי שלנו עם בארסה, הם הדברים הפחות טובים, הדברים שאפשר לפתוח עליהם את הג׳ורה, להתלונן לקלל, להתבאס – דברים שגורמים לכם להגיד, די מספיק, מה אני צריך את החרא הזה, רק בשביל לחזור אחרי יום ולהתפקס על המשחק הבא ומי כשיר ומי פצוע ובאיזה מערך נפתח.
ודברים פחות טובים, יש לנו בשפע. תבוסות משפילות בבמות הכי גדולות שיש, נשיאים מושחתים, תככים, מזימות, פוליטיקה מסריחה וכפתור השמדה עצמית שנלחץ יותר מדי פעמים ב-125 שנה. ועדיין, אני כאן ואתם כאן, ואנחנו כנראה נהיה עם הצעיף הזה עד הקבר.
כי כשבארסה עולה למגרש, לשעתיים שלמות, יש לנו חלון אסקפיזם מכל הצרות שיש מסביב. זה יכול להיות כדורגל מעורר חושים בגמר ליגת האלופות וגם כדורגל מחורבן בשדה תפוחי אדמה במשחק גביע בליגה השלישית.
וכמו עש מול מנורה מלוכלכת בחדר מדרגות נטוש, אנחנו מהפונטים, בוהים ב-11 אתלטים, לבושים לעיתים בצבעים סקסיים יותר וסקסיים פחות, אבל עם כמיהה שישחקו את הכדורגל כמו שכדורגל צריך להיות בהשראה של הכדורגלנים הכי גדולים בהיסטוריה ששיחקו במועדון שלנו.
יוהאן קרויף, דייגו מראדונה, מיכאל לאודרופ, חריסטו סטו׳יצ׳קוב, רומאריו, קומאן, סמואל אטו, רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו, לואיס סוארס ולבנדובסקי, שמות שבקלות נכנסים לכל הרכב כל הזמנים ויחד איתם רשימה מפוארת של שחקני בית כמו אלבה, פויול, פיקה, צ׳אבי, בוסקטס, אינייסטה ואיזה אחד בשם ליאונל מסי, הגדול בכל הזמנים, שבירך אותנו בנוכחות שלו כמעט 20 שנה והקריירה הבלתי רגילה שלו שזורה בהיסטוריה המודרנית של בארסה שלנו ובחיים הבוגרים של לא מעט מאיתנו, האוהדים שיספרו בגאווה לנכדים על הטיול ההוא לברצלונה, שראינו אותו כובש ככה ומבשל ככה והקבוצה סביבו שרה ורקדה על המגרש, כמו שרק בארסה יודעת.
והדבר הכי יפה כאן, שיש לנו עכשיו עוד שחקני בית להתגאות בהם, כאלה שמרגישים את הצבעים האלה, את הסמל הזה, שמבינים שבארסה היא באמת יותר ממועדון, לטוב וגם קצת לרע, אתם יודעים שלא הכל מושלם בחיים.
אני רוצה לשלוח חיבוק לכל האוהדים שאיבדנו בשנה האחרונה ולא זכו להגיע ליום הולדת הזה. לצערי היו יותר מדי כאלה. אני רוצה גם לשלוח חיזוק לכל האוהדים הפצועים שהחלום לחזור לצפות בקבוצה האהובה עליהם בקאמפ נואו, גורם להם לקום בכל בוקר ולהמשיך בתהליכי שיקום מעוררי השראה.
והנה הסרטון:
@barcamanil מזל טוב לאהבת חיינו שחוגגת 125! מה גורם לנו לאהוב אותה כל כך? #ברצלונה #בארסה #כדורגלטוק ♬ original sound – בארסה מאניה רשמי
