כך זה נמשך כבר יותר מ-100 שנה, יש משחק אחד אשר יותר מכל משחק אחר מזין את האובססיה להשגת הניצחון של כל הניצחונות. עוד מעט תחל המערכה השנתית, עיתונות הספורט והטלוויזיה המקומית יתחילו לבנות (ולמכור) את הדרמה לקראת המפגש בין ברצלונה לריאל מדריד, כמפגש בין שני ענקים מיתולוגיים. העלאת הרעיון שהמשחק הזה חשוב יותר לאחד מהצדדים הוא פשוט חוסר הבנה של הקדחת המקומית שסובבת את האירוע, וראייתו אך ורק כמפגש ספורטיבי בין שני מועדונים הנאבקים על האליפות מפספסת את העיקר. “זהו משהו שונה”, כותב חוסה ויסנטה הרנאס במארקה, “זהו המשחק ב-ה’ הידיעה, זהו המשחק בשנה ובמאה עליו אתה יכול להמר על ניצחון, הפסד או תיקו באותה הסתברות. מי ינצח? איש לא יודע, זוהי תעלומה. אל תאמין לאיש שאומר כי הוא יודע. אתה פשוט צריך לראות את זה בעצמך. זה הרבה יותר מסתם משחק: משחקים על שלוש נקודות, כמו גם על אליפות הליגה. יש גם את גאוותם של 22 השחקנים על הדשא, של העשרה הנוספים על ספסל המחליפים, של המאמנים, של מנהלי המועדונים, של הרבבות באצטדיון, של המיליונים שצופים בו בטלוויזיה, ושל עוד מיליון שאפילו לא מסוגלים לצפות במשחק הזה מפני שהם לא עומדים במתח”.
אז זהו אם כל המשחקים, מלחמת גוג ומגוג, כדורגל נגד האויב, וכל הקלישאות שבעולם לא יספיקו. כמו שציין בובי רובסון ערב הסופרקלאסיקו של מאי 1997: “זהו המאורע היחיד בעולם שמחבר יחד יותר מ-100,000 איש פעמיים בשנה, תכניס אל תוך המשוואה את כל ההיסטוריה, הפוליטיקה, ואת הרעש התקשורתי, ותקבל חבית אבק שריפה”. אי אפשר להבין את תופעת בארסה מחוץ להקשר של יחסיה של קטלוניה עם שאר ספרד. חלק ניכר מההיסטוריה של קטלוניה רצוף בסיפורים של השפלה ותסכול. גלי השאיפות של המחוז לעוצמה ולעצמאות התנפצו על חומת המרכוז והדיכוי של מדריד, לברצלונה תמיד היה את הפוטנציאל להפוך לאחת מהבירות המפוארות של הים התיכון, פוטנציאל שמעולם לא מוצה עד תום. רק בתחילת המאה העשרים, מועדון הכדורגל שהוקם על ידי קבוצת סוחרים אנגליים ושוויצרים שימש ככרכרה דוהרת שנשאה עמה את גאוותה של קטלוניה כולה. באותה עת בה ספרד איבדה את מושבותיה האימפריאליסטיות בקובה ובפיליפינים, ברצלונה פתחה צוהר לעבר גבולות חדשים ופנתה לעבר אירופה, מולדת הכדורגל.
מועדון הכדורגל ברצלונה שאב את כוחו מזמנים קשים, כשהוא משמש מקור של ביטחון עצמי קולקטיבי למחוז קטלוניה כולו. כל פעם שמדריד ניסתה לכפות את עצמה, בארסה אימצה את אנשיה עמוק אל חיקה, וסיפקה להם הגנה כמו טירה המשמשת מקלט לשעת חירום לתושבי הכפרים הסמוכים. כאשר זהותה של בארסה נרדפה, הקבוצה ניסתה לפצות על כך על כר הדשא, בין אם על ידי ניצחון או לפחות באמצעות מניעת הניצחון מהיריבה המושבעת. ההיסטוריה של בארסה לנוכח המאבק מול ריאל מדריד רצופת מיתוסים וסמלים, אלילים ושטנים, גיבורים ורשעים, הגזמות ומסעות-תעמולה. הקדוש המעונה הראשון בדברי ימיה של בארסה הוא הנשיא ג’וזף סוניול, שנרצח בידי כוחותיו של פרנקו בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים. אחד הסמלים הוא האצטדיון הקודם, לס קורטס, אשר גדודיו של פרנקו איימו להפוך אותו למחנה צבאי לאחר “ששחררו” את בירת קטלוניה. אירועים אלו היוו המשך לשלטונו הדיקטטורי של פרימו דה ריברה בשנות ה-20, שבתקופתו נאסר על בארסה לשחק כדורגל במשך ששה חודשים, לאחר שאוהדי הקבוצה קידמו את ההמנון הספרדי בשריקות בוז. הדיכוי הפך לקשה יותר בתקופת שלטונו הממושך של החנרליסימו פרנקו, כאשר ריאל מדריד הפכה, לא רק בעיניים קטלאניות, לסמל הדיקטטורה והאחדות הכפויה של ספרד. בארסה הפכה ל”יותר מרק מועדון”, ביטוי בו מבטאים האוהדים בנאמנות וברגש את משמעות הקטלאניות, ביטוי אותו אימצנו גם אנחנו.
העניינים הפכו לפחות חד משמעיים לאחר מותו של פרנקו ב-1975, למרות שהמיתוסים גברו על המציאות. מאז החלת הדמוקרטיה, קטלוניה זכתה לאוטונומיה רחבה יותר מאשר צפון אירלנד, סקוטלנד, קורסיקה וסיציליה, והחונטה השלטת במועדון צברה כוח פוליטי וכלכלי אשר ממשלות אירופאיות רבות יכלו רק לחלום עליו. מאז חוק בוסמן של 1996, שחקניהן של מנדריליה ושל בארסה כבר אינם ספרדים או קטלאנים ברובם, אלא ברזילאים, הולנדים, ארגנטינאים, גרמנים, צרפתים ואנגלים. אך למרות זאת, כל מפגש בין שני המועדונים הללו הוא חם יותר מאי פעם. שחקני הכדורגל הופכים לשחקני תאטרון על במה שהוקמה לפני שנים רבות. בהגדרתה הגסה ביותר, היריבות בין שני המועדונים מוכרת עיתונים, מעלה את הרייטינג בטלוויזיה, מבטיחה חוזי אימוץ ושלטי פרסום, וממלאת אצטדיונים. משחקי הכדורגל, אשר נערכים לפחות פעמיים בשנה, הסופרקלאסיקוס, הם יותר ממפגש בין שני מועדונים, זהו מאבק בין שני לאומים, שני עמים, שתי דתות.
אחד מהאירועים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המשותפת של שני המועדונים התרחש בשנת 1943, בשלב חצי הגמר של אליפות ספרד שנקרא גביע החנרליסימו לכבודו של פרנקו. המשחק הראשון שוחק בלס קורטס. בארסה זכתה בגביע שנה הקודמת, למרות טענותיה החוזרות ונשנות על קיפוח מצד השופטים, ולא התכוונה לוותר על התואר. ריאל מדריד מצידה, עלתה על הדשא מתוך כוונה לספוג מספר קטן ככל האפשר של שערים. בארסה כבשה שלושה שערים ללא מענה. המשחק עמד בסימן תיקולים אכזריים של המנדרילים, כולל בעיטה לבטנו של כוכב בארסה, חוסה אסקולה, שנענתה רק בבעיטה חופשית מצדו של השופט. אוהדי בארסה התמקדו רוב המשחק בשריקות וצעקות כנגד השופט ושחקני ריאל.
לקראת משחק הגומלין, עיתוני ספרד חיממו את האווירה, והאשימו את בארסה ואת אוהדיה ביציאה משולחת רסן נגד “האומה הספרדית ונציגיה המדרידיסטים”. העיתונים, בגיבוי השלטונות, דאגו לעורר את הרגשות האנטי קטלאנים בבירה, והמועדון עצמו הזכיר לאוהדיו את התנהגותם שלא ספורטיבית של אוהדי בארסה במשחק הראשון. אולם עם כל אלה שחקניה העדיפים של בארסה יכלו להתמודד על כר הדשא, אלמלא זכו לביקור חשאי של ראש מנגנוני הביטחון של פרנקו, חוסה פינאט. פינאט אמר לשחקנים המבוהלים: “אל תשכחו שחלק מכם משחק הודות לנדיבותו של השלטון, שמחל לכם על חוסר הפטריוטיות שהפגנתם”. המסר היה ברור: בארסה הייתה חייבת להפסיד את המשחק הזה, כל ניסיון לתת פייט על המגרש, היה גורר הוראה למשטרת ספרד “לבחון מחדש” את תיקיהם של אסקולה, ראיץ’ ובאלמניה, שלושת שחקני הקבוצה אשר עזבו את ספרד בזמן מלחמת האזרחים. במלים אחרות, זו היה עלול להיות סופה של קריירת הכדורגל שלהם, ובמישור האישי – סוף חייהם על אדמת ספרד במקרה הטוב, ובעולם הזה במקרה הרע. עם לא די בכך, שחקני בארסה זכו לביקור של השופט, שהזהיר אותם מפני כל אקט של “חוסר משמעת”.
בינתיים, אצטדיון צ’מרטין התמלא במדרידיסטאס, שריקות הבוז כלפי שחקני בארסה היו רמות הרבה יותר מקריאות עידוד לקבוצה המקומית. אחד מאנשי בארסה, אנחל מור, נזכר: “בלילה שלפני המשחק נאלצנו להחליף מלון, וגם אז לא יצאנו ממנו כל הערב מחשש שיעשו בנו לינץ’. ואז הגיע המשחק, והשוער שלנו ספג כל כך הרבה טילים מאולתרים מהקהל, עד שהוא נאלץ לעמוד כמה מטרים רחוק משערו, ואפשר לשחקני מדריד לבעוט לשער מכל טווח ומכל כיוון. לא רחוק מאיפה שישבנו, עמד אדם לבוש מדי צבא וצעק: ‘הרגו את הקטלאנים!’ “. בארסה הפסידה 11:1 במשחק הזה. בעוד עיתוני מדריד יצאו מגדרם לתאר את יכולתה המופלאה של שחקני מנדריליה, שכבשה שמונה שערים במחצית. מולם התייצב דווקא פרנקואיסט מושבע, יליד קטלוניה חואן אנטוניו סמארנץ’ (לימים נשיא הועד האולימפי), אשר טען כי “אם בארסה היתה מפסידה 0:4 היה אפשר לומר כי שחקניה בארסה שיחקו רע. אולם לנוכח התוצאה, אי אפשר להימלט מהמחשבה כי שחקני בארסה לא שיחקו כלל, ונמנעו אף מלבצע תיקולים פשוטים, מחשש לעורר את זעמו של ההמון המקומי”. זוהי התבוסה הגדולה ביותר שנחלה בארסה במשחקים נגד מנדריליה, ובליגה הספרדית בכלל. תבוסות אחרות שהגיעו בשנות החמישים והששים, לא היו נקיות מהחלטות שיפוט מוטות, אך הונחלו בעיקר על ידי קבוצה מנדרילית עדיפה. ההשפלה של 1943 היא ציון דרך בהיסטוריה השחורה של שני המועדונים האלה, עוד אחד מאותם אירועים שלאחריהם שום דבר כבר לא היה כפי שהיה.
בשנת 1902, בארסה היתה בת שלוש ומדריד CF, כפי שנקראה אז, צעירה בשנה. אלפונסו ה-13, כבר אז פטרון של המשחק החדש, היה עתיד להיות מומלך באותה שנה, ואדם בשם קרלוס פראדוס, הנשיא החדש של המועדון ממדריד, העלה את הרעיון לערוך טורניר כדורגל במסגרת חגיגות ההכתרה. חמש קבוצות הופיעו לטורניר: ויסקאייה (חבל הבאסקים), ברצלונה, מדריד, קבוצת ‘ניו-פוטבול-דה-מדריד’, וקבוצה נוספת מברצלונה שנקראה באופן פרובוקטיבי ‘אספניול’. במסגרת הטורניר המאולתר הזה, נערך המשחק המתועד הראשון בין בארסה למנדריליה, בו ניצחו הקטלאנים 1:3, רק כדי להפסיד 1:2 בגמר לויסקאיה. בשלב המוקדם הזה אין כל אזכור של יריבות או שנאה בין שני המועדונים, אך הטורניר בהחלט עורר עניין רב. ההיפודרום הישן במרכז מדריד היה מלא עד אפס מקום, וכדי להיכנס למשחק הגמר נאלצו הצופים לשלם 10 עד 25 סנטאבוס, סכום עתק באותם ימים.
פרט מעניין העולה מתוך סיקורו של מארקה המדרידיסטי לטורניר, הוא תגובתם העוינת והנבוכה של מארגני הטורניר לכך שדווקא נציגות קטלוניה וחבל הבאסקים הגיעו לגמר. הם הסכימו, בהחלטה של רגע, לערוך עוד באותו ערב משחק ניחומים על המקום השלישי, בו זכתה מדריד כמובן. העיתונים השתמשו במילה ‘גביע’ כדי לתאר את מה שזכתה בו הקבוצה המקומית באותו ערב, למרות שהיתה זו כנראה איזושהי מדליה מאולתרת שאחד מנכבדי העיר תרם מהאוסף הפרטי שלו, כי הגביע האמיתי כבר הוענק לקבוצה הבאסקית. אותו גביע שנקרא החל מהעונה הבאה ‘גביע המלך’.
המוניטין המפוקפק של מדריד כלוזרים עלובים נוצר באופן מיידי, ממש בניסיון הראשון של ספרד לארגן טורניר כדורגל ארצי. המפגש הבא בין שני המועדונים נערך שלוש שנים לאחר מכן, הפעם בברצלונה, ובו שוב ניצחנו 2:5. וכך הוא תואר במסעדה המקומית המהודרת ‘פרנסיה’, אשר ארחה את העלית שבצופים לאחר המשחק:
“כמה התייחסויות לא-משמחות וחסרות-מזל נשמעו מפי האורחים
ממדריד במהלך המשחק. האווירה הלא-ספורטיבית של המפגש,
ההחלטות השנויות במחלוקת של השופט, והביטויים הלא-עדינים
שהושמעו על ידי חלק מהקהל, פגעו בטבעו הספורטיבי של אירוע
הספורט הזה.”
הכותבים לא ידעו שבמלים עדינות אלה הם תארו את תחילתה של מאה גדושה באנטיפתיה הדדית.
