תומגיל:
ניסינו להקליט לכם פוד אתמול. לא יצא. מקווה שהטור שלי יעזור להעצים את האקסטזה.
ואכן אנחנו באקסטזה. ובצדק. זה פחות הנקודות. פחות הניצחונות, שהם מאוד (מאוד) חשובים.
זה יותר ההתנהלות המקצועית של המועדון. המוראל המנטלי של הקבוצה, משמעתה הטקטית וכושרם הפיזי של שחקנינו – וכמובן – צורת המשחק. כשכל אלו מתחברים לכדי יצירת משחקים מרשימים המתורגמים לנקודות—זה מאוד נורמאלי לשמוח. זה נורמטיבי ללכת לישון מחייך ולקום אנרגטי כשהפרטנר שלך מזכיר לך למה התאהבת בו.
בחודש האחרון, ברצלונה מזכירה לך למה התאהבת בה.
אני רואה הרבה מבולבלים בתגובות שטוענים שצ’אבי המאמן הטוב בעולם. ממש לא. הרחק מזה. הוא טועה מלא. הוא צעיר, ולמרות שספלטי מאמן טוב, צ’אבי עדיין לא התמודד מול מאמני על בצ’מפיונס. אבל הוא כן המאמן הכי טוב בעולם לברצלונה, להוציא את פפ.
עקרונותיו של סמוראי מובילים חייו ומכתיבים מעשיו.
צ’אבי: “כל איבוד כדור הוא בושה”. כל איבוד כדור כואב כמו חרב למעיים. חרקירי. תרגישו את זה על המגרש. תחיו את זה. תמותו בגלל זה. תנצחו בעקבות זה. זהו משפט שזוקק מתמהיל עקרונות יוצא דופן. אלו אותם העקרונות שהביאו אותו לעזוב את ברצלונה כי לא רצה לטנף את המגרש—כקשר הטוב בעולם (ובהיסטוריה).
האמירה המוזרה שלו על פרנקי: “היה אבוד” – מעניינת. חשבתי שסוג הביקורת הזה היה בעיקר מופנה לדסט. אולי שתי אמירות שונות? בכל מקרה, ברור שפרנקי הוא גאון, וזה היה ברור שהתקופה החרא שלו קשורה גם למאמנים חרא. קח פרארי, תדלק אותה בפטרוליום לא מזוקק מהרי סיני ותקבל גמגומי מנוע. סע עליה מספיק זמן עם החרא הזה, ותהרוס את הרכב, או במקרה שלנו, את השחקן.
מקבוצה כ”כ אימפוטנטית שלפני-115 ימים גם שני כדורי וויאגרה לא היו עוזרים לה מול השער — ל-12 שערים ב-3 משחקים. אקס פקטור. נכון, צ’אבי קיבל חיזוק התקפי משמעותי. אבל לא להיות עיוור. הגולים של פדרי, פרנקי והתנועה של כולם שמביאה ליצירת המצבים זה צ’אבי.
אגב עיוורון, ציטוט שלי על פדרי מטור קופי בארסה #3, לפני שמונה חודשים: “גאון כדורגל. עילוי קרדיו”.
אם אתה עדיין לא רואה זאת, לצערי, זה סוג העיוור שאופטומיטריסט לא יכול לעזור איתו.
דסט. קיבלתי הודעות שלא הייתי הוגן איתו בפודקאסט. תקופה ארוכה הוא שיחק חרא. קיבל ביקורות כמו שמגיע לו. אף אחד לא חסין מביקורת. גם לא אלבה. ולא ממפיס שהיללתי בהתחלה ואז חירבן הכל. כשדסט השתפר, ואכן כך עשה, מגיע לו שבח. השיפור הוא לא יאמן. צ’אבי—אקס פקטור, אמרתי?
אלבה. ברשותך, ציטוט נוסף שלי מטור קופי בארסה #3:
“מקצועית, 60 יום בשנה הוא המגן הכי טוב בעולם. שנים אחורה, הוא ומרסלו היו שני המגנים הטובים בעולם בפער – לאורך זמן רב. ועדיין, הוא מגן בן זונה. מהטובים בעולם לפרקים”.
אלבה לא יציב בקטע חריג. בוכה במחצית במשחק נוקאוט, מקרטע שנים וזורק במגרש באופן ברור. ואז, שנים אחרי זה, חודש רצוף—כולל משחקי נוקאאוט, מראה שהוא עדיין המגן השמאלי הרביעי/שלישי בטיבו באירופה. אניגמה. בערך כמו להוציא רישיון בגיל 30+. אה, רגע…
והנה, כמעט שנה אחרי, הוא עדיין פאקינג אניגמה. פתאום, וולה אדיר במשחק מאני-טיים נגד אתלטיקו, גם משחק מעולה שלו במסטאייה וגם משחק היסטורי שלו נגד נאפולי באצטדיון קשה בחוץ מול קבוצה טובה ומאומנת. האם זו באיירן? לא. האם זה עדיין משחק קצה במסגרת קשה נגד קבוצה חזקה בחוץ? כן.
אנגימה מנטלית ומקצועית.
משהו שהרבה לא מדברים עליו, או בעצם כן, אבל מזווית אחרת, זה שאלבה ווינר גדול עם רעב עצום, וזו אחת הסיבות שהוא התחבר טוב עם מסי בתוך המגרש—ומחוצה לו. אניגמה, כי הוא ווינר עצום ולוזר אדיר בו-זמנית. כיום, עקב תכנון ספורטיבי לקוי, אין לו תחרות בעמדה. זה יוצר סטגנציה מנטלית ושאננות מקצועית. לכן, קשה לשפוט אותו. הוא בן אדם. קל לשפוט אותו כי הוא כדורגלן מקצועי.
ליבי חצוי, כמו ההבנה שלי מי/מהו ג’ורדי אלבה.
מה שכן, אלו שרעבים תמיד, גם כשהם מקום ראשון, כמו מייקל ג’ורדן, או מסי, הם נדירים. מאוד. לאתגר אדם שזכה בהכל ותחרות על עמדתו לא קיימת זה כמעט בלתי אפשרי, והגרסא של ג’ורדי בה אתה צופה כרגע, בוודאות, קשורה לאמוציות החיוביות והמחויבות לקבוצה שצ’אבי הביא עימו.
גאבי, הגישה והמנטליות שלו – יוצאות דופן. אדיר. אבל מול נאפולי, הלוחמנות הבלתי מתפשרת שלו עלתה לו בצהוב אידיוטי. ובכל זאת, עדיף להיות לוחם בגינה מאשר גנן במלחמה. את הגישה קשה לרכוש, את הנסיון אפשר לצבור.
פראן, מתמקם היטב ועדיין פושר בסיומת. זה יבוא לו. הראה שיש לו את זה במשחקו הראשון. אובה חלוד, ועדיין חלוץ אש. אדאמה מפלצת, ויהיה מעניין אם יהפוך מפלסטר לרכישה. ההחלטה תיהיה תלויה פחות בקבלת ההחלטות של המועדון במשרד ויותר בקבלת ההחלטות של השחקן במגרש—או ביכולתו לשפרן בעקביות.
דני אלבס. אורגזמה. הפסים האלה בנגיעה והריצה לנקודה הבאה לפני שהפס נחת בכתובת — כי הוא צופה שני מהלכים קדימה — זה משהו שאי אפשר ללמד. ההשתחררות עם פדרי בהגנה על הקו הזכירה לי את מסי-אלבס בשיאם לפני 8 שנים. טרור מוחלט.
צ’אבי גרם לנו לזכור כמה זה קשה לחכות למשחק הבא.
ולזה אין מחיר.
טור קופי בארסה #17
