חצי השעה הראשונה הייתה תענוג בכל אספקט. משחק הלחץ, יצירת המצבים, הניצול שלהם – You name it. ראו שהשחקנים באו אחרי חופש ולמרות שהירידה באינטנסיביות הייתה טבעית, צפויה ומובנת – גם לאור התוצאה – לא הייתי מתנגד לעוד כמה שערים…אה, בעצם, היו שניים (חוקיים!) שלא אושרו. אספניול היא קבוצת פח של ממש ומקומה בתחתית מוצדק. הכלום-ושום-דבר שהפריקוס הציגו ב-30 הדקות הראשונות, היה מביך גם בהשוואה לקבוצות חלשות אחרות שבאו לבקר בקאמפ-נואו. הם ראויים לקריאות “ליגה א’, ליגה א'” “סגונדה, סגונדה”.
אחרי השער השני, לקחו לי כמה שניות לקלוט שפדרו היה באמת זה שהבקיע (בין היתר בגלל שמסי היה זה שבעט) – אתם יודעים, כוחו של הרגל. האנרג’ייזר היה מצויין, הוביל את משחק הלחץ, שיחק בהתלהבות וגם כבש רביעייה צמד. מי היה מאמין? אהבתי גם את המשחק של בוסקטס שממשיך בכושר האדיר שלו. בזמן שצ’אבי ולפעמים גם ססק, מעדיפים לחכות טיפה וללכת על מסירות פחות ריסקיות ויותר בטוחות, אם בוסי רואה שבריר של הזדמנות להכניס מסירה לקו של הקישור הקדמי/התקפה – הוא מנצל את זה. האסיסט לפדרו הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.
לפני כמה ימים, ראיתי איזו תמונה של מסי עם טקסט: “עוד לא כבש ב-2013”, אז את שלו הוא נתן. מעבר לגול, כמה מסירות אלוהיות של ממש והשתתפות פעילה במיוחד במשחק הלחץ, שזה לא פחות חשוב. נחמד (ומרעיד את הלב באותה הזדמנות) לראות את פויול עולה לכדור גובה בדקה ה-89, מפספס אותו בשנייה ודופק עצבים על הדשא כאילו שאנחנו לא ביתרון 0:4. אין מה לעשות, זה הבנאדם – לטוב ולרע. אבל העיקר שהוא לא אחד מ-3 הסמלים הכי גדולים בקבוצה, תשאלו את נדב.
אני חייב להודות שאני קצת לא יודע איך “לאכול” את המשחק של דני אלבס. רגע אחד הוא מתאמן במקס פיין על הציפורים (ליבי ליבי עם החיות במרחב האווירי שמעל למקדש) וגורם לך לתלוש שערות, אח”כ הוא רואה כדור ומחליט שהוא חייב לנסות לטווח את השער למרות שיש עוד 39583892 אופציות מסירה, ואז פתאום הוא מוריד כדור מושלם לפדרו. היו לו כמה פעולות טובות, אבל דרושה עוד יציבות.