תרגום של הכתבה הנפלאה של סיד לואו בגארדיאן.
כשחקן, הוביל ההולנדי את בארסה לתואר הליגה הראשון שלהם לאחר 14 שנים, וכמאמן הוביל אותם לגביע אירופה הראשון שלהם. אולם, המורשת שלו חורגת מעבר לגביעים, אל פילוסופיה וזהות.
“יוהאן קרויף לא פחד משום דבר”, נזכר צ’יקי בגיריסטיין. השחקנים של ההולנדי, מצד שני, כן. לפחות בהתחלה, לפני שהוא לקח אותם אל מעבר לפחד. “כשיש ספקות, אנשים נוטים לחפש ביטחון במספרים, ללכת עם העדר”. אומר בגיריסטיין, שחקן אגף של ברצלונה באותם ימים. “לא קרויף. הפתרון הראשון שלו תמיד היה להיות יותר התקפי, להתפרס יותר על המגרש. 3 מאחור והבלם האחורי הוא רונאלד קאומן? במקום מגנים , קשרים? כל פעם שהוא חשב על פתרון, הוא תקף יותר. וכשהוא אמר לנו מה הוא עושה, חשבנו: ‘הוא מטורף או מה?’.”
אז, איך המאמן שכנע אותם? בגיריסטיין צחק. “כי זה יוהאן קרויף!”
ויוהאן קרויף הוא הכול. ייתכן שאין אדם שהשפיע על הכדורגל המודרני כמו קרויף. בברצלונה בוודאות אין. שם הוא הפך למגן של אמונת הכדורגל, אלוהות, האיש שחולל מהפכה במועדון, לא פעם אחת אלא פעמיים, ולנצח. יותר חשוב אפילו ממה שבגיריסטיין וחבריו לקבוצה יכלו לדמיין על ההגעה השנייה שלו. קרויף נתן לברצלונה זהות חדשה ושיח ספורטיבי חדש שהשלים והעמיק את המצב הפוליטי חברתי שהוא בא להבין ולהקיף כל כך טוב. בא להמחיש,למעשה.
יש לפני קרויף ואחרי קרויף. כשחקן הוא הוביל אותם לתואר הליגה הראשון שלהם מזה 14 שנים, וכמאמן הוביל אותם לגביע אירופה הראשון שלהם. המורשת ברורה, עמוקה ונוכחת. לפני 1990 בארסה זכתה ב-10 תוארי אליפות בכל ההיסטוריה שלה ובאף גביע אירופי. מאז הם זכו ב-13 אליפויות וב-5 גביעי אירופה. אבל זה לא לגבי הגביעים, או יותר נכון לא רק. זה מגיע מעבר לכך, לפילוסופיה ולזהות. ניצחונות? בטוח; דרך לניצחונות גם.
קרויף השחקן הגיע ב-1973. קרויף המאמן הגיע ב-1988. ברצלונה לעולם לא שוב תהיה אותו הדבר. פעמיים הוא עזב אבל הוא מעולם לא באמת עזב. “שום דבר בכדורגל לא היה אפשרי בלי ההגעה והכריזמה הנעלה והכישרון של יוהאן קרויף,” אמר פפ גוארדיולה. “אני אף פעם לא מפחד מלעשות טעויות ואני מנסה להביא את הרעיון הזה למגרש,” אמר קרויף. “אמרתי לשחקנים לא לפחד: ‘אם יש לך רעיון, יופי: נסה אותו. ואם זה משתבש, אל תדאג.'” הוא יישם את מה שהוא דרש.
קרויף, שהיה 3 פעמים אלוף אירופה, השחקן הכי טוב בעולם, הייצוג הכי מוכשר של הכדורגל הטוטאלי ההולנדי, היה יכול לחתום עבור ריאל מדריד אבל הוא לא עשה זאת. חלקית מפני שאייאקס מכרו אותו לריאל מדריד. “זה לא מוסרי. אמרתי: ‘אני מחליט'”, הוא נזכר. הוא איים לפרוש אלא אם הוא יורשה להצטרף לברצלונה, איפה שהוא הכיר את ויק באקינגהאם ורינוס מיכלס, להם כבר נתן את מילתו. הוא הפך לשחקן היקר ביותר בעולם אבל זו הייתה ההשקעה הטובה יותר שברצלונה אי פעם עשתה.
האיסור על שחקנים זרים סוף סוף סולק, קרויף בסופו של דבר ערך את הופעת הבכורה שלו נגד גראנדה באוקטובר 1973. ברצלונה הייתה 4 מקומות מהתחתית, לאחר שניצחה רק 2 משחקים מתוך שבעת משחקי הליגה שלהם, והיו כבר מחוץ לגביע אופ”א. שער מגזין אחד הראה את ההחתמה החדשה בלהבות ומכנסיים מתרחבים, צווארון חולצה ענק, ז’קט עטוף בקרירות על כתפו. “קרויף: התקווה היחידה להימנע מהכאוס”. הכותרת הצהירה. הם צדקו. “עמדנו על 14 שנים בלי לזכות באליפות והקולס התחילו להתייאש”, נזכר חברו לקבוצה צ’ארלי רשאק. “ואז קרויף הגיע.”
בסוף העונה, ברצלונה היו אלופים בפעם הראשונה מאז 1960. הם לא הפסידו משחק שהיה חשוב עם קרויף בהרכב, מגיעים ל-22 משחקים ללא הפסד לפני שהפסידו פעמיים אחרי שהתואר כבר היה סגור. זה היה כפי שהתברר, תואר האליפות היחיד שהוא זכה כשחקן בספרד. אולם, אם זה נראה כתמורה מצומצמת ומפתיעה במונחים של תארים, ההשפעה כיום נראית כמעט ללא גבולות – ספציפית כשקרויף השחקן מוזכר לצד קרויף המאמן. כשהוא פשוט קרויף.
“קרויף היה שחקן סנסציוני,” אמר חברו לשעבר לקבוצה חואן מנואל אסנסי. “הוא גם היה ווינר. השינוי במנטליות היה כביר. זה היה כאילו טבענו ועכשיו אנחנו נשלפים מהמים”. קרויף נזכר: “בארסה תמיד חשבו על נחיתות, היה להם ‘מדרידיטיס’. תמיד חשבנו שאנחנו הקורבן אבל בצורת החשיבה שלי לא היה קורבן. אמרתי: ‘בואו נסתכל על עצמנו, ניתן לשאר לעשות מה שהם רוצים, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים.'”
הוא ידע מה הוא רצה. הסגנון הוגדר, אחד שהוא נשאר נאמן לו כמאמן בדיוק כפי שהיה כשחקן. רשאק אמר שהשינוי במונחי הכדורגל עם הגעתו של קרויף ב-1973 היה “קיצוני, מהפכה”. הוא הסביר:” אז הכדורגל היה: ‘טוב, הנה אנחנו עולים: קדימה בחורים, בכל הכוח”. וזהו זה. אף אחד לא למד את היריבים. זה היה מאבק, ריצה, קפיצה. ואז זה היה: ‘לא, בואו נשחק כדורגל טוב יותר.”
קרויף היה מדבק, מייצג שינוי קיצוני בבארסה, ולא רק על המגרש. כפי שאסנסי אמר: “עם קרויף, הכול השתנה – המועדון לא פחות מהקבוצה.” הוא לא נכנע למוסכמה, בכל רמה שהיא. זה לא היה רק ספורט, זו הייתה חברה. “הם אמרו שהייתי קשה אבל אני לא הייתי קשה, אני פשוט נלחמתי על צדק,” קרויף אמר. “אני מגיע מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. נולדתי ב-1947 וכל האנשים בגילי היו מחדשים דברים – קח לדוגמה את הביטלס, כל הסוגים האלה של האנשים. אני תמיד חידשתי, אתגרתי.”
הוא היה חדש, מרגש, שונה. הנשיא העתידי של ברצלונה, ז’ואן לאפורטה היה בן 11 והוא רצה להיות קרויף. הסתפר כמו ההולנדי והעתיק את תזוזותיו. “אם הייתי נולד מחדש, הייתי רוצה להיות פפ גוארדיולה.” אמר לאפורטה. “ואני אומר את זה רק כי אני לא אעז להגיד שהייתי רוצה להיות יוהאן קרויף.” היה בו משהו מושך בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה: אומנותי, בוהמי וכדורגלן מבריק. הפיזיותרפיסט של הקבוצה, אנחל מור, התעקש: “קרויף היה אומן. אפילו האנשים האלו שלא אהבו כדורגל עצרו כדי לצפות בו”.
רשאק אמר: “אני זוכר שהלכתי למקומות כמו סנטנדר, בורגוס או גראנדה ולפעמים אפילו המעריצים שלהם היו צועקים על השחקנים שלהם כשהם עשו עלינו עבירות. בפעם הראשונה היה להם את ההזדמנות לראות דמות כמו יוהאן קרויף בשר ודם והם לא רצו שהבלם שלהם יהרוס את המחזה.”
רשאק מתאר את המאניטה של ברצלונה על ריאל מדריד בפברואר 1974 בתור ה-רגע: ההתחלה של המודל הנוכחי של ברצלונה. בקהל באותו הלילה היה אמיליו בוטראגניו, אוהד ריאל ומאוחר יותר אגדה בברנבאו, שהודה שזה היה קרויף, האליל שלו, זה שהוא בא לראות.
קרויף היה סנסציוני, שלט במשחק שבסופו של דבר יש לו סמליות פוליטית וחברתית עצומה, משחק שהוא היה יכול לשחק רק כי הוקדמה לידת בנו – בן שהוא התעקש לקרוא לו ג’ורדי, כמו הפטרון הקדוש של קטלוניה, למרות ההתנגדות של משרד הפנים. “אני פשוט אהבתי את השם”, הוא נזכר, מחייך קלות בשובבות. “אני אמרתי [במשרד הרישום]: ‘מה לא מורשה? אני מחליט: אני הולנדי. אני מחליט את השם של הבן שלי.'”
קרויף החליט, תמיד. וההחלטות שלו לעתים קרובות היו כל כך שונות. “זה טוב יותר ליפול עם הרעיונות שלך מאשר עם של מישהו אחר”, הוא התעקש. הוא אכן נפל אבל הוא גם עמד מעל.
כשקרויף לקח את תפקיד המאמן ב-1988, המועדון היה בחובות ובמשבר. התוצאות היו רעות, היכולת גרועה יותר, האווירה נוראית ומספר הצופים ירד, בזמן שאפילו היחסים בין הנשיא של המועדון ז’וזפ לואיס נונייס ונשיא האומה שאותה הם מייצגים – ג’ורדי פוז’ול, הידרדרו. זה לא עבד מיידית אבל הוא הבריא את הזהות שהוא המחיש כשחקן. הוא לקח סיכונים, ובעקבותיהם הגיעו תגמולים.
“זה היה רעיון שונה, עוד דרך להסתכל על המשחק,” מיכאל לאודראפ נזכר. “קרויף היה המאמן היחיד שהיה אומר דברים טקטיים שמעולם לא שמעת לפני והיית חושב: ‘אה, כמובן!’ זה אמור להיות נכון הגיונית, אבל 90% מהמאמנים לא יאמרו את אותו הדבר. קרויף סימן את כולנו. הקבוצות של ברצלונה לפניו היו שונות.” בתור התחלה, הן היו הרבה פחות מצליחות.
תחת קרויף, ברצלונה זכתה בארבע אליפויות ברצף. הקבוצה גם זכתה בגביע אירופה סוף סוף, נגד סמפדוריה בוומבלי במאי 1992. קרויף מאוחר יותר הסתכסך עם רשאק אבל אותו הלילה חברו לקבוצה לשעבר היה העוזר מאמן שלו וחברו הטוב ביותר. רשאק אמר שלזכות בגביע היה “שחרור”. ההיסטוריה הפטאלית שלהם סוף סוף הובסה. “היו הרבה אנשים שחיכו שנדפוק את זה שוב”, הוסיף רשאק. “וההרגשה הייתה כאילו מתחילים חיים חדשים. … היינו משוחררים”.
מור, מי שהיה הבן של הפיזיותרפיסט הקודם, חבר שושלת במועדון מעל 6 עשורים, זקף בחזרה אל מלחמת האזרחים, ואמר: “האחריות הייתה ענקית ואחרי הגמר תחושת השחרור הייתה עצומה”. לפני זה, היה מתח, עצבים, פחד. כשהשחקנים התכוננו לרגע הגדול ביותר בחייהם ובחיי מועדון הכדורגל ברצלונה, לקרויף, כידוע, היה מסר אחד אחרון להעביר:
“Salid y disfrutar”, צאו ותהנו.
