בשר תותחים

כן, נכון בארסה גדולה, ענקית, יוצאת מן הכלל, פנטסטית ובכל זאת את הכדורגל והפרשנות אני מעדיף להשאיר לטובים ממני. זה לא שאני לא מבין כדורגל, פשוט המספרים לא מתיישבים עם כל הגיון סביר. ובכלל אני רוצה לספר לכם על שני מפגשים קולניריים שהיו לי בימים האחרונים, לא הרחק מביתי הצנוע בשכונת איישאמפּלה, 30 צעדים מדלת הכניסה שלי אם לדייק.

כאמור, נציגי הפּנייה הרשמיים הגיעו לביקור בעיר הקודש. “צ’לסי” אמר לי בנדה בקול נרגש מעבר לקו הטלפון “סדר לי כרטיס, במטוטא ממך”; אוקיי, סבבה אין בעיה, יַאמִי יסדר לך את מה שצריך העיקר תבוא ואל תשכח להגיד שלום לפני שאתה חוזר. -“מה זאת אומרת ‘אל תשכח’, אנחנו מתראים, נזמין אותך לאכול משהו ואל תדאג זה על חשבוני”.

אני בהחלט לא דאגתי, בנדה זה נשמה, תמיד מקיים את הבטחותיו ובכל מפגש, אם זה בארץ או פה בברצלונה הוא סועד את לבי ובעיקר את קיבתי. באמת כל הכבוד לו, יום אחד אני אפרע את החוב. טוב, אז מה אוכלים, שאלנו. מור, הפחות מנוסה בקולינריה מקומית, הציע המבורגר, כזה ששורפים על גחלים ורצוי הרבה קטצ’ופ וצ’יפס. האמת, לי זו הייתה חוויה ראשונית בלתי אמצעית להכיר את הבחור הסימפטי והצנוע הזה מחדרה שהרים לנו פורום כזה לתפארת מדינת ישראל. וכמובן, איך לא, הנשוי הטרי שלנו לירן, שלמרות הכול השאיר אישה טריה בבית והלך לחזית. אם כן, השעה הייתה 22:30 בקירוב והקיבה החלה לתת אותותיה בקירקורים מדודים וקצובים. “סיוטאט קומטאל” האהובה והמועדפת על לירן הייתה, כרגיל, מפוצצת ולא נותרה ברירה אלה לאלתר משהו ומהר. לכן שלפתי תוכנית מגירה מאולתרת. “עזבו אתכם מטאפס ופאייה, תגידו לא בא לכם על בשר ארגנטינאי/אורוגאיי אסלי?” לא משנה שהמסעדה שני מטר מהבית שלי, ולמען האמת היא הייתה ארבעה מטרים מהמלון בו השתכנו חברינו כך שכולנו יצאנו נשכרים.

אז הגענו למסעדה העונה על השם La Ternerita (לה טרנריטה), ובעברית “הבשרייה” או משהו כזה. אז התיישבנו על שולחן צנוע, הזמנו סנגרייה, הזמנו קצת בשר, הזמנו קצת אמפנדס, ועוד סנגרייה, ועוד בשר ובשר וכנראה עם הגיל בא הנסיון: בנדה ידע איך להזמין את הבשר שלו כמו אנין טעם מנוסה ולירן ואני עושים כמותו ומור, איך לא, שרף אנטריקוט שלם של 600 גר’. לא חראם? ואז הזמנו עוד משהו ועוד קצת סנגרייה ועוד משהו וקינוח והיה נחמד אני אומר לכם. אבל מה, בין לבין היה מגיח אחד המלצרים ומשרבב מילים בעברית צחה, חשבנו אותו לישראלי, וואלה מלצר ישראלי איזה צירוף מקרים נדיר (אל תגידו לי “מעוז פלאפל” בבקשה…). המלצר התנצל, כחכח בגרונו ואמר “אני לא ישראלי, אני פשוט מזהה את השפה שלכם, באים לפה המון ישראלים…כך ש…”; “רגע רגע…” אני עונה לו בספרדית “מה זאת אומרת באים לפה ישראלים רבים?”; “… העניין הוא שבעל המקום ישראלי”; “ישראלי?” שאל אותו לירן מופתע. “טוב לא בדיוק, הוא יהודי מאורוגאיי שעשה עלייה, שהה שם 11 שנים, עבד במסעדה כמו המסעדה הזאת ויש לו המון חברים מהארץ ומדי פעם כשהם קופצים לביקור הם לא שוכחים גם לאכול צלעות כבש…” “וואלה אחד משלנו” חשבנו, זה בהחלט עושה טוב על הלב להשאיר את הכסף שלך (או בעצם את הכסף של בנדה) אצל אחד שהוא משלנו, למה לא. “אני רוצה לדבר עם בעל המקום” אמר לירן בספרדית מצוחצחת עד כדי כך, שהמלצר השני, הברזילאי, חשב שהוא מארגנטינה. ואכן, לאחר מספר דקות בא בעל המקום, בחור צעיר שמנמן כבן שלושים ומשהו מעוטר בזקן צרפתי וחיוך של מיליון דולר, מסביר את עצמו בטח בפעם האלף ובכל זאת בשבילנו זאת הפעם הראשונה. “קוראים לי מרטין”… ‘איזה יופי’ אמרתי לעצמי, מסעדה חצי כשרה ליד הבית, מתנה מבית המטבחיים הארגנטינאי, וזה שניסיתי להיות צמחוני, עניין לא קל לבחור בעל שורשים לטיניים. “מרטין אתה אומר”. שיננתי את שמו ואז השיחה התנהלה בעיקר בין לירן ומרטין כאשר הספרדית והעברית מתחלפות תדיר מבלי שהיו נעולים על שפה אחת. ממש הפרו אחד את השני, האחד מתרגל את הספרדית שלו והשני מתרגל את העברית המאותגרת שלו.

אז, בהחלט היה אחלה, אבל רבותיי, הדלגצייה הזאת באה לראות משחק כדורגל ולא סתם משחק כי אם את בארסה – צ’לסי בקאמפ. ואוכל הוא עניין משני אם לא שולי. המשחק היה אמור להתקיים יום למחרת והחבר’ה היו עייפים, מן הסתם רצו לאגור כוחות לקרב האיתנים שמצפה להם ומור לקרב הג’קטים ובלייזרים שמצפים לו בזארה שבפסץ’ דה גראסיה. אז ליוויתי את אחיי הגיבורים למלון, דיברנו על אה ועל דא, בירכנו נהג מונית שיכור ונפרדתי לשלום. בנדה האציל, הבטיח שיתקשר לאחר המשחק. הייתי בטוח שבארסה יתנו לצ’לסי בראש, אבל בנדה כהרגלו היה פחות אופטימי וכנראה שהוא ידע על מה הוא מדבר, אולי אינטואיציה אבהית, לא יודע. בכל מקרה את הטלפון לא קיבלתי ובהחלט לא כעסתי. גיליתי הבנה, נתתי לחיילים לנוח וחשבתי שטוב אני אעשה אם אני אתקשר או אכתוב איזה מייל לאחר הקלאסיקו. אך כאמור לאחר התצוגה הכושלת בקאמפ התגברו החששות מבית. הפרשנים כבר החלו לדבר על עייפות וכי בארסה לא תוכל להילחם בכל החזיתות – צ’אמפיונס, ליגה, גביע – בעוצמה בלתי רגילה לאורך זמן וכי הכוחות לא יוכלו להם ברגעי האמת כי מן הסתם ההתמקדות, הריכוז וההתמדה יצטרכו להתפצל וזה יכול לעלות להם באליפות. וכמו לפני מלחמה החששות הן רבות, ואז באה ההתפרצות בברנבאו שהשתיקה את המחשבות הטורדניות של הימים האחרונים.

המפגש השני הפעם היה הרבה יותר מהנה. החלטתי לבקר את מרטין והמסעדה הנחמדה שלו בשנית עם כמה חברים מקומיים. אז פתחנו שולחן והוא פתח לנו טלוויזיה. רבותיי, למרטין אין טלוויזיה במסעדה, אך כמו רבים אחרים, הוא לא רצה לפספס את הקלאסיקו והרי הוא צריך לנהל פה עסק ואם הוא רוצה שהעסק יזרום הוא חייב להתקין טלוויזיה גם אם היא לא 42 אינץ’. מדי פעם היה מגיח מפאתי המטבח, נרגש ושואל לתוצאה. חטפנו גול ראשון, היגואין הבן בן ז… ומרטין נשאר בבונקר שלו ואנחנו טובעים את יגונינו אי שם באמפנדס הבשר הטחון ומחכים לדקות טובות יותר. מחכים למסי(אס)… זה לא אחר לבוא, הנרי השווה… פויול הכניס את שערו הראשון בליגה לעונה והנה הקונצרט הקולינרי התחיל. התחלנו להזמין את המנה העיקרית… בשר, אלה מה. בשר אדום עסיסי כזה, חצי חי חצי מת, בשר שמנהל איתך משא ומתן על חייו מהצלחת מלווה בתפוח אדמה מאודה ברוזמרין המקנה לנתח הבשר האומלל רגעי חסד אחרונים בין ביס לפירוק. ואכן היו רגעים שהעדפתי להסתכל רק בצלחת, אך לשמחתי הרגעים הללו היו מעטים, ונדמה היה לי שהלעיסות נעשו יותר ויותר אוטומטיות, מכאניות מחושבות עם כל כדור שנכנס לרשת היריב. ההתרגשות היתה כל כך גדולה שהחלטתי מהר מאוד לוותר על גינונים אירופאים ולתקוף את האומצה חסרת האונים בידיים בלתי מזוינות בקצב ה”אומצה אומצה”… בכל פעם שידיי המגואלות היו מפרקות, חותכות, מנתחות חתיכת בשר היה נכס שער, ככה בלי שום מאמץ. והשמחה, חברים, הייתה רבה. כל מסמר שהוחדר לרשת של קסיאס המסכן היה מלווה בצעקות שעלו עד לשמיים והיין האדום המשיך לזרום כמו מים הנאספים לנהר ונשפכים לים. הים האדום, קריעת ים סוף.

בסוף המשחק היינו שבעים, מלאים, עייפים, שיכורים אך בהחלט מרוצים והרחובות החלו מתמלאים באנשים. צופרי מכוניות החלו להרעיש את הרחובות הגדושים והחגיגה התארכה לה עד הלילה. אחרי דקות ארוכות, חזרתי הביתה. נשפכתי על המיטה. נרדמתי כמו תינוק. קמתי מאוחר (יום ראשון… לא עובדים פה), צחצחתי שיניים ולפני שגמעתי מהתה הרותח, קראתי בשקיקה את כתבת השער ‘בארסיה מאניה’. שלא כהרגלי, נכנסתי לפורום ועלעלתי בו קמעה. והנה אני פה שוטח כאן לפניכם את סיפורי.

מי ייתן ונזכה לעוד תצוגות כדורגל כאלה. האמת אין לי סבלנות אני מקווה שזה יהיה מול לצ’לסי הבונקריסטים.

השגריר

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023