כמה שיהיה קשה להאמין, ליאו מסי הוא לא הסופרסטאר הארגנטינאי הראשון שלבש את החולצה של בארסה. ב-4 ביוני 1982, דייגו ארמנדו מראדונה חתם על הניירת בחוזהו כשחקן ברצלונה; השחקן הטוב בעולם סוף סוף הפך לבלאוגרנה. המרדף של בארסה אחרי הארגנטינאי החל כבר כמה שנים לפני כן, בעידודו של מי ששיחק תפקיד מפתח בהבאתו של הגאון המתולתל לקאמפ נואו: ניקולאו קסאוס.
אחרי שהפך לסגן הנשיא של ברצלונה ב-1978, אחד מהמסעות הרשמיים הראשונים של קסאוס היה למדינת הולדתו, ארגנטינה. זה היה שם, בליבה של המדינה המארחת את גביע העולם בכדורגל בעיצומו, שהדירקטור החברותי של בארסה הכיר לראשונה את דייגו מראדונה. עד מהרה הצמד הבלתי צפוי הזה פיתח ידידות שהוכחה כמכריעה בצירופו של הקשר ההתקפי המוכשר לברצלונה.
תחילה, חרף התלהבותו של קסאוס מ’אל פלוסה’ – כפי שכונה דייגו בספרדית הודות לשיערו המתולתל, הנהלת בארסה ראתה את מראדונה ככישרון גולמי מדי כדי להחתים בגיל 17 בלבד. אבל האיכות המוקדמת שהראה הארגנטינאי כבר לא הייתה סוד בעולם הכדורגל, והצעה נועזת של שפילד יונייטד מהליגה השנייה באנגליה בעבורו כמעט התקבלה – עד שדרישות כספיות מוגזמות של המועדון בו שיחק אז מראדונה, בוקה ג’וניורס, הובילו את הקבוצה מיורקשייר להחתים במקום את בן ארצו של מראדונה, אלכס סאבלה.
הניסיונות הבאים של בארסה להחתים את מראדונה נעצרו גם הם בידי אותן דרישות כספיות, וגם בשל חוסר הרצון של ההתאחדות הארגנטינאית לראות את הכוכב שלהם עוזב לקראת מונדיאל 1982 בספרד. עם זאת, ההתמדה החוזרת של המועדון, ושל קסאוס בפרט, נשאה אחת ולתמיד פרי ולאחר משא ומתן ממושך, בוקה ג’וניורס הסכימה לאפשר לדייגו מראדונה לעזוב ולהפוך לשחקן בארסה.
אחרי קמפיין מונדיאל מאכזב שלו במדי ארגנטינה, בו אלופת העולם המכהנת הפסידה בשני משחקי השלב השני של שלב הבתים, ומראדונה הורחק בהפסד 3-1 לברזיל באצטדיון של אספניול בברצלונה, הרכש החדש העביר דף והחל את הקריירה שלו כבלאוגרנה.
מראדונה הפך לכדורגלן היקר ביותר בעולם בנקודה הזאת, אבל זה לא הפריע לו להישאר לגור תחילה בביתו של קסאוס אחרי שעבר לברצלונה, כשהארגנטינאי אחר כך הגדיר אותו כ’אבא השני שלו בספורט’.
“אחרי המאמן שלי, הוא האדם שאני הכי אוהב והכי בוטח בו בעולם”, אמר דייגו.
בספטמבר 1982, מראדונה ערך את הופעת הבכורה שלו במסגרת רשמית בבלאוגרנה – וגם כבש את שערו הראשון באותו משחק, הפסד 2-1 נגד ולנסיה.
כושרו של ‘אל פלוסה’ כפי שנקרא אז, המשיך להרשים ולהלהיב את יושבי הקאמפ נואו נואו, כולל 6 שערים ב-13 משחקי הליגה הראשונים שלו בבארסה.
מי שקצת פחות התרשם היה אודו לאטק, המאמן הגרמני הפרגמטי של בארסה, איתו למראדונה הייתה מערכת יחסים מרוחקת בגלוי ולעיתים אף עוינת יתר על המידה. לאטק נהג להתייחס לכוכב שלו רק עם המשפט ‘este chico, Diego…’: (הילד הזה, דייגו…), וזו הייתה העדפה של אדם שהיה מודע, אפילו יותר מדי, לכך שההשלמה עם אישיותו הלא יציבה של מראדונה הייתה המחיר שיש לשלם על החזקה של הגאון הזה בצד שלך, שם בחוץ, על המגרש.
אולם, לעיתים, מאמן בארסה דאג טוב להבהיר את סמכותו – ובמקרה אחד, בו מאס מהסחות הדעת של הארגנטינאי ואי ההתחשבות הקיצונית שלו בזמנים, הוא אף הורה לנהג האוטובוס של הסגל לנסוע למשחק חוץ בלי הכוכב שלהם.
“פעם אחת הוא החליט לא להגיע בזמן שוב כשהקבוצה הייתה צריכה לצאת. הבנתי מיד שהיו לי רק שתי ברירות: או שאני מחכה לו ומיידית בעצם מאבד את כל האוטוריטה שלי, או שאני הולך בלעדיו”, נזכר לאטק כעבור שנים.
עונתו הראשונה המעודדת של אל פלאקו מראדונה בבארסה נקטעה בדצמבר 1982, כשהוא אובחן עם מחלת הפטיטיס. בהיעדרו, הקבוצה התקשתה, והודחה מגביע אירופה למחזיקות. עד שהיה כשיר לחזור לשחק, המאמן לאטק כבר פוטר מתפקידו ע”י ההנהלה – והוחלף בססאר לואיס מנוטי, המאמן האגדי שהוביל את ארגנטינה לזכייה בגביע העולם ב-1978.
המשחק הראשון של דייגו אחרי החזרה למגרשים הגיע ב-13 במרץ 1983, נגד בטיס, ובאופן נוח זה גם היה משחקו הראשון של מנוטי בתפקיד. עד אז בארסה כבר הייתה רחוקה מדי בכדי לפצות על פתיחת הליגה הרעה שלה, ובסופו של דבר היא סיימה את העונה במקום הרביעי בליגה, 6 נקודות מתחת לאלופה אתלטיק בילבאו. בכל אופן, מראדונה סיים את הקמפיין עם 11 שערים ב-20 משחקים – והביצועים שלו בתחרויות המקומיות היו חלק משמעותי בהצלת העונה של בארסה. בתחילת יוני הבלאוגרנה זכו בגביע המלך, עם ניצחון 2-1 על ריאל מדריד בגמר שהתקיים בסראגוסה. מאוחר יותר באותו חודש בארסה זכתה גם בגביע הליגה בשני משחקים נגד אותה יריבה – ריאל מדריד. השער המפורסם של מראדונה בסנטיאגו ברנבאו עורר תשואות ומחיאות כפיים אפילו מהקהל המדרידאי, והותיר כמעט את שחקן ההגנה חואן חוסה על סף אובדן יכולת להתרבות אחרי שהשליטה הערמומית של הארגנטינאי בכדור הובילה להתנגשותו של המגן המדרידאי בקורה בצורה מעוררת התפעלות, שהקסימה את עיניהם של כל העדים למחזה.
לקראת עונת 1983/84, נראה היה שברצלונה עומדת להתחרות חזק על האתגרים שלה בכל החזיתות, כששיתוף הפעולה המלבלב של מראדונה עם הקשר הגרמני ברנד שוסטר הוביל לחזרה של אופטימיות מרובה של האוהדים – ופחד גובר של היריבים.
מחוץ לגבולות המגרש, כשמראדונה התבסס בבית-ארמון פדרלבס בעיר, נראה היה שבן ארצו מנוטי היה בוס מעט יותר מפרגן וגמיש עבור החלוץ, מאשר מה שהיה לפניו אודו לאטק…
“אל פלקו” – הרזה, כפי שכונה המעשן הידוע מנוטי, תכנן אימונים אחר הצהריים ובערב, בטענה שהשעון הביולוגי של השחקנים הגיב בצורה טובה יותר לזמנים האלה, כיוון שגם המשחקים בדרך כלל שוחקו בערבים. הנימוק נשמע הגיוני, אבל אחרי שנים – מי שהיה הנשיא באותו זמן, ז’וזפ לואיס נונייס, הודה על מה שחשדו בו כבר רבים אחרים לפני כן: “הרבה דברים קרו עם מראדונה… אפילו שינינו את זמני האימונים כדי שיהיה לו יותר זמן לישון בבוקר”, נאמר ע”י מי שהיה האדם שרכש את הארגנטינאי.
‘אל פלוסה’ מראדונה אמנם היה שמח יותר עם מנוטי כמאמן, אבל עדיין היו רגעים בהם הוא דאג לבדוק את הסבלנות של ‘הרזה’.
מוקדם בעונת 83/84, בארסה יצאה למשחק חוץ במאיורקה בליגה. אך בחדר ההלבשה טרם המשחק, מראדונה לא היה תלמיד שמח במיוחד. דייגו קיבל לא פחות מ-6 זוגות נעליים שדרש, אבל איכשהו אף אחת מהן לא הייתה לטעמו. כשהזמן כבר עומד להסתיים ומראדונה עדיין מסרב בתוקף להתכונן לשריקת הפתיחה, ‘הרזה’ נאלץ להשתמש בכל קסמו האישי כדי להוציא את בן ארצו למגרש. מנוטי כמובן הצליח במשימה – והפרס שקיבל בתמורה היה ניצחון 4-1, כשאחד מהשערים הגיע מנעליו החדשות של מראדונה הנרגע.
למרבה הצער, פחות משבוע לאחר מכן, העונה של מראדונה ובארסה קיבלה תפנית רעה. במשחק מול אלופת הליגה אתלטיק קלוב, הארגנטינאי הורד מהמגרש עם פציעה קשה בקרסול אחרי כניסה מזעזעת של שחקן ההגנה הבאסקי אנדוני גויקוצ’יאה, שכונה ‘הקצב מבילבאו’, שפצע כמה שנים לפני כן גם את ברנד שוסטר בצורה דומה.
הקשר הבלתי יציב עמד בפני צומת דרכים, אבל יאמר לזכותו, מראדונה עבד קשה על ההחלמה שלו והוא שב לשחק בינואר 1984, כשהפתיע אפילו את המבקרים הכי חריפים שלו עם הצמד שכבש בניצחון 3-1 על סביליה במשחק החזרה שלו, אחרי שלושה חודשים בחוץ. למרות שכבש 11 שערים ב-16 משחקי ליגה, בארסה סיימה רק במקום השלישי בטבלה, אבל הייתה רחוקה נקודה אחת בלבד מאליפות – בה זכתה אותה אתלטיק בילבאו של גויקוצ’יאה.
שני המועדונים נתקלו אחד בשני שוב בסוף העונה, בגמר גביע המלך – מה שהיה משחקו האחרון של דייגו מראדונה במדי ברצלונה. המתיחות הייתה בשמיים עם אווירה לוהטת מתמיד לקראת המשחק בשל ההיסטוריה האחרונה של המפגשים בין הקבוצות, בעיקר בגלל אותם אירועים שכללו את גויקוצ’יאה, מראדונה ושוסטר. אחרי 90 דקות של כדורגל לא טוב וחם מזג, בו אתלטיק השיגה ניצחון 1-0, מראדונה, שעבר התעללות וספג עלבונות חוזרים במהלך המשחק, כבר לא יכול היה לעמוד בזה יותר – והסתער על שחקן אתלטיק מיגל סולה. הקרב המפורסם על המגרש בסיום בין שחקני שתי הקבוצות, היווה דרך חסרת הזדהות לארגנטינאי לסיים את הקריירה שלו בבארסה – והוא הושעה לאחר מעשה מהכדורגל הספרדי לשלושה חודשים ע”י ההתאחדות.
ל’אל פלוסה’ מעולם לא הייתה הזדמנות באמת לרצות את ההרחקה הזאת, שכן בקיץ 1984 הוא כבר עזב את ברצלונה כדי להמשיך את הקריירה שלו בנאפולי מהסרייה א’. כשהוא מאוכזב מהחיים בספרד ובעיקר המריבה עם הנהלת בארסה שהובילה לפרידה, מראדונה ראה בעזיבה לאיטליה כדרך מילוט מהמבוי הסתום בו הוא מצא את עצמו בקריירה. ב-3 העונות שלו במועדון הוא זכה בתארים של גביע המלך, גביע הליגה והסופרקופה הספרדי בבארסה – וכבש 38 שערים מרשימים ב-58 הופעות בבלאוגרנה.
מחוץ לחיים בבארסה, מראדונה נהנה מהצלחתו הקבוצתית הגדולה ביותר במהלך תקופתו בנאפולי. שתי אליפויות איטליה וגביע אופ”א הספיקו כדי להפוך את דייגו לאגדה נפוליטנית, מעמד שלא פחת במהלך השנים. במונדיאל הבא שלו הוא הוביל את ארגנטינה לזכייה שנייה שלה בגביע, במקסיקו 86, מה שהבטיח את המוניטין שלו כשחקן הגדול בדורו.
אף על פי כן, בארסה הייתה המקום בו זכה להציג את עצמו במעמד של הכדורגל האירופי, והפך לשחקן הארגנטינאי הגדול ביותר שלבש את מדי הבלאוגרנה, עד להגעתו של המחזיק הנוכחי במספר 10 של בארסה…
נוח על משכבך בשלום, דייגו.
