האקדח המעשן

הראש של ג׳רמי מאתייה עזר לבארסה לקחת 3 נקודות מאוד חשובות מהבלאיידוס- עיתונאי: “אתה חושב שמסי ישחק?”.

– נוליטו: “עוד שנייה אני מתקשר לאבא שלו. אני מניח שמסי יבוא לפה, אבל מבחינתי הוא יכול ללכת לים עד יום שני”.

 

שחקני בארסה, כמו ילדים טובים, שמעו את זה, הפנימו ויישמו את זה. כולם. טוב, חוץ מאחד. אם עוד לא הבנתם עד כמה פיקה ענק, המשחק הזה היה דוגמא טובה. משחק ענק של פיקנבאוור – עוד אחד, יש לומר. לדעתי הלא אובייקטיבית, הבלם הטוב ביותר בעולם היום. ביי פאר.

 

זה לא רק מה שהוא עושה, זה באיזה תנאים הוא עושה את זה. דני אלבס עושה לו שכונה מצד אחד, בשמאל כל שנייה שבה אדריאנו מחזיק בריא על המגרש זה בגדר נס, ובמרכז מתייה חושב על אתם-יודעים-מה. וכל זה בשיטת משחק ישירה, מה שאומר שככל שהכדור עובר מהר יותר להתקפה, הוא גם יחזור מהר להגנה. ולמה דווקא במשחק כזה מול סלטה – בסך-הכל סלטה – זה היה חשוב? כי זה היה משחק מגעיל. בקושי ייצרנו מצבים. אם תרצו, מקביל למשחק של סקור נמוך בכדורסל. אם היינו סופגים, שאלוהים יעזור לך לצאת מהבור הזה. ופיקה דאג שלא ניפול אליו. 5/5 תיקולים (שימו לב לשניים שממש בצד ימין כדי לסגור את הביזיון שנקרא דני אלבס), 6/6 הרחקות, 2 חטיפות.

 

 

 

ומה עם השאר? לשכוח ומהר, וזה בהכי עדין שיש לי. משחק זוועתי, נוראי, מזעזע. 3 איומים למסגרת ב-90 דקות, וזה כולל את הגול! נו, עדיין לא חסר לכם איזשהו אלמנט של קישור? עדיין רק MSN? וזו הייתה סלטה, מה יהיה מול ולנסיה וסביליה? שלא לדבר על פאריס סן-ז’רמן. יש רק דבר אחד שגרוע יותר מאיך שבארסה שיחקה בבלאידוס – זה שהמאמן שלה היה מרוצה מזה. אין הסבר אחר לזה שהוא לא עושה אף חילוף בתחילת המחצית השנייה אחרי 45 דקות שכאלה. זה היה מביש. גם אם היכולת לא כל-כך מעניינת אותו, זה היה מוגזם.

 

תראו, אני לא חושב שלוצ’ו מאמן טוב והסברתי כבר יותר מפעם אחת למה. הסגנון שלו – או של בארסה – לא ישתנה עד סיום העונה, בטח כשמדובר על אדם כזה עקשן, אבל – וזה אבל גדול – אם כל השיטה שלך מבוססת על יכולת אישית, אין סרט שהשחקן הטוב ביותר שלך מוסר 21 כדורים במשך כל המחצית הראשונה. את המשחק כולו מסי סיים עם 43 מסירות. הוא לא מספיק מעורב. אי אפשר שזה ייראה ככה וגם שלא ייעשה שום שינוי טקטי כדי לשפר את המצב. זה לא רציני.

 

ואם המאמן לא משנה, אז יש שחקן אחד שכן יכול לעשות את זה ופתח על הספסל. ולא, לא קוראים לו ראקיטיץ’. כבר במחצית רציתי שצ’אבי ייכנס (יש עדים). היינו כל-כך צריכים מישהו כמוהו בתוך הג’ונגל שהיה על המגרש. מישהו שיעצור רגע, יתרום מהניסיון שלו, יוסיף שקט וימשוך את בארסה למשהו מסודר יותר. מרגע שצ’אבי נכנס, היה שיפור גדול במשחק של בארסה. זה לא היה פאר היצירה, אבל זה העלה אותנו לדרגת “בינוני”. ובמשחק כזה, גם זה משהו. לא מפתיע שבסופו של דבר את שער הניצחון החשוב הזה בישל צ’אבי. אין לי מושג למה הוא לא פתח, במיוחד אחרי פגרה כשרוב השחקנים שלנו היו עם הנבחרות שלהם, והוא הרבה יותר רענן. יש לי רק בקשה אחת ממנו: חכה עם החתימה בקטאר לפחות עד הבחירות.

 

יש הרבה שחקנים שראויים לביקורת במשחק כזה, אבל שניים מעל כולם בפער אדיר מהיתר. הראשון הוא כמובן סניור דני אלבס, שמשתין בקשת על בארסה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחנן לפיפ”א שהעונש נגד השחקנים הצעירים שלא יכולים לשחק, יתפוס גם לגביו. בחיי, זה חלום. בהחמצה ההיא שלו כשהוא היה חופשי לחלוטין זה באמת הרגיש לי כמו המכה ה-11, אבל לא בגלל זה המשחק שלו היה בלתי נסבל. זה היה בצד השני של המגרש. הכדור טייל ברחבה של בארסה ואלבס פשוט עזב אותו! ככה סתם, גרם לבראבו לצאת מהרחבה כדי לתקל שחקן. ברחבה. ואני בכלל לא מדבר על ההתקפה של אלבס. ראיתם את הדשא שאורייאנה זרק על בוסקטס? איזה דיוק! ממש צלף. דני יכול רק לחלום על זה.

 

 

נוליטו עשה מאלבס צחוק פעם אחר פעם, לטעמי הוא היה הטוב ביותר בשחקני סלטה. יש לו הכל – שליטה בכדור, הוא גולר, שני רק למסי בכל הליגה הספרדית (!) במסירות מפתח. אם הוא לא בקבוצה גדולה יותר בעונה הבאה זה מחדל. וזה מוביל אותי לשחקן החלש השני של בארסה: ניימאר. שני שחקני התקפה, אחד מכל קבוצה, וזה היה נוק-אאוט מוחלט. נוליטו היה ב-7 דרגות מעל ניימאר. ולא שזה חדש. עם כל הכבוד לפתיחת העונה הטובה של הילד, בלי לשים לב, הוא עושה לנו ססק. הבנאדם לא כבש בליגה מאז אמצע פברואר. אנחנו באפריל. שישקיע קצת יותר בלקחת אחריות על המגרש מאשר בשטויות שהוא עושה באינסטגרם. חייב לקחת את עצמו בידיים. בקבוצה שמבוססת באופן כמעט בלעדי על יכולת אישית, יהיה לנו קשה מאוד להגיע לאן שאנחנו רוצים בלעדיו.

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו